ללא צעיפים

עזריאל קאופמן / "הפיך ומרתק" שירים /ירושלים, כרמל, 1994

פורסם: ידיעות אחרונות , 27/05/1994

עזריאל קאופמן. הפיך ומרתק (שירים), הוצאת כרמל, ירושלים 1994, 80 עמ'.


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

על הכריכה ציור צבעוני כמו-אתני וכמו-נאיבי, בדגם חוזר, וגם בין השירים משובצים רישומים כמו-ילדותיים, שרשם המחבר בחרט-אמן, וכמוהם גם השירים: רעננים ומפתיעים בברק חידושם, פרי-עטו של אדם כלל לא נאיבי, אך מופתע ומתפעל בכל פעם מחדש לנוכח הדברים הכמו-טריוויאליים, הטובים והפשוטים, כמי שלעולם לא יחדל לראות את העולם "כפתאומיים", כבעין ילדות נצחית. בפתח הספר המחזור 'תינוק נושם שקט בחושך' (עמ' 8-10), המוקדש לתאומים שזה אך נולדו, ובלי משים הוא מהווה גםין הצהרה "ארס פואטית", המדריכה את הקורא אל בין דפיו:


אבא זה אולי גבנון נושם גבוה / עם תינוק על החזה / עין-האלהים יודעת / שכל

הדימויים בטלים / כנגד הדיוק שיש היא יד, אף הוא אף / וטעם החלב על הלשון / אני

שומע חסד מזין עכשיו / מדרגה נוספת בתינוק (עמ' 8)


כך, בפשטות, ללא סימן פיסוק אחד, מטעים אותנו עזריאל קאופמן את עקרונות הפואטיקה הנאו-אקמאיסטית שלו, המבקשת להחזיר למלה את ערכה הדנוטטיבי ושלא לצעף את המציאות היום-יומית ולהסתירה מאחורי "יער של סמלים". תביעה זו התנסחה בצורה הברורה והקולעת ביותר במימרתה הנודעת של הסופרת האמריקאית ה"גולה" גרטרוד סטיין: "שושנה היא שושנה היא שושנה היא שושנה", המהדהדת בסיסמה האקמאיסטית: "הלאה הסימבוליזם! תחי השושנה החיה!".

וגם זרם הדאדא נזכר כאן מתוך התבוננות בעולליו שלו: "שר אני ושש חיוך / המחדש עליי עולם / של ליחיצ'יק הקטנה / את תו החן שלה / ניצן הקסם הנשי לשנות שני / את טעמו כמו חלב-יונים של נתן-נטע / את החכם שבילדון / שר אני / את המצאת הדאדא בפיהם / מי שלא ראה / תינוק נושם שקט בחושך / לא ראה שלום" (עמ' 10). זרם מודרניסטי אנטי-מיליטריסטי זה ביקש להרוס את כל היסודות התבוניים בספרות, ולהקים על חורבותיהם שירה אותנטית, המביאה רק את ריתמוס הנשמה הספונטאני, הבלתי מכולכל או מחושב, כמילמולו של תינוק.

ואכן, במחזור השירים 'דדלוס ציפור' (עמ' 18-25), חוזרת ונשנית השאלה, העו כאילו מודרניזציה לפסוקי נבואה קדומים: "בן אדם, מה אתה כותב?", והתשובה החוזרת ונשנית היא: "אתה כותב את נפשך", ואחריו בא הפירוט, היוצר את הקאטאלוג הייחודי והמפתיע ביותר שניתן להעלות על הדעת, דווקא משום שאין בו כל כוונה לסנוור את הקורא ולהממו בברק של שנינה: פתוכים ומשולבים בו יסודות מוחשיים וערטילאיים, ססגוניים ואפורים, יפים ורים, בהירים ומעורפלים - והכל בתערובת פילוסופית מדידטיבית, אישית לחלוטין, שאינה מזכירה דבר ושאינה דומה למשהו אחר, הגם שהיא מחייה, אמנם לא בדיוק נמרץ, את המשקל היאמבי, הגמיש במשקלים, האופייני כל כך לשירה האנגלו-סקסית, ושכבר הספקנו כמעט לשכוח עד כמה מתאים הוא לשירה הבת "בזרם התודעה":


אתה כותב את נפשך / באור יומה / במרחקים יוצאים מזגוגיות בתים / בטבע מהורהר /

בזמן שקוף שקט / אתה כותב את הברזל בתנועתו / את הדלך ההומה / את האור המתנפח /

את הפער המדומה בין גופך ומעשה ידיו / את חטאו הלא-הפיך של פרומתאוס / את

אוקלידס / שמקצה מוחו / יקום נוגע לא-נוגע ועומד / אתה כותב את נפשך / את צדקת

הפלא / ולא המסנוור / ולא המהמם / את בקיעת הדעת / כאבן החמה שאוחזת לטאה מתחת

לבטנה / את חיוך הסוס שיש עליו כבר לילה / אתה כותב את סבולת הכדור הזה / לשוב

ולדייק (עמ' 22-23)


גם מחזור שירי-האביב 'זה היה שמור להפתעות' (עמ' 12-15 וגם המחזור 'לחוף ימים' (עמ' 28-33 הם שירי טבע - רעננים וייחודיים כמו יתר שירי הקובץ. הראשון שבהם רצוף דימויים אידיוסינקרטיים לחלוטין (כגון "גפן אור כמוסיקת משעי", "ובאו דקויות עכובות מפשר ומרגיעה", "איים שבאוויר תלויים חופשי בירוק מואץ"), המקנים לדברים תחושה של תנועה מתמדת ושל שחרור מכל יסוד כבול, מאובן או קפוא. השני מכיל התבוננויות בבעלי-כנף, אגב הרהורים אקזיסטנציאליים על טבע האדם (מול שחף לבן, שבא משלג, אומר האני הדובר: "ידעתי - / אם אגבה, אהיה לו כדחליל / ואם אקטן - חלק למאכל..."). שני המחזורים מאוכלסים בבעלי-כנף למכביר, תוך שבירת הגבולות בין מציאות לסמל, בין הפיזי למטאפיזי, בין ציפור לבין שכינה, ויש בהם כדי להעיד על נטייה אל הרוחני והטרנסצנדנטי.

לא כל השירים בקובץ עומדים בסימנו של ההרהור האינטרוורטי, המנותק מסממני הזמן, המקום והחשיבה הסדורה. הבולט בין שירי-ההגות האימפרסונליים שבקובץ הוא השיר 'חניבעל', הסוקר במרומז - דרך שירתו ה"כנענית" של רטוש - את תפיסת-העולם הסתגרנית של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב":


- - הכל יכול היה להיות אחרת / לא 'מארה-נוסטרום' / אלא ים-גדול / ים-ימות עולם

/.../ איך היתה תפארת קרב/ אבק למזימות אנוש / הו קאטו הזקן: ערו ערו עד היסוד

קרתגו / חתולת-מדבר צורבת / עיר זרה על חוף של אפריקה בתולית / קינמון ומשתאות של חטא / בניב עברי עתיק /.../ נדמה היה חזון בשטי בני-שם / שוצף בין עמודי

הרקלס / אך אל אחד קרוב ומסתגר / עמד בשתיקתו (עמ' 50-51).

למרות הייחוד של שיר זה בקובץ, הוא אף משתלב בו להפליא: מה היה קורה אלמלא הובס חניבעל בידי הרומאים? מה היה אלמלא דרש קאטו להרוס את קרתגו עד היסוד? מה היה עולה בגורלו של אותו "ניב עברי עתיק" אילו השתלט על העולם הקדמון והופך שפה בין-לאומית? אכן, הפיך ומרתק.