להשיב אביב לתל-אביב

על שירו-פזמונו של אלתרמן "דצמבר"


פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1734 , 31/03/2022

חדשות בן עזר 1734
.pdf
Download PDF • 91KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF




השיר "דצמבר" התפרסם בראשונה בעיתון הארץ מיום מיום 18.12.1934. שיר זה היה לימים אחד הפזמונים המוּשָׁרים הפופולריים ביותר של אלתרמן, אך הוא לא נכתב מלכתחילה להלחנה. זהו אחד משירי "רגעים" שהיו כידוע שירים ז'ורנליסטיים שכּתב אלתרמן הצעיר כלאחר-יד בחתימת "אגב". אלתרמן עבד בראשית שנות השלושים במערכת הארץ בתרגום מברקי ידיעות שהגיעו בטֶלפּרינטר ובפרסום שירים לוקליים ואקטואליים שאותם חיבּר בין מִברק למִברק. בעודו ממתין בחדר המערכת לידיעות שתבואנה מסוכנויות הידיעות בעולם, הוא כתב את החרוזים הקלים הללו, שאחדים מהם היו בדיעבד לשירים מושרים. עמיתיו לעבודה סיפרו שהכיסוי שעל שולחנו היה זרוע נקבים שחורר מכשיר הכתיבה שבידו בזמן שהִקיש את מקצב שורותיו של שיר חדש.


השיר נכתב במלֹאת עשרים וחמש שנה להקמת "אחוזת בית", ובשנה שבָּהּ קיבלה תל-אביב מעמד של עיר. שמה של העיר נזכר בה במפורש, וזאת בניגוד למקובל בשירי כוכבים בחוץ שבהם התנזר המשורר מסממני זמן ומקום גלויים ומפורשים. גם כאשר ביקש לתאר בשיריו "הקנוניים" את תל-אביב, למשל, ולא יֵשות אוּרבּנית ארכיטיפּית כלשהי המתאימה לכל אתר ואתר, הוא לא נקב גלויות ומפורשות בשמהּ של תל-אביב (הגם שלעִתים היא התגלתה בשירים אלה במרומז ומאחורי שבעה צעיפים).


השיר "דצמבר" מסתיים במילים: "אַתָּה יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב / מְעַט אָבִיב לְתֵל-אָבִיב". האם הביע אלתרמן במילים אלה את הציפייה לבוא האביב? כן ולא, ומכל מקום לא באופן פשוט או פשטני. בשיר שלפנינו דרש אלתרמן בראש וראשונה בשבחי החורף המחזק את הצמחים שנבלו בימות השׁרב, ומאפשר את נביטתם בימות האביב. בכך הלך המשורר הצעיר לשיטתו של המשורר-הרופא הוותיק שאול טשרניחובסקי, שהבין במדעי החיים והביא לשירה העברית של מִפנה המאה העשרים, שעדיין לא התנתקה לגמרי מעולמו של בית-המדרש הישָׁן, את הוויטליוּת שחָסרה בה. הוא הִרבּה להתבונן במחזור הזרעים שבטבע החקלאי כבמטפורה לחיי האדם ("ראי אדמה"), והזכיר בשיריו עשרות צמחים בשמם הבוטני המדויק. בשירו "לעשתורת שיר ולבֵּל" תיאר איך החיים פורצים מן האדמה, ואיך "פגרי תמול" מתעוררים בחורף לחיים חדשים. גם אלתרמן, שעשור קודם לכתיבת השיר "דצמבר" חזר ארצה מצרפת ותעודת אגרונום בכיסו, הראה בשיר שלפנינו איך הצמחייה הכּמוּשה, שאיבּדה את לשדָהּ בימי השרב שבה לחיים מחודשים עם בוא הגשמים וימות הקור.


שנת 1934 היא כאמור השנה שבָּהּ קיבלה תל-אביב (שנחשבה עד אז "מועצה עירונית") מעמד של עיר. באותה שנה הספיק ביאליק, זמן קצר לפני צאתו אל הניתוח שממנו לא שָׁב, לחבּר את הִמנון תל-אביב (שירו "על שילֵשים" שנדפס על-גבי גלויה שחולקה לכל תושבי העיר בקיץ 1934). רק דור אחד עבר אז על תל-אביב מימי "אחוזת בית", ו"המשורר הלאומי" כבר שִׂרטט בהמנון-העיר שושלת בת שלושה דורות, שפניהָ מופנות אל העתיד.


"דצמבר" של אלתרמן נדפס חודשים אחדים אחרי מותו בטרם עת של גדול המשוררים בכ"א בתמוז תרצ"ד. השיר נדפס בי"ב בטבת תרצ"ה, בסמוך ליום הולדתו של ביאליק, שאותו הנהיגה מערכת החינוך כיום חג, מאז ועד עתה. ביום זה התפרסמו מאמרים רבים על ביאליק, וכאילו קמו המשורר ויצירתו לתחייה (אולי משום כך פונה השיר אל חודש דצמבר ואומר לו: "אַתָּה נוֹתֵן כֹּחוֹת גְּנוּזִים / לַהֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים"). הנה, גדול המשוררים שמת בעיצומו של התמוז, חזר בחודש דצמבר לחיים חדשים, ויום הולדתו נחוג בכל אתר, מגן-הילדים ועד לאולם בית-העם ולמוספי הספרות של כל העיתונים (לשורה זו יש, כמובן, משמעים נוספים שעליהם נעמוד בהמשך).


כמקובל בשירי אלתרמן (ובניגוד לעֶמדת מורהו שלונסקי שראה בביאליק מחסום שיש לסלקו מן הדרך כדי לאפשר את עלייתו של דור חדש על במת הספרות), ניתן למצוא גם בשיר זה הד ליצירת ביאליק. כך, למשל, המילים "עֲלֵה וְשׁוּט וְהִסְתַּכֵּל / עַד מַה יָּפָה הִיא הַתֵּבֵל" "מתכתבות" כמדומה עם הכותרת הביאליקאית "מִשוּט במרחקים" ועם המילים "שׁוּט בָּעוֹלָם, בַּקְּשֶׁנָּה" שבשיר "ואם ישאל המלאך").1 אף ייתכן שפתיחת השיר המתארת רוח ים המושכת את הלב החוּצה "מתכתבת" עם שירו של ביאליק "בערוב היום" המתאר את רגשות הכאב והחלום הבאים "וּמֹושְׁכִים אֶת הַלֵּב הַתָּם / אֶל־קַצְוֵי עַד, אֶל־אַחֲרִית יָם?". למן ראשית יצירתו שמר אלתרמן על עצמאותו, ולא קיבל את תכתיביה של "אסכולת שלונסקי" כתורה מסיני.


השיר "דצמבר" זכה במאוחר ללחן נפלא מאת משה וילנסקי, שחוּבּר בעבור סדרת ערבים שהוקדשו לציוּן שבעים שנה לייסוד תל-אביב. וילנסקי היטיב לעשות כשהטיל במילותיו המקוריות של השיר שינויים קלים כדי להתאימן לביצוע וגם כדי להתאימן לרוח הזמן, שהרי מי יכול היה להבין בשנת 1980 (וקל וחומר בימינו אנו) את הבית השני שבּוֹ חרז אלתרמן את שמו של אחד הנהרות הארוכים בחצי האי האיבֶּרי עם שמה של חברת האוטובוסים שפעלה שנים בתל-אביב, עד שהייתה לימים לקואופרטיב "דן". להלן השיר בנוסחו המקורי:

​רֵיחַ יָם וְרוּחַ סְתָו וּמִיץ שֶׁל תַּפּוּחֵי-זָהָב וּמִין סַגְרִיר מָתוֹק-חָמוּץ מוֹשֵׁךְ מִבַּיִת אֱלֵי חוּץ, לָלֶכֶת-לֶכֶת וְלִנְשֹׁם אֲוִיר שְׁקִיעוֹת כָּחֹל-אָדֹם. אֲוִיר שְׁקִיעוֹת. נִיחוֹחַ דַּק. הַגֶּשֶׁם זֶה עַתָּה נִפְסַק. בָּרְחוֹב שׁוֹטֵף גְוָדַלְקִיוִיר וּבוֹ שׂוֹחֶה "הַמַּעֲבִיר"… עֲלֵה וְשׁוּט וְהִסְתַּכֵּל עַד מַה יָּפָה הִיא הַתֵּבֵל –

​הַפָּנָסִים חִוְרֵי פָּנִים. כְּחֻלּוֹת עֵינֵי הָעֲנָנִים. וּמַשֶּׁהוּ מוּזָר כָּזֶה לוֹחֵץ דּוּמָם עַל הֶחָזֶה, לוֹחֵץ, קוֹרֵעַ וְדוֹרֵשׁ – הַלֵּב רוֹצֶה לְהִתְעַטֵּשׁ. דֶצֶמְבֶּר – חֹדֶשׁ מְקֻטָּר רֵיחוֹת תַּפּוּחַ וּמָטָר, אַתָּה נוֹתֵן כֹּחוֹת גְּנוּזִים לַהֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים, אַתָּה יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב מְעַט אָבִיב לְתֵל-אָבִיב.

אחד מפזמוניו היפים ביותר של אלתרמן הולחן אפוא על-ידי משה וילנסקי כעשור לאחר פטירתו של אלתרמן. הטקסט, גם לאחר שהוטלו בו שינויים אחדים, שמר על צביון אלתרמני מובהק, והוא עדיין נשמע מעל גלי האתר לעתים מזומנות.

מעניין שבשלב כה מוקדם של יציאתו של המשורר הצעיר אל הזירה הציבורית, בעודו כותב שירים ז'ורנליסטיים קלים ו"בני-חלוף", כבר ניתן היה לזהות בשירתו כל אותם צַיָּיני סגנון "אלתרמניים" שאפיינוה בכל תחנות חייו. נזכיר כאן אחדים מהם:


השימוש המחוכם במילים עתיקות מ"ארון הספרים העברי":

השיר פותח בתיאור "רוּחַ סְתָו", והמילים אינן מתאימות לכאורה לכותרת, שהרי החודש דצמבר חל בחורף, בעיצומם של ימות הקור. גם שיר מוקדם יותר שנגנז – "בגן בדצמבר" (כתובים, 16.4.1931) – נפתח במילים: "חִטּוּב אוֹפִיר בְּמוֹ עוֹפֶרֶת / סְתָו נָאֶה שֶׁלִּי". לפי המוסכמה השלטת בספרות ובאמנות הצפון-מערביות חודש דצמבר מתואר על רקע נוף מושלג, ואִזכּוּרו של הסתיו בשירי דצמבר של אלתרמן מעלה חידה התובעת את פתרונה. לכאורה, הנוף האירופי, הקר והמנוּכּר של חודש דצמבר, המתואר בשיר הגנוז, כלל וכלל אינו מתיישב עם המילה "סתיו", וגם בפזמון התל-אביבי "דצמבר" הוא נראה חריג ותמוה.


פתרון החידה נעוץ במעמדן חסר היציבות של מילים עבריות לא מעטות ששינו את משמען במהלך הדורות. אלתרמן השתמש בשני השירים על דצמבר במילה "סתיו" בהתאם להוראתה של המילה היחידאית הזאת בתנ"ך (וראו: "כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר. הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ"; שיר השירים ב, יא – יב). מילה זו מציינת בלשון המקרא את העונה הקרויה בזמננו "חורף", שהרי הפסוק משיר השירים מעיד שאחרי ה"סתיו" מגיע תור האביב. 2


. כדי להדגים את מצבה הלָבִּילי והנזיל של שפה עתיקה כמו העברית, שמילותיה עברו גלגולים לא מעטים במרוצת הדורות, כתב אלתרמן בשירו "מוקדש לרכבת" (הארץ, "רגעים", כ"ז באייר תרצ"ו, 19 במאי 1936) שתי שורות המעלות להלכה אמת כללית שאינה מתחלפת ואינה מִשתנה אף פעם. הראשונה היא השורה: "כָּל בֹּקֶר הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה מִמִּזְרָח", ואחריה באה שורה המציינת אף היא לכאורה אמת כללית: "אַחֲרֵי עֲבֹר סְתָו רוּחַ קַיִץ נוֹשֶׁבֶת". ברי, האמת שבאמירה כזאת תקֵפה רק לפי ההוראה המקראית של המילה "סְתָו"; המציינת כאמור את העונה המכוּנה בעברית המודרנית בשם "חורף". אלתרמן, שהכיר את "ארון הספרים" העברי והיה באישיותו גם צד למדני השתמש לא אחת במילה או בצירוף-מילים שהחליפו את הוראותיהן במרוצת הדורות. מעת לעת הוא נהג לבחור בהוראה העתיקה של מילה שנקבעה לה בעברית המודרנית הוראה אחרת. כך, למשל, השיר שלפנינו, המתאר את הכוחות הקפואים, הגנוזים באדמה, מעורר לתחייה את המשמעות העתיקה של המילה "אביב", הקשורה באותם 'אבִּים' רעננים (ביחיד: 'אֵב') הבוקעים מן האדמה בסוף עונת החורף, בחלוף ימי הקור.


השימוש בזֶאוּגמה:

המונח "זֶאוּגמה" – מילה יוונית שממנה נגזרו המילים העבריות "זוג" ו"זיווּג" – מציינת צמד מילים, או סדרת מילים, שרכיביהם אינם מתאימים זה לזה מן הבחינה הדקדוקית, הסמנטית או הלוגית. הזאוגמה מעניקה לשירה המודרניסטית את איכותה האבּסוּרדית. כזאת היא, למשל, השטרה "קְרוֹנוֹת רַעַשׁ וְאֶבֶן פּוֹרֶקֶת הָעִיר" ("יום השוק"]; או: "אֶל מֶרְחָבָן הַשָּׁר וְהַלָּבָן" ("מזכרת לדרכים"), או: "לַסְּפָרִים רַק אַתְּ הַחֵטְא וְהַשֹּׁופֶטֶת" ("פגישה לאין קץ"). בכל הדוגמאות הללו הרכיבים, שאינם מתלכדים זה עם זה מן הבחינה הדקדוקית, הסמנטית והלוגית, מוצבים זה בצד זה באופן תמוה ויוצרים חידה הדורשת את פתרונה.


תפקידה של פיגורה זו ביצירת הרושם המודרניסטי אפילו מכריע יותר מתפקידו של האוקסימורון, שכּן הצירוף הזֶאוגמטי מֵפֵר גם את ההיגיון של הטקסט, ועל כן הופעתו שתלטנית, בוטה ובולטת יותר לעין. אלתרמן השתמש בספרו כוכבים בחוץ בעשרות רבות של זֶאוּגמות, אם לא למעלה מזה, אך חרף מרכזיותה של הזֶאוּגמה ביצירתו היא לא זוהתה בשמה ולא תוארה בחקר אלתרמן. בספרי הראשון על אלתרמן בחרתי למלא את החסר,3 ומאז ועד עתה נעשה מונח זה "מַטבּע עובר לסופר" אצל חוקרי אלתרמן, לפעמים תוך הבאת דברים בשם אומרם, ולפעמים תוך התעלמות מחובת ה"מִזכֶּה" (credit).


השיר "דצמבר" נפתח בזֶאוּגמה מרשימה, המזווגת את הריח, הרוח ומיץ התפוזים: "רֵיחַ יָם וְרוּחַ סְתָו / וּמִיץ שֶׁל תַּפּוּחֵי-זָהָב". לימים השתמש אלתרמן בזֶאוּגמה דומה בספרו כוכבים בחוץ: "רוּחַ סַעַר וַעֲנֶנֶת, / רֵיחַ יַעַר וְשָׁנִים" (בשיר "תֵּבת הזִמרה נפרדת"). בצירופים הזֶאוּגמטיים הללו יש גם משום סינסתזה (צירוף חושים), שהרי כל אחד ממרכיביהם – ה"רוח", ה"ריח", מיץ התפוזים – נתפס בחוש אחר מִבּין חמשת החושים. צירופים אלה, המסמיכים "רוח" ל"ריח", הם גם משחקי מילים נאים של "לשון נופל על לשון". הצירוף הניחוחי שבבית האחרון –"רֵיחוֹת תַּפּוּחַ וּמָטָר" –אף הוא זֶאוּגמה, המערבת מין בשאינו מינו.


השימוש בפרדוקס:

שירי כוכבים בחוץ מתאפיינים בתמונות של "עולם הפוך" (כשם אחד מפזמוני "המטאטא" שחיבר אלתרמן בעלומיו). שירים אלה עושים את המוּכּר למנוּכּר, אף מהפְּכים את כל הפָּרָמטרים של המציאוּת על פיהם: הסטטי הופך בהם לדינמי, הפסיבי לאקטיבי, הטבעי למלאכותי, הטרגי להיתולי (וגם להפך). כל המטמורפוזות הללו הופכות את הערכים הקבועים ואת כל המוסכמות. ובשיר "דצמבר", במקום שהקורא, או המאזין, מצפה שהחורף ימשוך את האדם הביתה, להתחמם מול האח או התנור, הוא מגלה שההפך הוא הנכון. החורף לפי השיר שלפנינו מושך את האדם לצאת מביתו ("מוֹשֵׁךְ מִבַּיִת אֱלֵי חוּץ").


ואף זאת: דווקא דצמבר – החודש החורפי – הוא שמשיב כאן את האביב לתל-אביב ("מֵשִׁיב" ואולי גם מַשִּׁיב משבים של רוח אביבית). ופרדוקס נוסף: "רֵיחוֹת תַּפּוּחַ וּמָטָר" אופייניים לכפר, השרוי בחיק הטבע, ולא לעיר הלבושה שמלת בֶּטוֹן ומלט. תכופות נמצא שאלתרמן מלביש את הטבע בלבוש אוּרבּני (כגון: "הָעֵצִים שֶׁעָלוּ מִן הַטַּל / נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית וּמַתֶּכֶת" שבשירו "בדרך הגדולה"), ואילו את העיר הוא מלביש בלבוש כפרי.


השימוש בסינסתזה:

סינסתזה (קליטה סימוּלטנית של שני חושים או יותר) אף היא ציין-סגנון נפוץ בשירי כוכבים בחוץ. בספר שיריו הראשון של אלתרמן משולבות עשרות סינסתזות כגון "רֵיחָנִית וּטְלוּלָה הָעֶשֶׁת" ("יין של סתו") הממזגת את חוש הריח ואת חוש המישוש, או "בַּאֲוִירָהּ הַקַּר וְהֶעָרֵב לַחֵךְ" ("איגרת") הממזגת את חוש המישוש ואת חוש הטעם, או השורה "חַי, חַי, הֲמֻלּוֹת נִשְׁפָּכוֹת" ("יום השוק") הממזגת את חוש השמע ואת חוש המישוש. בדרך כלל הצירופים הסינסתטיים נראים ונשמעים כבְליל מילולי שרירותי, שאין לו הנמקה רֵאליסטית כלשהי.


לפעמים ניתן למצוא סינסתזה "למדנית" כדוגמת "נָטְפוּ הַמִּשְׁעוֹלִים אוֹר" (בפתח השיר החמישי של המחזור "מערומי האש") המלכדת בתוכה שליטה ב"ארון הספרים" העברי וידע אֶמפּירי על העולם החוץ-ספרותי ("אוֹר" פירושו גם מים על-פי על פי הפסוק "יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ"; איוב לא, יא), ואלתרמן ערך בתכונה זו של המילה 'אוֹר' שימושים רבים במרחבי יצירתו, כגון בצירוף הזֶאוּגמטי "נוֹגְנֶיךָ [...] יְנַעֲרוּ דְּמָעוֹת וָאוֹר מִן הַמְצִלְתַּיִם" (בשירו "השוק בשמש", כוכבים בחוץ), צירוף המהווה סינסתזה מקורית ומעניינת המערבת את החושים, ובאופן מיוחד את חוש הראייה ("אור") ואת חוש השמע ("מצִלתיים"). בהכירו את המשמעות המקראית של המילה 'אור', פתח אלתרמן בפזמונו "ארץ שלי" במילים: "עַל דַּרְכֵּנוּ אוֹר נִתָּךְ", שבהן צורת הפועַל "נִתָּךְ" מתאימה יותר מכול לתיאורו של גשם.


מתברר שכבר בשיר הז'ורנליסטי המוקדם שלפנינו ניתן למצוא צירופים סינֶסתטיים כגון "סַגְרִיר מָתוֹק-חָמוּץ" או "אֲוִיר שְׁקִיעוֹת כָּחֹל-אָדֹם", המשלבים את חוש המישוש וחוש הטעם או את חוש המישוש וחוש הראייה. את הטעמים של המשקאות שמכרו בקיוסקים שבשדרות העיר תל-אביב – מיץ תפוזים שנסחטו מול עיני הלקוח וגזוז תוסס חמוץ-מתוק – העניק כאן אלתרמן ליום הסגריר ולריחם של משבי האוויר.


השימוש במֶרִיזם (mérisme)

המֶריזם הוא צַיָּין סגנון שקיבל את שמו מן היוונית, אך משום-מה הוא מצוי לרוב אצל חוקרי תרבות צרפת, ולא אצל חוקרי הספרות האנגלית (ואולי משום שרוב חוקרי הספרות העברית אינם שולטים בצרפתית ובחקר תרבות צרפת הם ממעטים להזכירו, הגם שהלשון העברית ותרבותה עשירות במֶריזמים). מדובר בתחבולת לשון המתארת את האובייקט באמצעות שני ניגודיו הקיצוניים (כגון במשפט הפותח את ספר בראשית, שאינו מתאר אלא את הקצוות: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"). בלשון היום-יום אנו משתמשים במֶריזמים רבים כגון "מכף רגל ועד ראש", "מִטּוֹב עד רע", "מן המסד עד הטפחות", ועוד ועוד.


אלתרמן הִרבּה להשתמש במֶריזמים, כגון בתיאור הכלול בשיר "הרוח עם כל אחיותיה", המתרומם משלוליות הבוץ שעל האדמה עד לגובהי השמים ("מִן הַכְּפָר הַטּוֹבֵעַ בִּנְהִי הַפָּרִים / מִבָּרָק הַמַּזְהִיב וּמְסַמֵּא אֶת הָעַיִן"), או בתיאור היורד מן הגובַה אל המקום הנמוך ביותר ("מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח" שבפזמון "שיר בוקר"). גם בשיר הז'ורנליסטי המוקדם "דצמבר" יש תיאורים המכילים מֶריזמים, כגון תיאור הפנסים המוצבים על המדרכה מול העננים המרחפים בשמים, או תיאור ההליכה בחוצות העיר מול מראות השקיעה שבאופק. למעשה, תחבולת המֶריזם נעשתה לימים אחד מתחבולות הסגנון הנפוצות ביותר ביצירת אלתרמן, ואין בה כמעט אתר הפנוי ממנו.


השימוש בתחבולת ההאנשה:

כידוע, ההאנשה (פֶּרסוֹניפיקציה), המעניקה תכונות אֱנוֹש לדומם, לחי ולצומח, היא תחבולה רטורית נפוצה בעיקר בספרות הילדים, אך גם ביצירה ה"קנונית". תחבולה זו המכוּנה לפעמים בשם "אנתרופּוֹמוֹרפיזם" משמשת גם בלשון הדיבור, למשל בעת תיאורהּ של התנהגות אנושית במונחים חייתיים, או להפך. חלק מצירופי הלשון האלה הפכו זה מכבר לשגרה, וכאשר אנו מדברים על אדם "נובח" או על כלב "נאמן" טיבם הפיגורטיבי של צירופים כאלה כבר נשחק לגמרי, ונדמה לנו שלפנינו צירוף דנוטטיבי, ולא פיגורת לשון שהייתה לצירוף מילים חבוט מרוב שימוש.


לא פעם הֶאֱניש אלתרמן אובייקטים שונים, ונסך בהם רוח חיים, אך בדרך-כלל נסך בהם את התכונות האוטומטיות, הלא-אנושיות, של חיילים או של אחים (כמרים) במסדר. ההאנשה הלא-אנושית, שהיא ציין סגנון אלתרמני מקורי, מצויה ברבים משיריו. כאן לפנינו שורה של פנסים חיוורים החוששים מפני עיניהם המפחידות של העננים, והפחד לוחץ על החזה ("וּמַשֶּׁהוּ מוּזָר כָּזֶה / לוֹחֵץ דּוּמָם עַל הֶחָזֶה, / לוֹחֵץ, קוֹרֵעַ וְדוֹרֵשׁ"). התיאור מזכיר את תיאורם של המלט ואופליה בשירו הגנוז של אלתרמן "אופליה" שנכתב כשנתיים לפני "דצמבר" ("מִי רוֹבֵץ עַל הֶחָזֶה / מִי רוֹבֵץ וּמִתְכַּוֵּץ [...] מוֹת – אֵיבָה / נִצְטַנֵּף עַל הֶחָזֶה").


ואם הזכרנו את הרמיזה השייקספירית שמצאה דרכה אל השיר "דצמבר", יש לזכור ולהזכיר שבשיר נוסף משירי "רגעים" הקלים, השיר "נוף",4 תיאר אלתרמן את את תל-אביב לעת לילה תוך שימוש ברמיזה שייקספירית כבדה ומכובדת. העיר, כשכל "אבזריה" – הבתים, הפנסים, עצי השקמה – עומדים בלי נוע כמוצגים במוזיאון השעווה, ואילו הים מתנפל על החוף בשצף-קצף כאותלו על צווארה של דסדמונה החיוורת: "וּמִלְּמַטָּה הַיָּם לְדַקְלֵם מִשְׁתַּדֵּל עוֹד / וְנוֹפֵל עַל הַחוֹף בְּבִכְיָה מִתְפּוֹרֶרֶת, / מְאֹהָב, מְגֻחָךְ וְאֻמְלָל כְּאוֹתֶלוֹ / עַל צַוַּאר דֶּזְדֶּמוֹנָה חִוֶּרֶת". חיוורונם של הפנסים בשיר "דצמבר", העומדים מול חשרת העבים הנקשרת מעליהם, הוא מחשש ומִפּחד פן יאונה להם רע כי משהו או מישהו לוחץ להם על החזה ומאיים על חייהם. אלתרמן, שחיבר אז שירים למערכוני "המטאטא" והתחיל לתרגם מחזות, נהג לשלב דווקא בשיריו ה"קלים" רמיזות שייקספיריות למכביר.5


השימוש בידע מדעי:

כאן לפנינו שיר עתיר ניחוחות (ובו הצירופים "רֵיחַ יָם", "נִיחוֹחַ דַּק", "חֹדֶשׁ מְקֻטָּר", "רֵיחוֹת תַּפּוּחַ וּמָטָר"). אלתרמן, המהנדס החקלאי שלא שכח את הידע שצבר בשנות לימודיו בטכניון שבצרפת, ידע היטב שריח התפוזים העולה באוויר לעת חורף מקורו בגז האוזון שיש לו ריח מתקתק ונעים כשהוא בריכוזים נמוכים, אך הוא מזיק לדרכי הנשימה. דווקא בקליפותיהם של התפוזים יש חומרים לוכדי אוזון המשפרים את האוויר שאנו נושמים. על כן הלב רוצה כאן להתעטש, שהרי עיטוש הוא פרץ אוויר בלתי נשלט הנגרם בגלל חלקיקים הפולשים אל דרכי הנשימה עקב זיהום אוויר (עשן) או שאיפת חומרים המעוררים תגובה אלרגית (אבקני פרחים).


וכבר הראיתי בספרי בעיר וביער (2017) כי קביעתו של מנחם דורמן שלפיה מצא אלתרמן במדעים המדויקים "מַפתח לפִענוח סודות היקום" היא קביעה מבוססת ותקֵפה הקולעת במדויק לאמת העולה ובוקעת מן השירים.6 ניתן לאששהּ באמצעות עשרות רבות של ראָיות הפזורות במרחבי היצירה האלתרמנית – ראָיות המעידות שאלתרמן מעולם לא שכח את הכשרתו המדעית, אף נתן לה ביטוי הולם בשיריו, במאמריו ובמחזותיו. מי שניסה לערער את קביעתו של דורמן ולהתכחש לה, טעה והִטעה את קוראיו, אגב התעלמות בלתי-סבירה מִשלל הראָיות הסותרות את קביעתו הנחרצת שלפיה אלתרמן שכח לכאורה את כל החומר המדעי שלמד וסילק אותו לגמרי מן ההוויה הפיוטית שברא.


השימוש ברמיזות למיתולוגיה:

לשירי אלתרמן יש כידוע זיקה עמוקה ל"ארון הספרים העברי" ולמנהגי היהדות, וגם בשיר הקל שלפנינו, שאינו אלא אחד מ"שירי העת והעיתון", זיקה זו ניכּרת היטב. הקטורת שבצירוף "חֹדֶשׁ מְקֻטָּר" נקשרת למילה "ניחוח" שבשיר ("נִיחוֹחַ דַּק"), בזיקה לפסוק: "וְהִקְטַרְתָּ אֶת-כָּל-הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לה' רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לה' הוּא" (שמות כט, יח), ואין לשכוח שאת אחד משיריו המוקדמים שנגנזו הכתיר אלתרמן בכותרת "ניחוח אשָּׁה" (בזיקה ל"נִיחוֹחַ אִשֶּׁה"; ויקרא א, ט). אך לא דיני הקרבנות בלבד עולים ובוקעים מן השיר שלפנינו, אלא גם הקטרת הקטורת. לא מקרה הוא שהשיר עתיר הריחות והניחוחות שלפנינו משתמש במונחים הקשורים בהקטרת הקטורת בבית המקדש ולפיטום הקטורת שאחרי חורבן הבית, כגון המונח "נִיחוֹחַ דַּק", שכּן בשעת שחיקת הסממנים היה השוחק חוזר ואומר: "הַדֵּק הֵיטֵב, הֵיטֵב הַדֵּק"; ובערב יום הכפורים כתשו שוב את הקטורת כדי לעשותה "דַּקָּה מִן הַדַּקָּה" – להקטרתה ביום הכפורים בקודש הקודשים.


וכבניגוד אוקסימורוני לדינים ולמנהגים מתרבות עם ישראל, לפנינו גם אִזכּוּרים הנטולים מן התרבות המערבית – הזרה והנכרייה. בשיריו המוקדמים שנגנזו נהג אלתרמן לאזכֵּר דמויות מן המיתולוגיה היוונית-רומית בשמָן, כבשירה האירופית בכלל, והצרפתית בפרט (אפרודיטה שבשיר הגנוז "ניחוח אישה", לֵדה והבַּרבּוּר שבשיר הגנוז "ארמונות מִקשה", או יוּפּיטר שבשיר הגנוז "ליל קרנבל", ועוד). בפזמון "שמש מוף" מתוך "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מוזכר בגלוי ובמפורש את אל המוות המצרי אוזיריס. לפעמים הזכיר אלתרמן את הדמות המיתולוגית מבלי לנקוב בשמה המפורש, וכך שירו "למלחמת הקמץ והצירה" (אחד משירי "רגעים") קובל על כך ש"שַֹר הַיָּם בִּי תּוֹקֵעַ אֶת שְׁלָש-הַקִּלְשׁוֹן"  (הכוונה היא, כמובו, לפוסידון, אל הים היווני, אחד מתריסר האלים האולימפיים ושני בחשיבותו לזאוס (במיתולוגיה הרומית נקרא שמו "נפטון")


ביצירה ה"קנונית" הוא מחה בדרך-כלל את האִזכּוּרים המפורשים וכָלל רק אִזכּוּרים מרומזים (כגון אִזכּוּרהּ המרומז של אֵלת הלבָנָה בשיר "לבדה" וכגון אזכורו המרומז של אל הזמן כרונוס בהקשרים שונים). מתוך פנתאון האלים השוּמרי הזכיר אלתרמן בכוכבים בחוץ גם את תמוז, הנזכר בנבואות יחזקאל (שבהן נזכר גם שמה של תל-אביב הקמאית שעל הנהר כבר), שגם הוא וגם אשתו אננה (או "אשתר"), מלכת השמים, הגיעו לַשְׁאוֹל וחזרו ממנו. ובל נשכח: טשרניחובסקי שהתעניין אף הוא במיתוסים של המזרח הקדום, תיאר באידיליה שלו "כחום היום" את מעגל עונות השנה ואת מחזור הזרעים, ובתוך התיאור האידילי כלול סיפורו הטרגי של ולוולה – ילד יהודי קטן מערבות אוקריינה – שמת בשלג, ואביו עולה על קברו עם זר פרחים בעיצומו של התמוז.


גם את המהפכות שהתחוללו לנגד עיניו בחיי עמו – תחיית העם, תחיית הארץ ותחיית הלשון העברית וספרותה – בחר אלתרמן להעלות בתבנית מעגלית. הוא הציג לפני קוראיו תמונות מימי הקמתה של העיר תל-אביב – "העיר העברית הראשונה" שהלכה אז ונבנתה. למן שירי "סקיצות תל-אביביות", שנתפרסמו בעיתון דבר בשנת 1934, ושירי "רגעים", שנתפרסמו בעיתון הארץ בין השנים 1934 – 1943, ועד לשירי חגיגת קיץ (1965) ואף מעֵבר להם. הוא הכתיר את שירי כוכבים בחוץ בכותרת "שירים שֶׁמִכְּבָר", ולא "שירים מִשכבר הימים", כי עלה בידו לִבנות בשירים אלה גשר אל ימי קדם – אל עולמם של גולי בבל שישבו באתר הגאוגרפי ששמו "כְּבָר" (יחזקאל ג, טז) שלצִדו ניצבה לפני אלפי שנים תל-אביב הקמאית. ובמקביל, ברחוב תל-אביבי חדש, שעדיין לא נקבע שמו, זיהה אלתרמן את המאפיינים של ערי חוף קדומות מאגן הים התיכון –"זִיק יַלְדוּתָהּ שֶׁל קַרְתְּ-חֲדַשְׁתְּ, / נִצְנוּץ סַחֲרָן שֶׁל צוֹר וְרוֹמִי" (ראו שירו "צרור ציפורנים" מתוך עיר היונה).7 אליבא דאלתרמן, גם ההיסטוריה בנויה במעגל אין-סופי של זריחה ושקיעה, חורף וקיץ, לידה ומוות.



אלתרמן כרך בשירו-פזמונו "דצמבר", כמו בשירים רבים שבשירתו ה"קנונית", את מעגל השנה ואת מעגל ההיסטוריה. לשיטתו – שיטה היסטוריוסופית שהגיעה אליו בדרכי עקיפין מהגותו של ההיסטוריון והפילוסוף האיטלקי ג'מבטיסטה ויקו (Vico) – גם לתופעות הנתפסות בחושים מתחומי החי והצומח וגם לתופעות גדולות ועצומות (כמו ערים וארצות) יש תקופות של הולדת ושל שקיעה. ביצירת אלתרמן, גם לממלכות ולעמים יש רגע של הולדת, ויש תקופות של זִקנה ודעיכה (ולפעמים גם תחייה הבאה לאחר המוות); וכך גם לאדם. לפי אמונת הקדמונים בסוף הקיץ מת האל הצעיר – אדוניס, או התמוז – אשר מותו הפך סמל למותם של צעירים בלא עִתם, אם במלחמה ואם מחמת אהבה נכזבת.


בשיר "דצמבר" אלתרמן מייחל לַחָדָשׁ – הן במעגל האישי, הן במעגלים הלאומיים והאוניברסליים. ובמישור האישי: בדצמבר 1934, ערב בואה של שנה חדשה אל העולם, דומה שאלתרמן הצעיר – שזה אך החלים מאהבה נכזבת – ביקש לגרש מן הלב ומן הגוף את המִשקעים המדכדכים: לגרום ללב להתעטש, לשחרר את הנפש מן התוגה ומן התעוקה – לפַנות מקום לאותם שינויים מבורכים שתביא אִתה השנה האזרחית החדשה העומדת בשער.


הערות:

  1. על משקעים ביאליקאיים בשירי אלתרמן, ראו בספרי עד קצווי העברית: לשון וסגנון בשירת אלתרמן, תל-אביב 2021, עמ' 357 – 411. פנייתו של המשורר אל דצמבר במילים: "אַתָּה נוֹתֵן כֹּחוֹת גְּנוּזִים / לַהֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים" הכוונה אינה רק לאבחנה חקלאית – להתחזקותם בעונת הקור של אילנות שנחלשו בקיץ, בימי השרב, אלא גם ל"אילנות גבוהים" כדוגמת ביאליק, שבזמן כתיבת השיר ופרסומו "קם לתחייה" וניתן היה לראות בבירור שלא נס לֵחו. בשירים אחרים הקים אלתרמן לתחייה את אד"ם הכהן, את יל"ג, את מאפו ועוד. במילים "" כלול גם רמז לדברי השטן "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא; וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-ה' וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ". המשורר החוזר משוּט בעיר ומהסתכל בה מדווח לקוראיו על הנעשה בה לאורכה ולרוחבה ומלמעלה למטה.

  2. גם ביאליק השתמש לפעמים במילה 'סתיו' בהוראה המקראית המציינת את ה'חורף' שבאוצר-המילים שבפינו, וכך כתב (בקטע גנוז הכָּלול באתר ביאליק שבפרויקט בן-יהודה) נכתב: "בליל סתיו אחד, לעת תפילת ערבית, השגיחו בני חלם לפי תומם מחלונות בית הכנסת - והנה שלג, שלג צח ותמים, שטוח לפניהם על הארץ לכל מלוא העין".

  3. בספרי עוד חוזר הניגון (1989), עמ' 99 – 104.

  4. "נוף", "רגעים", הארץ, 12.12.1935.

  5. ראו על כך בפרק ה-13 של ספרי עד קצווי העברית (הערה 1 לעיל), עמ' 412 – 444.

  6. ראו בספרי בעיר וביער: טבע ואמנות ביצירת אלתרמן (2017), עמ' 202 – 236.

  7. על מיתוס התמוז ביצירת אלתרמן כתבתי בספרי עוד חוזר הניגון (1989), עמ' 111 – 121 ובספרי הלך ומלך (2010), עמ' 51 – 65. ראו גם מאמרו של ד"ר חזי עמיאור: "מיהם אותם הרוגי התמוזים שחודש דצמבר נותן להם כוחות גנוזים", אתר "הספרנים" מיום 18.12.2019. https://blog.nli.org.il/sipur-december/