כמו נטע זר

עודכן: 4 בנוב׳ 2021

משה גרנות / מאריה וליאופולד / ספרי צמרת, תל-אביב 2016

פורסם: גג : כתב עת לספרות, גליון 40, 2016

משה גרנות-גג40
.pdf
Download PDF • 578KB

לקריאה בקובץ PDF מוכן להדפסה



קראתי את ספרו החדש של משה גרנות מַאריה וליאופולד בנשימה אחת, ולא הנחתי אותו מידיי עד שהגעתי לשורות הסיום המפתיעות שלו. הספר מסתיים במכתב שכותב בנימין ברנוי, ידידו של האני-המסַפּר, אשר פילס את דרכו בחברה הישראלית, ולכאורה הגיע בה אל המנוחה ואל הנחלה: מילד יתום, שגדל במוסדות, הפך ברנוי לבעליו של בית מידות בהרצליה, עטור עצי פרי, ולעסקן בהסתדרות העובדים. מתברר ש"מוֹתר האדם" (הדיבור והמחשבה, המוּדעות והזיכרון) אינם פועלים תמיד לטובת בעליו. לפעמים המוּדעות והזיכרון אינם יתרון, אלא נטל כבד. אחרי בגידת אשתו, בנימין ברנוי נושא אישה טובה וחרוצה, ניצולת שואה בשם ז'ניה, שהיא אחת משתי הגיבורות הראשיות ברומן שלפנינו. דא עקא, ז'ניה גוררת אחריה את זיכרונות עלומיה, ומאמללת את עצמה ואת סובביה. האדם היחיד, המלַווה את בנימין ברנוי בכל תהפוכות חייו, הוא האני-המסַפר, שמנסה להרגיע את חברו, מטה אוזן לסיפוריו, מנחם אותו כשמתעורר הצורך וחרד לשלומו. האם יזכה לגמוּל על מעשיו הטובים והנאצלים? לא אחת מגלה אדם שמבקשי רעתו הם דווקא אנשים שחייבים לו את קיומם. אנשים העוסקים בבריאות הנפש ודאי יודעים לכנות בשם את שנאת הניצולים למציליהם ושל מקבלי הטובה למיטיביהם. פעם שמעתי אישה גדולה, שעמדה בראש מוסד אקדמי נכבד מרעימה בקולה על פלוני, ואומרת לו: "תגיד, איזו טובה עשיתי לך שאתה רודף אותי ככה?!"


אכן, לא אחת מפַתח אדם המקבל מתנה יקרה מזולתו – בין שזוהי מתנה חומרית או רוחנית – שנאה כלפי מיטיבו ואיש-חסדו, וזאת כדי להיפטר מן הצורך להכיר לו תודה כל ימיו. באמצעות דפוס התנהגות זה של "רעה תחת טובה" הסביר ביאליק את תופעת האנטישמיות. העם הביא מתנה גדולה לאנושות – את רעיון המוֹנוֹתיאיזם – אך לא קיבל הכרת תודה על תרומתו, אלא גרם לכך שמקבלי המתנה ישנאוהו שנאה עזה כמוות, שהגיעה עד כדי שאיפת חיסול. סיפורם הנפתל של ברנוי ואשתו ז'ניה נרקם ונארג לאִיטו, במשולב עם סיפור נוסף – סיפורה של באשה, ילדה יהודייה שהוריה הגניבוה אל מחוץ לגיטו וילנה כדי להצילה, אך בכך הם דנו אותה לחיי גיהנום בביתו של כומר פולני קתולי – מין "טרטיף" מודרני – נציגו של אלוהים עלי אדמות בעיני צאן מרעיתו ואיש זימה נקלה בין כותלי ביתו. סיפורה של באשה – המגַלָה במאוחר את יהדותה ומגיעה בדרך-לא-דרך לארץ לקבוצת כינרת – מלמד על קשיי הקליטה של פליט, ואחת היא אם הגיע מלוב או מלובלין, מקזבלנקה או מקובנה. מדיניות "כור ההיתוך" ורעיון "שלילת הגולה" התנוססו באותן שנים על דגליה של המפלגה השלטת, וכל "עולה חדש" קיבל – מרצון או מאונס – את מנהגיו ה"ילידיים" של המקום החדש. רוב הפליטים השתדלו לסגל לעצמם את סמליה של תרבות-היעד החדשה ואת גינוניה: לשון, מיבטא, תנועות ידיים וגוף, לבוש, מאכלים וכו', ולהשליך מאחורי הגֵו את המבטא הזר והעילג שהביאו אִתם מן הגולה.


כיום, כריאקציה לתקופת "כור ההיתוך" שבָּהּ ניסה כל "עולה חדש" להשיל את "כלי הגולה" ולאמץ לעצמו חזוּת חדשה, פורחות אצלנו אופנות ה"מימונה" וה"סהרנה", השוכחות ומשכיחות את העוּבדה שאופנות אלה הן למעשה תופעה בתר-ציונית המעודדת את החזרה אל ה"גטו היהודי", והיוצאת נגד אידֵאל "מיזוג הגלויות". כל הפליטים סבלו והתקשו להכות שורש באדמה הקשה הזאת, אך מדיניות מכַוונת (אולי מהירה ומהפכנית יתר על המידה) עודדה אותם לשַׁנות את חזוּתם ואת מנהגיהם. היום איש אינו מוצא לנכון להמליץ לפני "העולים החדשים" להפוך מ"יורי" ל"אורי" ומ"הלנה" ל"אילנה", והנתק בין הפלגים והמגזרים הולך ומחריף. גם כאן אפשר להיתלות באילנות גבוהים ולצטט את ח"נ ביאליק, שאמר שעִם העלייה לארץ-ישראל עלול העם היהודי, שחרף פיזורו היה עם אחד באלפיים שנות גולה, להפוך שוב לשנים-עשר שבטים...


הספר "מאריה וליאופולד" מאת משה גרנות איננוthèse roman à – המכַוון את קוראיו למסר רעיוני ברור ומובהק, ודמות המסַפּר שבּוֹ, הקרובה כמדומה לדמותו של הסופר, אינה מרבה לנקוט עֶמדה ולהטיף מוּסר. בכך נעוץ בעצם אחד מסודות כוחו של הספר: הוא אינו מכַוון את קוראיו לכיווּן אידֵאולוגי כלשהו, אלא מסַפּר את הסיפור לפי תומו, ונותן לדברים לדבר בעד עצמם. לפנינו סיפורן של שתי נשים, שאילו פגשנו אותן ברחוב לא היינו מנחשים מה עבר עליהן במהלך חייהן. נשים אלה ניצלו מן התופת ובנו לעצמן חיים חדשים, אך האם באמת הגיעו לחוף מִבטחים? מתברר שגם טראומות נפשיות גורמות לפצעים שלא בנקל ניתן למצוא להם מזור, אלא שאת צלקות הנפש אין רואים כפי שרואים את פגעיו של אדם שעבר תאונה קשה.


על גב הספר נכתב שמאחורי השמות הבדויים מסתתרים סיפורים אמיִתיים שסופרו לסופר ותועדו על-ידו. אכן, האמת לפעמים עולה על כל בדיון, ומאליה מתעוררת השאלה: אם בארצנו – ארץ של קליטת עלייה – חולפים על פנינו אנשים ונשים עם סיפורי חיים כשל ז'ניה ושל באשה, האם יש בכלל צורך בדמיון?! מה ערכו ומשקלו הסגולי של הבידיון אל מול סיפור החיים האמִיתי?! סגנונו של משה גרנות צלול כבדולח. הוא אינו מבקש להרשים את הקורא במשלב גבוה וידעני, ורק לעִתים רחוקות מתמלטת מקולמוסו איזו רמיזה תלויית-תרבות כמו "האביר בן דמות היגון". הכתיבה הפשוטה לכאורה והמורכבת כהלכה היא הֵשֶּׂג שרק סופר בָּשֵׁל יכול להגיע אליו, כשהוא יודע את ערכו ומרשה לעצמו לוותר על הצורך להרשים את קוראיו ב"עושרו".


רק חידה אחת לא הצלחתי לפתור במהלך הקריאה: אמנם הכותרת "מאריה וליאופולד" יפה ומושכת יותר משמותיהן של שתי הגיבורות שגורלותיהן משתרגים אלה באלה בספרו החדש של משה גרנות – אך מדוע זכה ליאופולד קובלסקי, הכומר הצבוע ושטוף הזימה, ששמו יתנוסס מעל הספר האוצֵר בתוכו את זיכרונותיהן של שתי ניצולות השואה? קראו בספר על מעלליו של האיש הרע והנקלה הזה, שלא הניח ידיו אפילו מנערה בת ארבע-עשרה. הוא אינו ראוי לכבוד הזה. ייתכן שפתרון החידה נעוץ בניגוד הגמור שבין שתי הדמויות: לאופולד כולו אכזריוּת בֶּסטיאלית (ייתכן שמשום כך ומשום שלטונו הרודני קיבל שם מלכותי של אריה), ומַאריה, כיאה לשמהּ – אף-על-פי שאינה אֵם – כולה נתינה אימהית. הרומן גדוש בסיפורים המלמדים שלפעמים הורים ביולוגיים אינם נוהגים בילדיהם כראוי, ודווקא אנשים זרים נוהגים בילדו של הזולת ברחמים, באהבה ובדאגה-אין-קץ.


לפנינו מופת של כתיבה צלולה, ללא מילה אחת מיותרת, של סופר היודע את כוחו ואת יכולתו. עגנון, למשל, היה משוכנע שביאליק מתפעל מן הסגנון הסבוך שסיגל לעצמו ב"ספר המעשים", אך לידידו הצייר חיים גליקסברג, שבסדנתו עשה אז ימים ארוכים, אמר המשורר בקיץ 1933 דברים קשים בגנות המנייריזם שהתגלה לעיניו בסיפורים חידתיים אלה: "איזו פרוזה משונה. הוא [עגנון] פושט את בגדיו הטובים ומבקש בגד שלא לפי מידתו, ובסופו של דבר נשאר עֵרום כביום היוולדו [...] כדי לכתוב פשוט צריך כישרון גדול." ואף זאת: אף-על-פי שלפנינו "סיפור פשוט", המסופר ללא זיקוקי-די-נור וללא רצון להרשים את קוראיו, אף מבלי לכַוונם לכיווּן רעיוני מוגדר, רעיון אחד בכל זאת מפָעם (בלי מילים) בין דפיו של הספר "מאריה ולאופולד": מבלי שהדברים ייאמרו גלויות ומפורשות – זהו ספר ציוני, שכֵּן משה גרנות מתאר בו איך הארץ הקשה הזאת, שכפתה על פליטיה להתנכר לעברם הגלותי, בכל זאת קלטה אותם, נתנה להם קורת-גג והצילה אותם מחוויות הזוועה שאירופה הנאורה גרמה ליהודיה.


אחת הסצנות המזעזעות בספר מתארת כיצד התעללה המשרתת, שילדה בן לאדוניה, ב"בתו" של בעל הבית: כלומר יש דרגות שונות של מעשי עוולה ואיוולת, וככל שהאדם עלוב תמיד הוא יכול למצוא אדם עלוב ממנו כדי להתעלל בו ובדרך זו לנקום את נקמת עליבותו. בשנות עליית ההמונים נעשו לא מעט מעשי עוולה ואיוולת, אך גם את כל האשמות שנוהגים כיום לתלות בקליטת העלייה בשנותיה הראשונות של המדינה יש לשקול בהיגיון ובהגינות אל מול האלטרנטיבה.



פוסטים קשורים

הצג הכול