top of page

כולו רצוף אהבה

"מרוב אהבה – מבחר שירי אהבה" מאת מיכל סנונית, הוצאת ציפור (ב/סטימצקי), תל-אביב 2023, 65 עמ'.


אֶרוֹס ותָנַטוֹס – אהבה ומוות – הם כידוע שני הנושאים המובילים את השירה, מראשית ועד ימינו. מוטיבים מתוך שני הנושאים הנצחיים הללו בריבוי פניהם מצויים כמדומה אצל כל משורר, אך אין כמעט משוררים שהקדישו לשירי אהבה או לשירי מוות ספר שלם כדוגמת ספרהּ של המשוררת מיכל סנונית "מרוב אהבה" שראה אור לאחרונה.


בפתח הספר מוצבות שורות אחדות, המשמשות כעין מוטו לספר, והן נפתחות במילים: "כְּשֶׁנָּגַעְתָּ בִּי/ כָּל הָעוֹלָם עָלָה עַל גְּדוֹתָיו/ גּוּפִי נִפְעַר חַלּוֹנוֹת חַלּוֹנוֹת/ וּמִכָּל חַלּוֹן הִתְעוֹפְפָה צִפּוֹר". המילים מזכירות את מילות ברכת "אשר יצר": "בָּרוּךְ אַתָּה ה' [...] אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים [...] שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ" (ובל נשכח ש'חלון' ו'חלול' מאותו שורש נגזרו), וכך הופכת האהבה שבספר לאחד מצורכי הקיום הבסיסיים ביותר, שאי אפשר לו לגוף האדם בלעדיו.


בשיר "פתאום אהבה" (עמ' 9) האהבה אינה מתוארת כבשירי אהבה סנטימנטליים כתחושה אלוהית היורדת אל האדם "משפריר עליון" ומציפה את חייו באור יקרות, אלא כמשהו יום-יומי, הפולש אל החיים בטבעיוּת גמורה, וממלא בבת-אחת את מה שחָסַר בהם: "פִּתְאֹם אַהֲבָה./ בְּלִי שֶׁהִתְכַּוַּנּוּ/ בְּלִי שֶׁהִתְכּוֹנַנּוּ/ בְּלִי שֶׁבִּקַּשְׁנוּ./ בָּאָה וּמְמַלֵּאת אֶת הַבַּיִת/ פּוֹתַחַת אֶת הַמִּזְוָדָה/ תּוֹלָה אֶת הַבְּגָדִים בָּאָרוֹן/ מְכִינָה לְעַצְמָהּ כּוֹס תֵּה/ מִשְׂתָּרַעַת בַּסָּלוֹן./ מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ". ואז, כשהקורא משתכנע שאהבה היא עניין טבעי ומתבקש מאליו וש"כְּאִלּוּ לֹא יָכֹלְנוּ בִּלְעָדֶיהָ", מגיע סופו של השיר ומהפך את האמירה הנרגשת. הסוף הופך שיר שלכאורה כולו רגש תמים לשיר חכם ושכלתני שאינו נטול מידה של אוטו-אירוניה: "אוֹ לְהֵיפֶךְ – / אַהֲבַת פְּתָאִים,/ פִּתְאֹם".


בדיעבד מתעוררת המחשבה שהפתאומיוּת שבָּהּ נפגע האוהב בחִציו של קופידון מלמדת שבכל אהבה פתאומית יש מן האשליה, מֵאָבדן התבונה ומִסכנת ההתפתות (המילים "פֶּתי" ו"פיתיון" קרובות זו לזו קרבה אטימולוגית, ובכוח המאגיה מתקרבת גם המילה "פתאים" למילה "פתאום", הגם שבמציאוּת הפְּנים-לשונית אין המילים האלה קשורות זו לזו כלל וכלל). ואף-על-פי-כן, מלכודת הפתאים המתוקה הזאת נחוצה והכרחית לקיום האנושי התקין.


שבעים פנים לאהבה, ובשיר "חמש מאות שנה" (עמ' 15) מתוודה האני-הדוברת על אהבה הולכת ונמשכת עד-אין-קץ: "חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה הָיִיתִי חוֹלֶמֶת עָלֶיךָ/ וְתָמִיד עִם בּוּשָׁה מֵחָדָשׁ./ הַאִם רָאִיתָ אֶת הַהִסּוּס, אֶת הָעֶרְגָה,/ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁל נוֹאָשׁוּת/ וְשֶׁל תִּקְוָה?". האם רומז השיר על כך שבשנה יש כחמש-מאות אלף רגעים? האם כלול כאן רמז לאמירתו של המשורר הספרדי קלדרון דה-לה-ברקה, שחי לפני 500 שנה, וקבע ש"החיים הם חלום" וש"אם אהבה איננה מין טירוף, אז אין היא אהבה".


בספר הנפלא הזה יש פה ושם שירים המזכירים לי ברוחם את שיריה של אמילי דיקינסון, ולא משום שיש קשר ישיר בין מיכל סנונית למשוררת האמריקנית שנולדה לפני כמאתיים שנה, אלא משום שהאהבה צובעת לפעמים בגוונים דומים שירים הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. כאלה הם השירים "מבט" (עמ' 24) ו"בחודש מרס" (עמ' 25) או "אפשרויות". האחרון נחתם במילים: "וְאָהֲבָה/ כְּגֹדֶל הָרָקִיעַ,/ לִשְׁכַּב פְּרַקְדָּן בַּדֶּשֶׁא/ וְלַחֲלוֹם/ שֶׁכָּל זֶה אֶפְשָׁרִי". חרף כל ההבדלים, המילים הזכירו לי את סוף שיר 187 של דיקינסון, המתאר אישה רשלנית השוכבת פרקדן על האדמה המכוסה במרגניות הדומות לכוכבי השמים.


אהבתי במיוחד את שיר האהבה הפותח במילים "וְלַחֲשֹׁב שֶׁכָּל הַיֹּפִי הַזֶּה הָיָה טָמוּן בְּתוֹךְ פְּנִינָה אַחַת קְטַנָּה". הקושי והמקריות הכרוכים במציאת בן/בת הזוג משולים כאן למציאת פנינה נדירה שאותה שולה האוהב/ת ממעמקי הים. השיר נחתם במילים: "וּמֵרָחוֹק עָנָן אֶחָד מֵסֵב רֹאשׁוֹ הַצִּדָּה/ שֶׁלֹּא לְקַלְקֵל". משמע, אפילו העב זז הצדה כדי שלא להעיב על היופי ואל שמחת הגילוי.


מוטיב חוזר ונשנה בשירת האהבה של מיכל סנונית הוא מוטיב אהבת הברבורים. בשיר "וכל השאר לדמיונכם" (עמ' 42) נכתב: "אִלּוּ הִזְדַּמֵּן לָכֶם/ לִרְאוֹת אֵיךְ בַּרְבּוּרִים עוֹשִׂים אַהֲבָה,/ לֹא הֱיִיתֶם שׁוֹכְחִים./ לֹא הֱיִיתֶם שׁוֹכְחִים. ובשיר "שיחה לילית" (עמ' 52) נכתב: "כְּשֶׁחֶלְקַת צַוָּוארְךָ תֹּאבַד בַּחֶלְקַת צַוָּואֲרִי/ נָשׁוּט כִּשְׁנֵי בַּרְבּוּרִים בַּנָּהָר [...] וְהַנָּהָר שִׁירַת בַּרְבּוּר/ וְאֵין דִּבּוּר".


והשיר הנפלא "בעֵרה" (עמ' 63) מתכתב עם הפתיחה של "מגילת האש" של ביאליק ("כָּל הַלַּיְלָה נָשְׁרוּ כּוֹכָבִים מִשָּׁמַיִם [...] וְהָיִיתִי בּוֹעֶרֶת כָּאֵשׁ"), עם שיר-השירים ("וְרַק לְעֵת בֹּקֶר מְצָאוּנִי הַשּׁוֹמְרִים/ וְהֵבִיאוּנִי פֶּתַח בֵּיתִי"), ואולי גם עם "הבגד" של דליה רביקוביץ. בשירי האהבה של מיכל סנונית יש צניעות והכרת תודה על האהבה ועל יכולת הנתינה של הזולת. כי מה זאת אהבה? זוהי כעין מחיקה – זמנית או נצחית – של האגו מתוך נכונות לתת לאדם האהוב עוד ועוד. השאלה הנצחית "מה זאת אהבה?" זוכה כאן לכמה וכמה רמזים מכיוונים שונים ומתקופות חיים מתגוונות.

מיכל סנונית היא משוררת מצוינת שהוציאה במרוצת השנים עשרות ספרים, אך בתודעת קהל הקוראים שמה נכרך אוטומטית בהצלחתו המסחררת של ספר הילדים שלה "ציפור הנפש" (1985ָ) שהוא כמדומה – משונה לומר זאת – הספר העברי המתורגם המודפס ביותר אחרי התנ"ך. הספר תורגם ל-48 שפות, כיכב בראש רשימות רבי-המכר והופץ ברחבי העולם במיליוני עותקים.


כזכור, בשירו "נִחַר בְּקָרְאִי גְּרוֹנִי" כתב ר' שלמה אבן-גבירול את המילים הלא-נשכחות "כִּי יוֹם שְׂשׂוֹנִי – אֲסוֹנִי / וּבְיוֹם אֲסוֹנִי – שְׂשׂוֹנִי". בפרפראזה על מילים אלה אפשר לומר שהצלחת "ציפור הנפש" הוא גם ששונה של מיכל סנונית וגם אסונה. אלמלא ההצלחה האדירה של ספר הילדים המצוין הזה אפשר ששׁמהּ היה נזכר בנשימה אחת עם משוררות ידועות בנות דורה: תרצה אתר, חמוטל בר-יוסף, דליה הרץ וחדוה הרכבי. והנה, קשה להאמין, אך בקטגוריה "משוררות ישראליות" בוויקיפדיה, שמהּ אינו כלול.


הייאמן? הסיבות לכך כרוכות בהצלחת "ציפור הנפש" (שגרמה למיתוגה של המשוררת כסופרת ילדים), אך הסיבות לכך כרוכות גם באופייהּ של המשוררת, שאינה מייחסת חשיבוּת יתֵרה לכל נושא ה"חשיבוּת". מיכל סנונית, קיבוצניקית בעברה, אינה טורחת סביב נושאי יחסי-הציבור וההאדרה העצמית החשובים והנחשבים כל כך בעיני רבים מהמשוררים, במיוחד בעיני הפחותים שבהם. ואין מדובר באדם נאיבי שאינו יודע ומבין פִּרסוּם מהו, אלא באדם שמאמין שהאמת תנצח וששירה טובה תשרוד גם בלי תעלולי יחצ"נות ובלי ערבי השקה מתוקשרים.


על יחסה לכל אותם תעלולים ופעלולים המקדמים את שמה של אחת המשוררות המפורסמות בדור האחרון, כתבה בציניוּת מושחזת המשוררת ש' שפרה (משוררת מצוינת בזכות עצמה, שלא זכתה למקום הראוי לה בתולדות שירת הנשים העברית): "לֹא גִּדַּלְתִּי לִי פְּרוֹפֶסוֹר/ לֹא עָשִׂיתִי לִי רַב/ לֹא טִפַּחְתִּי לִי חָצֵר/ לֹא עָשִׂיתִי לִי תַּלְמִיד/ לֹא הִזְנֵיתִי אֶת לְשׁוֹנִי/ בְּמִלּוֹן מִלִּים מִמָתְנַיִם וָמַטָּה/ [...] וְגַם לֹא שִׁעַטְנַזְתִּי בַּעֲרָבִי זָקֵן וּבְהַפְרָשׁוֹת/ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם בִּשְׂדֵה חַמָּנִיּוֹת...".


אכן, בימינו – ימי תקשורת ההמונים והמֵיזמים המפוּבּרקים השואפים להשיג מוניטין ושיווּק ויראלי – הדרך המהירה להבקיע אל תודעת הציבור אינה נטולה מינֵי טכסיסים ותחבולות שהאֶתיקה המקצועית והכבוד העצמי מֵהן והלאה. מיכל סנונית אינה מן הסופרים שיטבלו את ידיהם במים המצחינים הנובעים לפעמים מצינורות היחצ"נות. היא אף אינה נמנית עם אלה המוכנים להתקרב אל ה"שרברבים" המופקדים עליהם. היא מוכנה לשאת במחיר הכרוך בעֶמדה כזאת.


דברים אחרונים אלה מיועדים אל עורכי ה"ויקיפדיה" העברית, המאפשרת פתיחת ערכים למינֵי סֶלֶבּריטאים בהתהווּת, כאלה שעדיין לא עשו דבר המצדיק הפניית זרקור אליהם ועל פועלם, ודוחקים לפעמים את היוצרים האמיתיים שליצירותיהם יש לא אחת מין איכות תרפויטית, המשנה את חיי קוראיהן. הָא כיצד נפקד שמה של מיכל סנונית מן הערך "משוררות ישראליות"? והרי מי שאינו נזכר בכשלוש מאות אלף ערכיה של ה"ויקיפדיה" אינו קיים להלכה (ואולי גם למעשה). כדי שלא לפגום ביוקרתו המוצדקת של המיזם החשוב הזה, ושלא לגרום לזילות ח"ו, יש לתקן את המעוּות, ויפה שעה אחת קודם.

Comments


bottom of page