יונה צריכה לאהוב את הבית שלה, אחרת היא לא תרצה לחזור

עודכן: 6 ביולי

מאיר שלו / יונה ונער /הוצאת עם עובד, ספריה לעם 2006

( טקסט מלא בהמשך הדף )

...ככלל, ברומן יונה ונער הנשים הן אלה ש"מסדררת" (תרתי-משמע) את הגברים, ומרב מיכאלי אף תשמח לשמוע שאחד הגברים ברומן , רופא יקה מזדקן בשם ד"ר לאופר ,מדבר בשם היונים בלשון נקבה בצורת הרבים (סליחה, בצרות "הרבות"). ולמעשה, גם ליאורה, אישתו של יאיר,שואלת את בעלה: "אתה זוכר איך היינו מקיאות יחד כל בוקר? אני ואתה?" (עמ' 114 ,) וגם "התינוק" אומר לילדה "אנחנו בטוחות" ( עמ' 202 .) לפנינו נשים גדולות מן החיים: האחת חברת דירקטוריון בחברת נדל"ן וניהול נכסים, השנייה עוסקת במיומנות רבה בעבודות קבלנות ומנהלת משא-ומתן עם הרשויות....


לחצו לקריאה בקובץ PDF

 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

יונה צריכה לאהוב את הבית שלה, אחרת היא לא תרצה לחזור


מאיר שלו- יונה ונער (רומן), הוצאת עם עובד, ספרייה לעם, בעריכת נילי מירסקי, משה רון ותרזה בירון-פריד, תל-אביב 2006, 367 עמ'.



בימים אלה נדם קולה העמוק והמרטיט של שושנה דמארי, והמשוריינים של שער הגיא נעלמו אף הם (האמרת מחירי הברזל בעולם היא שגרמה לאנשי חמס ציניים להתיכם בשוק המתכות). מה יכול אפוא להזכיר לדורות הבאים את הנערים הצנועים והתמימים של דור תש"ח, שרבים מהם נפלו בקרב, פרט לשירי אלתרמן וגורי והרומנים של יזהר ושמיר? מאיר שלֵו בנה בספרו החדש "יונה ונער" כעין מיתוס אישי וקולקטיבי, מציאותי ומֶטָא-ריאליסטי כאחד, המסַפר בנימה בוגרת ומפויסת על ימי מלחמת השחרור ועל ימינו אלה, והמציב יד-זיכרון ליונאי אלמוני מן הפלמ"ח, שמת בטרם נשא אישה ובנה בית. לפעמים הדברים מסופרים במין ריחוק אֶפּי כאילו לפנינו אגדה מודרנית, שהדמיון והמִשאלה, החשש מפני גזר דינו של החלוף ומשאלת הקיום וההמשכיוּת, משמשים בה בערבוביה – אגדה הממריאה מעל העולם ולוכדת את כל ממדי היקום, ובכללם את ממד הזמן.


מעשה בצעיר שהוריו נטשוהו, "ילד חוץ" מאחד הקיבוצים (המכוּנה בשם "התינוק"), ששילח את יוני הדואר של הפלמ"ח. לצאת לקרב בסיוע יוני-דואר! האין זהו פרדוקס בנוסח "חרב היונה" של נתן אלתרמן? אכן, המציאוּת יוצרת לעִתים את הפרדוקסים המדהימים ביותר, ומגייסת את סמל השלום המובהק ביותר לצורכי מלחמה. בתקופתנו, תקופת האינטרנט, שבּה לפעמים לפני סיום כתיבתו של מכתב, כבר מגיעה עליו תשובה ממרחקים, קשה שלא להתבונן במבט תמהַּ ומשועשע בתלות של לוחמי תש"ח ביוני-דואר העפות במרומים, ולוּ גם במהירות של 74 קמ"ש, ובפיהן מידע חורץ גורלות. האם נגדע משַלח היונים הצעיר לנצח? איזו בשורה הביאה ממנו היונה בסתר כנפיה? האין הגירסאות השונות של סיפור חייו ומותו של משלח היונים מזכירות את הגירסאות השונות של סיפור הולדת ישו, מותו ותחייתו באוונגליונים הסינופטיים? נרמז כאן יותר מפעם אחת שהיסטוריה (histoire) אף היא אינה אלא סיפור; שחיים ומוות ביד הלשון, ושמגורים ברחוב בן-יהודה עשויים לגרור אחריהם שובל סמלי, ואין לראות בהם מען כפשוטו בלבד.


יאיר מנדלסון, הגיבור הראשי, מדריך תיירים המסיע צַפָּרים ברחבי הארץ, שומע לראשונה על מותו של "התינוק" מפי תייר "אמריקני" קשיש, שנולד במלבּס ושירת בפלמ"ח. אחר-כך "ירד" לארצות-הברית, נשא אישה עשירה, ו"נתקע" שם לשארית חייו הבוגרים. בנקודת ההווה של הרומן הוא נראה ונשמע אמריקני לכל דבר, ובכל זאת הוא נמשך כבחבלי קסם אל מחוזות ילדותו, כאותן יונים הקרויות homing pigeons החוזרות שוב ושוב אל השובך (סיפורו עשוי לשמש ראי או תמרור אזהרה לגיבורים הצעירים יותר, ברומן ומחוצה לו, העושים שנים ארוכות במדינות הים). יאיר מנדלסון מתעניין בגורלו של היונאי הבודד, שסיים את חייו במוות כה מיותר, ואף מצליח לנחש בחושיו המחודדים פרטי מציאוּת אחדים, המפתיעים את המלבסי-האמריקני הקשיש. ולא רק סיפורו של היונאי האלמוני מקשר בין השניים: מדריך התיירים, כמו התייר הקשיש, נשא אף הוא אישה אמריקנית עשירה, ליאורה שמה, בתו של איש נכסים (ש"שוקיה תהילה ללוטשי המתכת", כמילות השיר "לבדה" של נתן אלתרמן).


ככלל, ברומן "יונה ונער" הנשים הן אלה ש"מסדרות" (תרתי-משמע) את הגברים, ומירב מיכאלי אף תשמח לשמוע שאחד הגברים ברומן, רופא יקה מזדקן בשם ד"ר לאופר, מדבר בשם היונים בלשון נקבה בצורת הרבים (סליחה, בצורת "הרבות"). ולמעשה, גם ליאורה, אישתו של יאיר, שואלת את בעלה: "אתה זוכר איך היינו מקיאות יחד כל בוקר? אני ואתה?" (עמ' 114), וגם "התינוק" אומר לילדה "אנחנו בטוחות" (עמ' 202). לפנינו נשים גדולות מן החיים: האחת חברת דירקטוריון בחברת נדל"ן וניהול נכסים, השנייה עוסקת במיומנות רבה בעבודות קבלנות ומנהלת משא-ומתן עם הרשויות. נכון, שתיהן הגיעו למעמדן בזכותו של אב עשיר ובלתי שגרתי, שהתיר לבתו לפתח את כישוריה ואת כישרונותיה, אך שתיהן עומדות איתן על רגליהן שלהן, ויודעות לנווט את חייהן ללא עזרה של ממש מהגבר שבחייהן. לאמִתו של דבר, יאיר מנדלסון, אינו אלא "גבר מוחזק", החוסה בצִלן של נשים בעלות מקצוע גברי; ולמעשה, גם בנימין, אחיו הצעיר, מדען העושה עם משפחתו במדינות הים, נשוי לאישה גדולה ונדיבה, הפותחת, לאחר שובה ארצה, בית-קפה וחנות בגדים למידות גדולות. "יונה ונער" הוא רומן שבו התפקידים הסטראוטיפיים של גבר ואישה מתהפכים ביניהם, וכל אחת מהנשים המרכזיות בחייו של יאיר מנדלסון היא "גבר לעניין".


אבי המשפחה, הרופא פרופ' מנדלסון, מגלם בשמו את התבונה הרציונליסטית שהביאה עִמה ארצה יהדות מערב אירופה, ובמיוחד זו של מרחב התרבות הגרמני. בנו יאיר וכלתו האמריקנית ליאורה, הקורנת עד סִנווּר, אמורים להמשיך את השושלת ואת הנאורות של הדורות המייסדים, ולכאורה הם אכן ממשיכים אותה. ואולם, הדברים אינם מתרחשים כרצוי וכצפוי, הן בגלל היריונותיה הכושלים של ליאורה, הן בשל דמותה הסוררת והנון-קונפורמיסטית של האם רעיה, המצליחה לזרוע מהומה אי-רציונלית ואַ-סימטרית בסדר המופתי של משפחת מנדלסון. ספרו החדש של מאיר שלֵו מתאר אם בלתי נשכחת ובלתי שגרתית בעליל, המלמדת את בניה לעשות מעשי משובה חסרי תקדים בנועזותם, מפלה ביניהם, עוזבת את בעלה ואת בניה כדי שיהיה לה "חדר משלה", ואף נותנת לבנה הבכור סכום כסף ניכר כדי שיהיה לו בית משלו ("קח, יאיר, לֵךְ תמצא לְךָ בית. מנוח לכף הרגל. שיהיה לך מקום משלך", עמ' 24).


הרומן מלא "מתיחות" קטנות וגדולות, שבהן מגיע כישרונו ההומוריסטי הידוע של מאיר שלֵו לכמה משיאיו הבלתי נשכחים. יש כאן שיבושי לשון חינניים ואידיוסינקרטיים לחלוטין, כגון רשימות ה"בעד" וה"בנגד" שעורכת האם, הכינוי "אאובי" (אהובי) שבו מכנה תרצה את יאיר, או מילים וצירופים כדוגמת "לוכֵּד", "בכבודָיו ובעצמָיו", "על קרני תרנגולת" ו"שור הבוֹר". האם מלמדת את בניה לזרוק אבנים ולשקר לשומר, כחלק מהבילוי המשפחתי, ובניה קוראים בעקבותיה לאביהם "אביכם". האם אהובת הילדוּת נושאת את השם "תרצה פריד", כשמה של ירושלים, שאף היא גיבורה מגיבורות הספר, או שמא לפנינו בדיחה פרטית (שמה דומה להפליא לזה של עורכת הספר). מפגן מרהיב של תעלולי אחיזת-עיניים, שמאחורי חזותו הקומית מסתתרים רגש וכאב לא מעטים, מתגלה, למשל, בריאיון שעובר יאיר מנדלסון ו"רעייתו" בוועדת הקבלה למושב, שבו הוא קונה בית עזוב לשיפוץ (קטע הראוי בהחלט להמחזה, על קרשי הבמה או על מסך הטלוויזיה).


בניית הבית מתאפשרת כאמור ליאיר מנדלסון בזכות המחאה נדיבה שהותירה לו אמו, עוד אחת מן הדמויות הנשיות הגדולות שבספר. סופרי דור תש"ח לא כתבו על האם היהודייה שנותרה בבית, כי הייתה זו ספרות של זמן מלחמה, של דם ואש ותימרות עשן, ולא היה בה מקום לרחשי-לב המכניסים למסופר יסודות של רוך ושל מורך-לב. בעוד שסופרי ישראל באמריקה הפכו את "היידישע מאמע" גיבור ראשי ברומני החניכה שלהם, דומה שרק חנוך ברטוב צייר בספרי הילדוּת והנעורים שלו דמותה של "אם יהודייה" מן השורה, ובעקבותיו הלכו חיים באר ודוד גרוסמן. אולי האם, רעיה מנדלסון, אינה בדיוק האם האקזמפלרית, או "דונה אידאלה", ובכל-זאת היא מעוררת בקורא לא מעט חיבה והזדהות, ובעצמאותה היא כעין סנונית ראשונה המבשרת את הפמיניזם שלעתיד לבוא. בזכותה ובזכות דמות אביה של תרצה, אהובתו של יאיר, מורגש שלא אגדה בלבד לפנינו. לא אחת מאפשר לנו הסיפור להסיר את מעטה התמימות, ולהזכיר שהדברים מתרחשים כאן ועכשיו, וכורכים את העבר האידאליסטי של דור תש"ח עם ההווה החומרני של ימינו, שבו סמלי סטטוס כמו ג'יפ משוכלל ובית מרוּוח במושב, שלא לשם עבודת-אדמה, הם חזות הכול. למרות הסתלקותה בטרם עת מחיי בעלה ובניה, היא ממשיכה למשוך בחוטי חייהם ולהפעילם מרחוק, ולמעשה היא המניעה את העלילה.


תלמידתי ורד דויד כתבה דיסרטציה מקורית, ובה הראתה שכל חמשת הרומנים של מאיר שלֵו הם רומן אחד בווריאציות שונות ("אחד שהוא חמישה, חמישה שהם אחד : על הרומנים של מאיר שלו", עבודת גמר, אוניברסיטת תל אביב, 2003). האם הרומן החדש עשוי אף הוא, בעירוב שבין מציאוּת לפנטזיה, בצירוף חיי עיר ומושב, להשתלב בתיזה זו של ורד דויד? אפשר שכן, ואפשר שיש כאן מהלך חדש: לפנינו יותר מרמז אחד לכך שמדובר בסיפור לאומי קולקטיבי, שמעבר לסיפור החיים האישי: מילות "לֵךְ לְךָ", השזורות בצוואת האם לבנה, הכותרת הביאליקאית "יונה עם נער" משירו האישי-הלאומי "מאחורי השער", שני פסי הטלית המעטרים את אברותיה של היונה כדוגמת הדגל הלאומי – כל אלה מרמזים שלסיפור שלפנינו משמעות שמעבר לסיפור הפשוט. באופן מיוחד מעודד את הפירוש הלאומי המשפט החוזר ונשנה לאורך הספר "יונה צריכה לאהוב את הבית שלה, אחרת היא לא תרצה לחזור"; בעמ' 17 ובעוד מקומות), וכדברי יאיר: "ביני ובין בני משפחתי [...] מבדילות כמה תכונות [...] הם [...] יודעים את השמים שמעל לראשם ואת האדמה שתחת רגליהם, ואני עפיפון שחוטו ניתק [...] תמיד אל אותו מזרח [...] עם תשוקת הנדודים ויִראת המסעות, נשיאת התפילה והחשש מהתגשמותה – אני חש כמו היהודי היחיד במשפחתי". (עמ' 100). מעניין שדווקא יאיר מנדלסון, החורש את שבילי הארץ במסעותיו, מרגיש מנותק, כאילו היה מין "יהודי נודד", או ציפור נוד.


קולמוסי הנוצות של היונים אכן מזכירים לנו, שנוצה הריהי, בין השאר, מכשיר כתיבה: גם כתיבת ספר כמוה כשילוח יונת דואר אל המרחבים והמרחקים, או כשילוח מכתב בתוך בקבוק הנתון לחסדיהם של הים וגליו. מכל סוגי התקשורת הבין-אישית בחר מאיר שלֵו דווקא בסמל היונה, שמידת ההצלחה בשילוחה תלוי במיומנותו של המשַלח. ואכן, למן ס' יזהר ועד ימינו אין פרוזאיקון, תוצר החינוך החילוני (להבדיל מפרוזאיקון כחיים באר, תוצר החינוך הדתי), המיטיב לשלוט במכמני השפה העברית כמאיר שלֵו. בספריו העברית חוגגת את ניצחונה, ויופיה המרהיב מתנוסס בריבוי צבעים וצורות.


מאיר שלו הוא אחד הסופרים היחידים אחרי יזהר, שאהבת הארץ וידיעת הארץ ניכרות מכל פינה ביצירתו. מכאן החרדה העמוקה לעתידה, העולה ובוקעת אף היא מכל פינה ביצירתו.


הארץ ברומן "יונה עם נער" פני יאנוס לה. מצד אחד, היא ארץ אוכלת יושביה: רבים הם ההולכים בה לבית עולמם, אם במלחמות, אם בתאונות דרכים. מצד אחר, תמיד יש גם כאלה החוזרים אליה משדות נֵכר, וגם אם אורחות חייהם שונים משל הראשונים והמוטיבציה שלהם לחיות בארץ שונה אף היא מזו של אבותיהם, יש בהם כדי לטעת תקווה לקיומו של בית לאומי, אפילו הוא עומד בנִסים על כרעי תרנגולת. גם הדיאלוגים הסמויים והגלויים שמנהל כאן מאיר שלֵו עם ביאליק, טשרניחובסקי ואלתרמן, עם עגנון והזז, עם יזהר וברטוב, עם יהושע ועוז, נוטעים תקווה כלשהי להמשך השלשלת ולקיומה.