חיפוש זהות בין תל-אביב לניו-יורק

ליה נירגד / 'כמו בג'מיקה' / עם עובד- ידיעות אחרונות - חמד , 1991

פורסם: ידיעות אחרונות , 07/06/1991

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

צליל חדש עולה ובוקע מבין דפי רומאן הביכורים של ליה נירגד, ובכל זאת הוא משתלב מתוך הרמוניה במנגינותיה המוכרות של הספרות העברית בת העשורים האחרונים. על פני השטח לפנינו רומאן פוליפוני (רב-קולי), המחליף נקודות-תצפית ונע בין קולות שונים: קולה של אתי ברמן האם, של רחל בתה, של אברהם ברמן אבי המשפחה ושל מנחם שטולץ, הנספח למשפחה בתוקף נסיבותיו הנפתלות של הגורל היהודי. לכאורה, לפנינו סיפור ריאליסטי, אפילו נטורליסטי, על חיים תל-אביביים מעיקים ומאובקים, של בני הבורגנות הנמוכה, ניצולי השואה המזדקנים. לכאורה, לפנינו תיעוד של ימים אחדים בחייה של משפחה מצומצמת אחת - מיום א' שנים עשר ימים לפני סדר פסח ועד לסדר פסח, האמיתי או ההזוי, של מנחם שטולץ, "הגיס" שדעתו נתבלעה. אך ה"פשט" הנגלה אינו מעיד כלל על העיקר.

פרקיו הראשונים של הרומאן מתארים אמנם חיים עירוניים אפורים וחסרי-חן, כמו אלה המתוארים לאחרונה באחדים מן הספרים הפוסט-מודרניסטיים (אורלי קסטל-בלום, למשל), ונראה לו לקורא שהוא שרוי במחוזות שבין המציאות העכורה והבנאלית לבין ההזייה הקסומה והצבעונית הנמלטת ממציאות זו, מחוזות המוכרים לו למן 'רחל שטרן ברומא פוגשת את פליני' של רות אלמוג ועד ל'נעליים של פליני' של יהודית קציר. ואולם, כאמור זהו אך מעטהו החיצוני של הרומאן - קליפה המכסה על מעמקיו הסמויים מן העין. ליה נירגד אינה מסתפקת בשיקוף המציאות, אף לא בהתבוננות פסיכולוגיסטית בדמויות. התמונה הבנאלית והיומיומית עבורה היאין קרש-קפיצה להגות היסטוריוסופית על נפתולי הזהות היהודית בעבר ובהווה ועל מצבו של האדם באשר הוא.

דחיסות האירועים ערב ליל-הסדר וחג-הפסח הו אם כן למטאפורה מורחבת לחיים הקצרים, השועטים קדימה לקראת קיצם, והקץ מתחבר אל הראשית, אל הילדות המוקדמת, כבמעגל. החצוצרה של מנחם שטולץ, וינאי שנמלט לארץ-ישראל בעור שיניו מאימת המשטר הנאצי, הו לסמל ה"נורמליזציה" הלא-נורמלית של החיים היהודיים. אברהם ברמן, בעל מע-הערכים הלאומית שעליה נתחנך בתנועת-הנוער בפולין, מטיח לעבר ה"גיס" את ה"אני-מאמין" הציוני שלו: "מעניין למה ב-38' לא ניגנת לך ואגנר. ולמה באמת ב-40' עדיין לא היה לך פנאי להתאמן על הפתיחה הנפלאה ל'לוהנגרין' ועל שאר התפקידים היפים לחצוצרה. אולי בגלל שהקהל הנחמד שלך, הבחורים התרבותיים שלך שהיו עומדים ביציע ומריעים לך, עיקמו לך את החצוצרה באמצע הרחוב? אה? קפצו עליה ואמרו שיהודי כמוך לא צריך חצוצרה...".

תרועת החצוצרה, בניגוד להמיית הכינור - כלי-הנגינה הטיפוסי של היהודי הגלותי - היא סמל התבוללותו של היהודי בתרבות ניכר, סמל לשאיפתו הקוסמופוליטית להיות ככל העמים. אולם, המציאות טופחת על פניו של יהודי וינאי נאור כמנחם שטולץ, והוא מבוזה ומגורש מארצו ומתרבותו. ובארץ - נתביישה החצוצרה, והוא נאלץ להסתפק בהוראת נגינה לנערים, כי לא שפר גורלו ולא קיבל מישרת מבצע בתזמורת הפילהרמונית. כלי-הנגינה הופך למטונימיה ולסמל לגורל היהודי, ומשתלב בשלשלת הדורות של הסיפורת העברית למן סיפורי ביאליק ושופמן ועד לרומאנים של יהושע קנז ושל נתן שחם.

האב - חניך תנועת הנוער, איש ה"הכשרה" וההתיישבות העובדת, שניצב בנקודת ההווה של הרומאן כמורה תל-אביבי מהוה, ערב פרישה לגימלאות, יודע ש"אין מקום אחר",ואינו יכול להשלים עם "עריקתן" של בנותיו. רחל - הרצינית והאחראית מבין השתיים - נסעה לארה"ב "אך ורק" כדי לסיים שם את עבודת הדוקטור שלה במתמטיקה, אך לחיים יש דינאמיקה מתעתעת, הגוברת על התכניות והמחייבת התחבטות בין מזרח למערב, בין ערכי האב לערכיה של האם. הצעירה, דפנה, אינה כבדת-הגות ודאגנית כאחותה, אלא קלת-תנועה ופשטנית במקצת, חובבת טבעונות, מיסטיקה, זן-בודהיזם, מדיטציה ושאר תורות אזוטריות, הרחוקות מן הציונות ומערכיו הפורטניים של בית-ההורים. שתי האחיות כאחת, חרף ההבדלים ביניהן, ברחו מן האווירה המעיקה והאפרורית של הבית ומן הפרובינציאליות של בית-הדירות במרכז תל-אביב. רחל עתידה לחזור ולהתבונן במחוזות ילדותה מתוך "הזרה" כאילו באה לנופש בג'מייקה - במקום אקזוטי ויפה אך זר ופרימיטיבי למדי.

הביקור ערב פסח מקבל משמעות סמלית למדי: רחל מגיעה ל"סדר", ולמעשה אף באה כדי לסדר את התוהו ובוהו בחייה המודעים והלא-מודעים. ההכרעה שתקבל על עצמה (אם להינשא לבוב, ידידה האמריקאי, או לשוב אל הפרובינציה שממנה יצאה אל העולם הגדול, תקבע את עתידה ואת עתיד ילדיה (אביה היה אומר: את עתיד העם היהודי). באורח טיפוסי וסימפטומטי נקרעים ההורים בין שתי גישות: האם ארצית ומעשית, שואפת לראות את בתה נשואה ואם לילדים האב מתבונן בתופעה "ירידתה" של בתו התבוננות אידיאולוגית, ומעלה את בעיית הזהות היהודית. העלמו של מנחם שטולץ מן המוסד הגריאטרי "כיבוד אבות" עשוי ללמד כי "לא טוב היות האדם לבדו", אך אין בו כדי לפתור את בעיית הזהות, שאכן נותרת ללא הכרעה.

ליה נירגד מעמידה את החלום הציוני ושברו ללא פאתוס וללא סנטימנטליזם. היא מספרת את סיפור חייה הטיפוסי-ייחודי של משפחה מצומצמת אחת, שלולא השואה היו שורשיה עבים וענפיה משתרגים לכל עבר, ובשל הגורל היהודי הריהי קטנה, עלובה למדי, מפוררת ומפוזרת. היא מתבוננת במצב, כמו רחל גיבורת הרומאן, בפיקחון בוגר, בריאליזם נטול אשליות, ועל כן אין באמתחתה פתרונות ותרופות פלא. היא מתארת את ה"שבר" בדור הבנים, שהוריהם החלוצים והניצולים חשבו לבנות כאן הוויה אחרת - להם ולבניהם אחריהם. היא מתארת גם את הגדיים הישראליים שהפכו לתיישים, "מתברגנים" כאבותיהם וממשיכים את חייהם חסרי החן בתל-אביב המאובקת והמזדקנת, אך גם ניו-יורק מתוארת בספרה באור ריאלי ומפוכח, נטול אשליות, ין יובש פיוטי.

לתוך היובש הפיוטי הזה נכנסים גם אלמנטים של "מותחן": תעלומת היעלמותו הטראגי-קומית של מנחם שטולץ ותגובותיהם הצפויות והבלתי-צפויות של עובדי בית-האבות. ניכר שליה נירגד מכירה היטב את הרומאנים של א"ב יהושע: יש כאן חיפוש אחר "קרוב" תמהוני שנעלם ('המאהב'), תיאור הימים האחרונים שלפני סדר פסח ('גירושים מאוחרים'), גסיסתה של תופעת ה"ייקיות" ושל תרבות אירופה ('מולכו'). אולם, השראת יהושע עליבתה היא השראה מפרה. דמויותיה אינן השלכות אלגוריסטיות, כי אם, קודם כול, דמויות פשוטות, בשר ודם, גם אם טיפוסיות ואופייניות. והרובד האידאי ברומאן 'כמו הג'מייקה' - בניגוד ליהושע - אינו מגנה את תופעת הגולה, כי אם בוחן אותה כמתוך יחס אינטימי-מרוחק, כאיש מדע המתבונן במושאי מחקרו.