הרעיון ההיסטוריוסופי הטמון בשיר הילדים "ספני שלמה המלך"

פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) ,גליון 1762, 07/07/2022

חדשות בן עזר 1762.pdf

הורידו את PDF • 73KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF

א. שינוי זעיר כקוצה של יו"ד

את שירו של אלתרמן "סַפָּני שלֹמה המלך" (וליתר דיוק שישה בתים מתוכו) הלחינה נעמי שמר מתוך "ספר התֵּבה המזמרת" (1958). תודות לה הפך שיר-העלילה ההֶרואי שחובר לילדים ולנוער לפזמון פופולרי בביצועה של אילנה רובינא, ומי יודע?! אפשר שאורי זוהר, שהיה בשנות השישים בעלה של הזמרת, חִייך למשמע הפזמון-החוזר הפותח במילים "עֶצְיוֹן-גֶּבֶר, עֶצְיוֹן-גָּבֶר", והחליט לכתוב את מערכונו על חידון התנ"ך (בדבר "גֶּפן במובן גָּפן").

"ספר התֵּבה המזמרת" נועד אמנם לילדים ולנוער, אך גם למבוגרים וליודעי ח"ן היודעים לפענח את החידות הטמונות בו. כותרתו רבת-המשמעים רומזת בראש ובראשונה לתֵּבת הזִמרה (street organ) של הטרוּבּדור ("ההֵלך"), שאלתרמן עשאו לסמל השירה הבוהמיאנית ובאמצעותו העטה על "תל-אביב הקטנה", ש"חולות הזהב" שלה להטו מחום השמש, מסכה כמו-אירופית – זרה, עתיקה ומוּצלת.

בשירי "כוכבים בחוץ", תֵּבת הזִמרה היא כידוע חלק בלתי נפרד מן האינוונטר הפיוטי של העולם האלתרמני, שמרכיביו הם: הפונדק והנר שבחלון, הדרכים וההֵלך, הבְּאֵר וכיכר השוק (וכיוצא באלה דמויות-קבע ו"אבזרים", הלקוחים הישֵר מִבּין דפיהם של ספרי אגדות נושנים). כבר בשיר הפתיחה של "כוכבים בחוץ" נרמז כי המנגינה לעולם נשארת: תמיד עתיד הניגון לחזור לעולם, גם אם ירחיק נדוד. תמיד יחזור העולם לקדמותו ויִסוב על צִירו, כתֵבת נגינה על מנגנון הגליל שלה.

זה המשמע הראשון והמרכזי של "התֵּבה" ביצירת אלתרמן (בית הקיבול של מנגנון הגליל המשונן, המשמיע צלילים ידועים ומוּכּרים בסדר מחזורי קבוע). משמע שני, אך כלל לא מִשני בחשיבותו, קשור לתחומי הלשון. "תֵּבה" היא המילה הכתובה, המצטרפת מצירופן של אותיות זו לזו (מכאן הצירוף הכבול "ראשי תֵּבות"). שירי "ספר התֵּבה המזמרת" עוסקים גם במחשבת הלשון, ומפוזרות בהם עשרות הברקות מילוליות, משעשעות ורציניות כאחת, כגון הדיון בשיר "מלכּיחדק" על מתן שם מתאים לפיל, ש"נוֹדָע כְּמֻמְחֶה לִלְשׁוֹנוֹת הַפִּילִים. / בְּקִצּוּר, פִּיל בַּלְשָׁן: פִּילוֹלוֹג".

בהסיטו את המוקד מן הסיפור הקמאי וההֶרואי של הקדמונים, אנשי הקרדום והרומח, אל עולמם העכשווי, האנטי-הֶרואי, של הלמדנים והמשוררים, אנשי הספר (שינוי אורתוגרפי זעיר הופך את ה"יער" ל"עיר" ושינוי פונטי קל הופך את ה"קשת" ל"קסת") הובאו בספר זה שירים מודרניים ובהם "גיבורים" שההֶרואיקה שלהם מוטלת בסימן שאלה.

כזה הוא, למשל, שיר הילדים "הקרב על גרנדה" המתבסס על כפל משמעיה של המילה "מערכות", צורת הריבוי של המילה "מערכה" (המציינת ענייני לוחמה הֶרואיים בשדה הקרב) וצורת הרבים של המילה "מערכת" (המציינת עניינים שונים מתחומי עולם הספר). שמואל הנגיד, שר צבאהּ של גרנדה, נודע במעללי הלוחמה ההֶרואיים שלו ובשירי המלחמה האֶפִּיים מלאי-ההוד שלו, ואילו בשירו של אלתרמן הוא מופיע בדמותו הביתית, הרכה והנינוחה, של אב המתפאר בכתיבה התמה של בנו הקטן, משוש-חייו.

והנוסע ההֶרואי רבי בנימין מטוּדֶלה חוזר בתום מסע נועז ורב-תהפוכות לחדרו, ומתחיל להעלות את קורות מסעותיו על הכתב. את מסעותיו באוקינוס הוא ממיר בקולמוס ואת מרחבי תבל – בקיטונו הצר של הסופר. משמע, אפילו בנימין מטוּדֶלה, מגלה הארצות, מתגלה בשירו של אלתרמן הנושא את שמו בתורת "ספרא וסייפא" – נוסע נועז אך גם "יעקב יושב אוהלים" שאינו מושך ידו מן הקסת והנוצה. משירו של אלתרמן נרמז, בלי שהדברים ייאמרו במפורש, שאלמלא עשה כן, לא היו הדורות הבאים מכירים את שמו ויודעים על עלילותיו. אלתרמן האגרונום, שהמיר את ה"אֵת" ב"עֵט" רומז כאן שכתיבה גם היא עשייה, והשפעתה אינה פחותה מזו של עלילות הגנרלים.

על רקע הנורמות השולטות בשירת הילדים של אלתרמן, דיון בענייני לשון כמו זה שבשיר "מלכּיחדק" איננו בבחינת "סטיית תקן", או הפתעה בלתי צפויה. דיונים פילולוגיים מצויים ב"ספר התֵּבה המזמרת" בשירים לא מעטים. אפילו שיר-המקהלה הרם והגברתני, המלַווה כפזמון חוזר את שירו של אלתרמן ("עֶצְיוֹן-גֶּבֶר, עֶצְיוֹן-גָּבֶר / עֶצְיוֹן-גָּבֶר, יַם אֵלוֹת", וגו'), מבוסס לאמִתו של דבר על חילופי מסורה – על הבדלי נוסח דקים ו"פחותי ערך" בטקסט המקראי – שלכאורה רק בטלנים המתפלפלים מאחורי התנור בבית-המדרש הישן ימצאו בהם עניין – הם, ולא ספנים גברתניים ושריריים הנושמים מלוא רֵיאותיהם אוויר ימים צלול.

ממבט ראשון, לפנינו אבּסוּרד מוחלט: שינוי זעיר כקוצו של יו"ד, עניין ללמדנים קפדניים ונוקדניים, משמש כאן בסיס לשיר מקהלה קולני ובריא של חֶבר מלחים אמיצי זרועות ורמי קול. בעומק הדברים טמונה מחשבה היסטוריוסופית מעמיקה המלמדת שלמילה הכתובה (קרי, ל"תֵּבה") יש בתולדות עם ישראל מקום של כבוד. הלמדנות היהודית לא הקלה ראש אפילו באות אחת שבתורה, אף בסימן ניקוד זעיר שבָּהּ. בשנת העשור למדינה, רמז אלתרמן לקוראיו הצעירים, שאלמלא המיתו עצמם חבורות של למדנים באוהלה של תורה על כל כל תֵּבה ותֵבה שבספר הספרים, ספק רב הוא אם היו הדורות האחרונים זוכים לראות את תחיית הלשון, העם והארץ.

למרבה האירוניה, הוא שׂם את הידע הדק והמדויק הזה של שינויי המסורה, ידע שלפעמים אינו שמור אפילו אצל אותם למדנים ופילולוגים המדקדקים כחוט השׂערה, בפיהם של מַלָחים משׂורגי שרירים הרחוקים ת"ק פרסה מעולם הלמדנות – מדקויותיו ומדקדוקיו. ובמאמר מוסגר: תמונה אירונית ואוקסימורונית דומה של מַלָּחים אינטלקטואליים, הדנים בכובד ראש בשאלות של ספרות ותרבות, כלולה גם בשיר הז'ורנליסטי "פִּירָטים" (משירי "רגעים"; "הארץ" מיום 2.5.1935), המסתיים בתיאור הקומי והאוקסימורוני של "מַלָּחִים בְּמִשְׁקָפַיִם / מִתְוַכְּחִים עָל קֶרֶן בְּיָאלִיק". שוב ושוב רמז אלתרמן לקוראיו הצעירים, שאלמלא הקפידו היהודים בגולה על כל תג ותו, לא היה העם מחַדש את ימיו כקדם.

ב. ציונות ללא מרכאות

את ספר שירי הילדים המאוחר שלו, "ספר התֵּבה המזמרת", הוציא אלתרמן לאור בשנת העשור למדינה, בתקופה שבּהּ עסקני מפלגה קשישים הטיפו "ציונות, והלאו את שומעיהם בסיסמאות ובמליצות חבוטות (קריאת המיאוס "אַל תטיף לי ציונות" ביטאה באותה עת את נקיעת נפשם של הצעירים ממילים נדושות, חסרות כיסוי, שנשמעו אז ברמה מפי כל עסקן ומעל כל במה). בשנות החמישים נמשכו צעירי הסופרים אל האקזיסטנציאליזם הסַרטרי, שהתרחק מן הלאומיוּת, מסממניה ומדגליה. הצעירים הללו, בני "דור המדינה", חיפשו את הפינה האינדיווידואליסטית המוצלת, זו שאינה עומדת "באור התכלת העזה" של המציאוּת הישראלית החשופה. הם מרדו באחיהם הגדולים – בני דור תש"ח – הלוחמים והחולמים, שהאמינו בערכים קולקטיביים.

והנה, דווקא "בשעה זו" של פיחות בערכים הקולקטיביים בקרב צעירי הדור הצעיר דאז, החליט אלתרמן ללמד את קוראיו הצעירים פרק בציונות, מבלי להשניא עליהם את הנושא שנזדלזל אז ונשתחק עד מאוד. הוא עשה כן לא רק בגלוי, כבשירו לילדים "אנשי עלייה שנייה", ולא רק בעקיפין, כבשירים המתארים את החייאתם של חבלי הארץ הקדומים – את שפת ים סוּף ב"ספני שלמה המלך" ואת חבל לכיש בשיר "שלושה צַבִּים". הוא עשה כן ברוב שיריו מסוף שנות החמישים, לרבות שירי "עיר היונה", שנכתבו באותה עת.

אליבא דאלתרמן, אותם ענייני מסורה "קלי ערך" ו"תלושים משורש", שהעסיקו את הראש היהודי באלפיים שנות גולה, ניתַרגמו במאה העשרים לעשייה חלוצית – פיזית וארצית. אותה עקשנות ששמרה בגווילים העבשים על "קוצו של יוד", הפכה בתקופת העליות הראשונות מָנוף לעשייה חלוצית בלתי-נלאית. אותה דבֵקות באות המֵתה, שהיא חסרת כל משמעות בעיני "זר לא יבין זאת", היא שהביאה לתחיית העם והשפה, ולבניית הארץ (ובעקיפין, להחייאתה של הספנות העברית ולבניית נמל אילת). שיריו של אלתרמן רומזים לכך ששנים רבות לא היו לעם ספנים, לוחמים, רועים ובוקרים, ועתה, עם החייאת חבלי ארץ קדומים, חוזר העם לחיים בריאים ונורמליים. יוצא אפוא, שאת אשר הטיפו עסקני ציונות קשישים בנאומים ארוכים ומשעממים, שהשניאו את המושג "ציונות" על בני הנוער דאז, הביא אלתרמן בשירי ילדים אלה בדרך קצרה ועקיפה, לפעמים אפילו משועשעת, מבלי שהדברים יאבדו לרגע את עומקם ואת רצינותם:

כֵּן, הָיָה זֶה חֶבֶר עַז מֵאֵין כָּמוֹהוּ!

יַמָּאִים הָיוּ הַלָּלוּ! אִיש וָאִיש!

צוֹר וָכוּש יָדְעוּ טִיבָם, אַשְדוֹד וְהוֹדוּ,

יָם אֵלוֹת וְיָם כַֹּפְתוֹר וְיָם תַרְשִיש!

גַם מָשוֹט, גַם כּוֹס הֵטִיבוּ לֶאֱחוֹז הֵם.

גַם פִּגְיוֹן יָדְעוּ לִתְפּוֹס בְּהִידָרְשָם.

הֵם נָשְאוּ עָגִיל גָדוֹל בִּתְנוּך הָאוֹזן

וּמִצְנֶפֶת מָאְדֶמֶת לְרֹאשָם.

וְאֶל מוּל מֶרְחַק הָאוֹפֶק הַנָגוֹל

כָּך הָיוּ הֵם מְזַמְרִים יַחְדָיו בְּקוֹל:

עֶצְיוֹן-גֶבֶר, עֶצְיוֹן-גָבֶר

עֶצְיוֹן-גָבֶר, יָם אֵלוֹת.

בּסִירוֹת הַיָם יֵעָבֶר

וּבְאוֹנִיוֹת גְדוֹלוֹת.

אַך רָחָב מִיָם לֵב גֶבֶר,

מִי עוֹבְרוֹ בְּאֵין מָשוֹט?

נַעֲרָה מֵעֶצְיוֹן-גָבֶר,

עֶצְיוֹן-גָבֶר יָם אֵלוֹת.

בין הבתים שבחרה נעמי שמר להלחין מצויים הבתים הבאים:

זאת זימרו הם אחר כך בקול עצבת / ארוכה הדרך לתרשיש / אחר כך לקול פקודה ברוח צֶוות / למלאכה קפצו בין רגע איש ואיש. // עד שמעם פקודה לתקוף... ואז בשעט / בסערה הם באויב היו פורצים / וכמעט הייתה האונייה נבקעת / בקוראם: יחי שלמה ויחי הצי! // ובעודם עוברים כסער ועלעול / כך היו המה נושאים ביחד קול: / "עציון גֶּבר, עציון גָּבר / עציון גבר ים אֵילות / שיכֶּה אותנו דבר / אם ניסוג ואם נימוט / יוודע היום מי גבר / ותשמע את פועלו / נערה מעציון גבר / עציון גבר ים אילות. // ובשובם באונייה לחצות ימים בה / היא נושאת אוצרות כל ארץ ואיים./ אלמוגים בה וזהב בה ובְשָׂמים בה / שנהבּים בה וקופים ותוכיים. / היא חותרת ומקוטרת מור ופלא / מצולקת מסופות וזַעַף קְרב / ויודעה היא: ימאֵי שלמה המלך / נפלאו מאלמוגים ומזהב. // [...] שָׁר הרוח, שָׁר מפרץ כחול / כול וכול שרים יחדיו בקול: "עציון גֶּבר, עציון גָּבר [...] עציון גבר ים אֵילות", וגו'.

ולהלן הבתים שעליהם בחרה נעמי שמר לוותר בשיר המולחן והמושר:

ולאחר מִסדר לגמו מיין הרֶקח / על סיפון טיילו, ממרום המעקה / בשקיעה חזו יחדיו: שַׁראצר, פֶּקח / הֲדרמלך ורמליה ובִן-יָקֶה [...] כן! ברוח זו גם קְרב היו עורכים הם / בנגַּח אותם ספינת לִסטים-של-ים. / כך עמדו מול החִצים והרמחים הם, / כחומה עמדו במערך מושלם - - [...] כל נמל אשר אליו ספינה כִּיוונו / שם רֵעים להם. בכוש, בפוט, בלוב, / כך הוגד: אנשי שלמה – אנשי שלומנו... / ימאים הם! יש בם רשף, יש הִבהוב! // כך בכל מקום שבו השליכו עוגן / וביחוד במדינת שְׁבָא, בעיר קיטור / שקשרה עם יהודה קשרי-ברית-אומֶן. / שם ממש לראות פניהם עמדו בתור! // התהלכו שורות-שורות בעיר קיטור הם / וסביב אין עם שְׁבָא נח... הכל אָצים... / עַם שְׁבָא נע ! סוער! מניף דגלים על תורן! / ורועם: יחי שלמה ויחי הצי! // שְׁבָאיוֹת יפהפיות וקשוטות-פרח / צוואריהם חובקות, קוראות בקול נוּגה: / הישאר, שראצר! איך אֶחיה כך, פֶּקַח? / הֲדרמלך ורמליה ובִן-יָקֶה / ולִבָּם כמעט נכנע... אין לנתקו... / אך אזי יחדיו היו נושאים הם קול: "עציון גֶּבר, עציון גָּבר [...] עציון גבר ים אילות", וגו'. // על חרטום ובראש תרנים צופים הם פֶּרע / כל כולם מן הטבח עד הקצין, / נכונים, עם היראות נצנוץ חוף הארץ / להרעים: יחי שלמה ויחי הצי! // ואחד מתחיל בשיר.... וכבר עד רגע / שָׁר הכול! שָׁרים חרטום ומעקה / ותרנים שרים! שרים שַׂראצר, פֶּקח, / הֲדרמלך ורמליה ובִן-יָקֶה!

מדובר אפוא בשיר-עלילה ארוך ורב-מִפנים, מין אֶפּוֹס עִברי לילדים ולנוער (ובל נשכח שהומרוס, אבי האֶפּוֹס, תיאר בעיקר את עלילותיהם של יורדי-ים); ואולם, כבמיטב המסורת האוקסימורונית שלו, שׂם אלתרמן בפי גיבורי החיִל השריריים דברים המתאימים להיאמר מפי למדנים חיוורי מצח, הממיתים עצמם באוהלה של תורה. כאמור, אלתרמן השתמש כאן אפוא בבקיאותו המקראית, מורשת לימודיו בבית-ספר דתי, כדי לרמוז לקוראיו שהסַפָּנים העבריים של הנמל העברי הראשון הם יורשיהם של ספני שלמה המלך, ושאלמלא קמה התנועה הציונית לא היו מוקמים נמל וצי, אף לא היו קמים יורדי ים עבריים.

בשירו-פזמונו "סַפָּני שלֹמה המלך" לפנינו גיבורים גבריים (שגבריותם מתוגברת בעזרת משחק-המילים "גֶּבר – גָּבר") ובעזרת תיאור הנערה, איילת האהבים, העוברת בלִבָּם ללא משוט. לפנינו מחשבה היסטוריוסופית, המתחפשת לשיר ילדים כמו-הֶרואי על "פירטים" יהודיים היודעים להיאבק עם סערות וסופות. צִדו האֶפּי של השיר הוא רק תירוץ ללמד בעקיפין את בני דור הצעיר פרק ציונוּת מבלי ליַגעם ומבלי לעורר את התנגדותם.

ובתחומי הלשון: העברית ב"ספר התֵּבה המזמרת" אינה קלה ואינה מתיילדת. גם בשיר שלפנינו אלתרמן לא "יָרד" אל הילדים, אלא העלה אותם אליו. הוא לא חסך מֵהם את הצורך לפתוח מילון ולגלות מהו "עַלעוֹל" ("סערה" לפי מדרש רבה שיר השירים ג), אף להבין ש"שנהב" אינו רק החומר שממנו עשויים חטי הפיל, אלא גם הפיל בכבודו ובעצמו (בלשון ימי-הביניים). כמו ביאליק, חשב גם אלתרמן – בנו של משורר לילדים, ממייסדי גן-הילדים העברי שערך את כתב-העת לענייני גן הילדים "הגנה" – שמותר, אף רצוי, לתת לילדים "אגוזים קשים", ולא מזון טחון ומעובד.

ג. בזכות הסינרגיה הנוצרת בעבודת צוות

השיר "ספני שלמה המלך", לרבות בתיו שלא נכללו בפזמון שהלחינה נעמי שמר וביצעה אילנה רובינא, מדגיש את חשיבותם של השיתוף ושל עבודת הצוות בדרך להשגתן של מטרות "גדולות מהחיים". לאחרונה טען דן מירון (במאמר בעיתון "הארץ" מיום 26.4.2022) שאלתרמן הסתייג מן הקיבוץ ולא נתן ל"התיישבות העובדת" מקום בשירתו ה"לאומית". בפסקנות האופיינית לו קבע מירון: "נתן אלתרמן הדיר את הקיבוץ משירתו ולא הניח לו מקום אפילו בכרוניקה האֶפִּית המקיפה של מלחמת העצמאות 'שירי עיר היונה', כאילו לקיבוץ לא היה שום חלק במאבק על קום המדינה". על דבריו חָלק אקי להב, בן אחותו של אלתרמן וחוקר שירתו בפייסבוק שלו https://www.facebook.com/aki.lahav מן התאריכים 30.4.2022, 1.5.2022. 6.5.2022, בהביאו ראָיות מ"שירים על ארץ הנגב" ומ"מריבת קיץ", הסותרות את דברי מירון ( אקי להב אף מתכנן כתיבת מאמר פרשני מפורט על שירו של אלתרמן "חצרו של קיבוץ" ).

תפקידו של האינטלקטואל, כך חזר וטען החוקר פרופ' ראובן צור ז"ל, חתן פרס ישראל, הוא לחפש את ההבדלים בין תופעות הנראות דומות ולחדדם (ולהימנע מטשטוש ההבדלים ביניהן). כן טען ראובן צור שאם לפני החוקר מונחת יצירה דוּאליסטית, והוא מתעלם – בשוגג או בכוונה תחילה – מאחד מן הניגודים המרכיבים אותה, אף משליך את כל יהבו על מִשנהו, הריהו מראה חצי אמת, ומחצית האמת גרועה לפעמים משקר גמור.

מירון בבקשו לבסס את הנחתו לגבי מקומם של הקיבוצים ביצירת אלתרמן, התעלם מן העובדה שהמשורר – כבמיטב המסורת האוקסימורונית שלו – התבונן בקיבוץ במבט דואליסטי כבמהות ששני הפכים מתרוצצים בתוכה: הייתה בו ביקורת כואבת על אותם ערכים שהעידו על התכחשות הקיבוץ לטבע האדם בעקבות רעיונות שהגיעו מברית-המועצות (התכחשות ליצר האימהי בגידולם של עוללים ויונקים, התכחשות ליצר הקניין, התכחשות לשוני שבין אדם לרעהו בכל הנוגע למבנה הנפש ולמבנה האישיות). ביקורת כזו עולה ממחזהו "כנרת, כנרת", שהוא – בעת ובעונה אחת – "שיר-הלל" לקיבוץ ו"שיר של פגעים" המונה את חסרונותיו (ואכן, אלתרמן – "אוקסימורון מהלֵךְ" שכּתב כתיבה אוקסימורונית – יכול היה לגלות בו-זמנית אהבה ואיבה כלפי אותו אובייקט עצמו).

ואולם, בצד התנגדותו לרעיונות טוטליטריים שהגיעו לתנועה הקיבוצית היישֵׁר מברית-המועצות, הייתה בו באלתרמן הערצה גדולה כלפי הקיבוץ כמפעל חלוצי-ציוני שהתבטא בנכונותם של החלוצים, מקימי הקבוצות והקיבוצים לוותר במסירוּת עילאית על טובתם האישית למען טובת הכלל – להקריב קרבן אישי עצום למען הרעיון הקוֹמוּנלי. רוב שירי "ספר התֵּבה המזמרת" מדַבּרים בזכות עקרונות השיתוף, שבזכותם מוקמים מפעלים שאין בכוחו של אדם יחיד להקימם.

במילים אחרות, כאינטלקטואל אמִתי ידע אלתרמן להבחין בין תופעות שלכאורה יש ביניהן קווים של דמיון, ולחדד את ההבדלים ביניהן. על-כן הוא היטיב להבין שהקבוצות והקיבוצים שהקימו אנשי העלייה השנייה אינם הקולחוזים הרוסיים, שהרי איש לא כפה על החלוצים להקים קיבוצים ולהקדיש להם את חייהם. אלתרמן דיבר בשבח רעיון השיתוף שבבסיס הקיבוץ, ודי להתבונן בשירו "אנשי עלייה שנייה", שמירון התעלם ממנו משום-מה, כדי להיווכח שבין הפלאים שנתחוללו בארץ-ישראל בראשית המאה העשרים (ייבוש הבִּיצות, הפרחת השממה, הקמת "השומר", תחיית הלשון העברית), כלול גם פרק על הקמת הקבוצות והקיבוצים:

הֵם אָמְרוּ – נְיַסֵּד קְבוּצָה

וְנִהְיֶה אֲנָשִׁים אַחִים,

וּבְכָל, מִשְּׂרוֹךְ נַעַל וְעַד חֻלְצָה,

נִתְחַלֵּק בִּלְבָבוֹת בִּלְבָבוֹת שְׂמֵחִים.

כָּךְ אָמְרוּ וְנָטְעוּ אֹהָלִים לְבָנִים

וּבְכִנֶּרֶת וּדְגַנְיָה הֵחֵלּוּ חוֹנִים,

וְכָל רוֹאֵיהֶם

אָמְרוּ עֲלֵיהֶם –

אֵיזֶה מִן בְּנֵי אָדָם מְשֻׁנִּים...

מַפְלִיגִים בַּדִּמְיוֹן וְחוֹלְמִים חֲלוֹמוֹת

בֶּאֱמֶת בְּנֵי אָדָם מְשֻׁנִּים מְאוֹד!

לאור מה שכָּתב אלתרמן על הקיבוץ בשירו "אנשי עלייה שנייה" על אותם "בני אדם משונים" ("משונים" באמת ובתמים, אך גם בלשון סגי-נהור וגם מתוך לגלוג על אותם בורגנים שמכנים אותם "בְּנֵי אָדָם מְשֻׁנִּים"), ובעוד אחדים משיריו הז'ורנליסטיים ומפזמוניו שלא הובאו בחשבון, ברי שהרעיון שהעלה מירון בדבר יחסו המתנכּר של אלתרמן כלפי הקיבוץ הוא רעיון תמוּהַּ, אם לנקוט לשון המעטה. גם את אחדים משירי "עיר היונה", שבהם כתב אלתרמן על הקיבוץ בדרכי עקיפין, לא בחן מירון בתשומת-לב יתֵרה (וראו דבריו אקי להב).

יש בהנחה התמוהה הזאת בדבר הדרת הקיבוצים ביצירת אלתרמן משום ניפוח לממדי ענק של צל-צִלה של איזו אמת אובייקטיבית, שמקורה בהתנגדותו של אלתרמן לכל גילוי של תכתיב שהגיע מכִּיווּן ברית-המועצות. אחדים מבני-משפחתו נשארו מאחורי "מסך הברזל", ואלתרמן חרד לשלומם והתייסר מן העובדה שהוא ככל הנראה לא יוכל לראותם לעולם. טיעונו של מירון מסתמך אפוא על בדל של אמת, ההופך אצלו לאמת כוללת, וזהו כֶּשל ביקורתי חמוּר.

ואף זאת: הנחה ביקורתית המתבססת אך ורק על נתונים פוזיטיביסטיים מובהקים (כגון השאלה: כמה שירים כּתב אלתרמן על הקיבוץ), נובעת מהתעלמות מן הפואטיקה האלתרמנית. כאמן-אמת לא נהג אלתרמן כמו אותם ציירים ומשוררים ממוסחרים שהציגו את הכותל או את מגדל-דויד, או את שדות העמק, בסגנון סנטימנטלי הקולע לטעמם צרכני האמנות ה"פיליסטרים" –בעלי המאה וחסרי ההבנה. הוא הרי לעג לא פעם לאמנים כאלה בשירי "רגעים" שלו, וגם במחזהו "כנרת, כנרת", הוא שׂם בפי גרישה הבונדיסט דברים "נֶגֶד הָרוֹמַנְטִיקָה הַצִּיּוֹנִיסְטִית שֶׁל זְרִיחוֹת וְרֻדּוֹת / וְשֶׁל עֲצֵי תְּמָרִים עִם מַחֲרֵשָׁה וָתֶלֶם / וְעִם פּוֹעֵל שֶׁל מַרְמֶלָד עַל תְּעוּדוֹת תְּרוּמָה"

הגם שלא התפתה לכתוב על הנושאים האלה באופן ישיר וחזיתי, ידע אלתרמן לתאר את ירושלים ואת ההתיישבות העובדת בקווים דקים ומרומזים, לעִתים מעומעמים, כבמיטב השירה הנאו-סימבוליסטית של "אסכולת שלונסקי". על ירושלים כתב אלתרמן בלי סוף ביצירתו לסוגֶיהָ ולתקופותיה. בשירתו הקלה הוא נהג להזכיר את שמה, וגם בשירתו הקנונית תיאר אותה באותם מקומות שבהם התרחק מאִזכור שמות מפורשים (אלתרמן חִייב תמיד את קוראיו לקרוא בין השורות).

ובנושא ההתיישבות העובדת: מיהם הדוברים הנושאים את השורות "וְאָנוּ אֶל מוּלוֹ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן / וּמִסַּפְסַל הַלִּמּוּדִים לֻקַּחְנוּ" ("דף של מיכאל") אם לא בני הקיבוצים והמושבים? על מי נאמרו המילים "לָכֹף אֶת קוֹמָתוֹ עַל מַחְרֵשָׁה וָאֵת" (בשיר "קרואי מועד")? האם לא תיאר אלתרמן בשירו "קרואי מועד" את הקמת 11 הקיבוצים במוצאי יום הכיפורים תש"ז, שנועדה לגרום להכללת הנגב בגבולותיה העתידיים של המדינה? ומדוע סיים אלתרמן את שירו "עיר הגירוש" בתמונת "חֲבֵר הַקִּבּוּץ הַמְמֻשְׁקָף עִם סַמְכוּת הַשִּׁלְטוֹן וּמַכְשִׁיר הַקֶּשֶׁר"? ובתארו את חייה של הלוחמת ברכה פוּלד מאש הצבא הבריטי במחזור "סיפור מלילה", מדוע בחר אלתרמן להדגיש דווקא את הפרק הקיבוצי הקצר שבחייה של הצעירה שהתחנכה בברלין ובלונדון ("בַּלֵּיל נָטְרָה שָׂדֵהוּ הַנִּזְרַעַת")? וניתן להביא עוד ועוד דוגמאות כאלה מתוך "עיר היונה". ומיהם אותם פלמ"חניקים שאלתרמן כתב עליהם בלי סוף, בשירתו לסוגֶיהָ? האם לא היו ברובם בני ההתיישבות העובדת, או בני תנועות הנוער החלוציות שהכשירו את עצמם להגשמה בקיבוצים? עשרות שאלות כאלה וכגון אלה צריכות להישאל בטרם יוצאים בהכרזה המשונה שלפיה התנכר אלתרמן להתיישבות העובדת.

לאמִתו של דבר, אלתרמן עמד נפעם מול יכולתם של מקימי הקיבוץ לעמוד בקשיי העבודה הפיזית המתישה, מול ההקרבה העצמית שלהם, הסגפנות חסרת הפשרות, החנקת יצר האימהוּת מול האשמת הנכנעים ליצר זה ב"התברגנות". הוא התקשה אמנם להאמין שיכול אדם להחניק את יצריו הראשוניים, ובמיוחד את דאגתו ליוצאי חלציו. אף-על-פי-כן, הוא הצדיע ביצירתו לנחישותם של אותם "בְּנֵי אָדָם מְשֻׁנִּים", שהקריבו את חייהם למען מימושו של רעיון השיתוף.

מטורו של אלתרמן בפרוזה "ועידת הקיבוץ המאוחד בעין חרוד", משנת 1960, התעלם דן מירון, או שמא לא הכּירוֹ כלל. כאן קבע אלתרמן ש"תור התחייה לא ידע נס גדול יותר מהתהוותו והתלכדותו וקיומו של ציבור אנשי הקיבוץ והקבוצה", אף ביקש להתערב בוויכוחים שהתעוררו באותה עת וכ"איש מן הצד להביע מקצת מיראת הכבוד אשר כל אדם מישראל חייב לחוש לנוכח הוויה קיבוצית זו שהיא צומת חייה המודעים של האומה". את שירו של אלתרמן "חצרו של קיבוץ" קרא מירון בחיפזון, ומאמרו הנ"ל זרוע שגיאות רבות בפירושו של שיר זה (למשל, אין בשיר דבר וחצי דבר על "אנקותיו הנרגנות של גבר־אב המביט מרחוק ביוצאי חלציו 'בעיני הכיליי למראית הזהב'; תיפלות קיומו לאחר שניטל ממנו תבלין אהבת הבצע והקניין; ביטול מעמדו של הגבר כמפרנס וכמגונן", כדברי הפרשן), אך זהו נושא למאמר נפרד.

ולסיום אעיר גם זאת: ברבים משירי "ספר התֵּבה המזמרת" מדובר על עבודת צוות קולקטיבית – על שיתוף ועל סינֶרגיה, כמקובל ברעיון הקיבוצי. ואיך מלמדים את קוראיו הצעירים של "ספר התֵּבה המזמרת" פרק בקולקטיביזם – בעשייה למען הכלל, כבקיבוץ, ללא שיקולים של רווח אישי – מבלי להישמע ולהיראות בעיניהם עסקן קשיש וטרחן, המגבב באוזניהם מליצות ריקות? אלתרמן עשה כן בסיפורים היסטוריים שובי לב, המפתים את הילד להאמין שסיפור פשוט ומענג לפניו, ולא דיון הגותי רציני ומייגע.

ב"ספני שלמה המלך" הדגיש אלתרמן את עבודת הצוות של יורדי הים. כל אחד מהספנים יכול היה לעשות לביתו וליהנות מחיזוריהן של נשים נכריות יפהפיות שהתרפקו עליו, אך כל אחד מהם תמיד חזר אל עבודת הצוות המחייבת בשירותו של שלמה המלך. גם בשירו "הקרב על גרנדה" הציג אלתרמן את אחוות הלוחמים בצבאו של רבי שמואל הנגיד, ואפילו בשיר הקרקס "הפירמידה של האחים וונג" הראה שבזכות האחווה והערבוּת ההדדית, לא פחות מאשר בזכות היכולת האתלטית, עומדת הפירמידה האנושית הקולקטיבית של האחים עמידה איתנה, ואינה קורסת.

אלתרמן חזר והדגיש שעבודה קולקטיבית יכולה להניב תוצאות שמִפעל יחיד אינו יכול להגיע אליהן. בשיריו הראה לקוראיו מה כוחן של רֵעוּת ושל עשייה משותפת. הוא הדגים את עקרון הסינֶרגיה (synergism), המלמד שתוצאת המאמץ השיתופי גדולה מסכום מרכיביו.

אחוותם של אחים ושל אחים לנשק, "גאוות היחידה", רֵעות הרֵעים בין בני קבוצה שעלתה על הקרקע או בין בניה של חבורה ספרותית שפרצה דרך חדשה – אלה הן מחולליה של הסינֶרגיה, ובזכותן העולם קיים ומתקדם. ביצירתו הדגיש אלתרמן את השיתוף מתוך בחירה, שבלעדיו אי-אפשר לממש רעיונות אדירי ממדים, בחיי המעשה כבחיי הרוח.

אכן, יש בכוחה של העבודה השיתופית לשאת ברכה גם בחיי הרוח. אלתרמן ראה מול עיניו הרואות איך בני חבורת שלונסקי, שלכאורה לא התאימו כלל לשאת בעול תרגומי שייקספיר לעברית (בני החבורה לא ידעו אנגלית כראוי, ונסתייעו במהלך עבודתם בשלל תרגומי מופת לשפות אחרות), בחרו להעמיס על כתפיהם את מִפעל התרגום המרוכז והאיכותי ביותר בתחום תרגומי שייקספיר לעברית. בהשוואה למִפעל הענקים החלוצי של שלונסקי, אלתרמן, אליעז וכו' יבולם של המתרגמים האחרים, שלא נטלו חלק במפעל הגדול הזה, היה יבול זעום. המאמץ המשותף של בני האסכולה הניב תוצאה סינֶרגטית, ששום מאמץ אישי של יוצר כלשהו, יהא פורה ומוכשר ככל שיהיה, לא הצליח עד כה להדביקהּ.

ואשר לקיבוץ:  לא אחת התארח אלתרמן בקיבוצה של אהובתו הראשונה, עברייה עופר, ובקיבוצה של אחותו לאה להב. לאחר שנתאלמנה מאביו, הצטרפה גם בֶּלה אלתרמן, אִמו של המשורר, אל קיבוץ תל-עמל [ניר-דוד]. אלתרמן  מעולם לא התנער מן האינטליגנציה הקיבוצית. הטובים שבחבריו היו: מנחם דורמן, איש גבעת ברנר, שמואל בונים, אז חבר קיבוץ יקום, המבקר דוד כנעני, איש קיבוץ מרחביה, ומייסד "אמנות לעם" זאב יוסיפון (יוסקוביץ), שגם בקורותיו נרשם פרק קיבוצי רב-שנים. מכל מקום, הנחתו של מירון בדבר המלצתו של אלתרמן ש"רועי הרוח" (המשוררים) יתחככו באנשים הפשוטים של השווקים והשכונות  מעולם לא באה לידי ביטוי בחייו החוץ-ספרותיים. 

אלתרמן הכיר אפוא את הקיבוץ היכּרות בלתי-אמצעית, וראה בו את אחד מהישגיה הגדולים של הציונות, מבלי להתעלם מן האתגרים הקשים שניצבו לפני חברי הקיבוץ לנוכח חולשותיו של הטבע האנושי. ייתכן שהציג את הקיבוצים ביצירתו במשׂוּרה ובמרומז אך, למען האמת, כך הציג כל דבר שהיה קרוב ללִבּוֹ. נזכיר בהקשר זה שכאשר נשאל ביאליק מדוע לא כתב וחיבר שירי ארץ-ישראל כמצופה מ"משורר לאומי", ענה המשורר לשואל בשאלה: "האם כתבת פעם מכתב אהבה לאמך?".

גם ביאליק וגם אלתרמן כתבו על הישגיה המופלאים של הציונות, אך מעולם לא עלה בדעתם לִמנות את מספר השורות שהקדישו לנושא.