top of page

הרהור נוֹן-קונפורמיסטי על שירת דויד פוגל

עודכן: 14 ביוני 2023

מאה שנה לספרו "לפני השער האפל" (1923)



במהלך חייו לא פִּרסם דויד פוגל אלא ספר אחד – "לפני השער האפל" (1923). הסופר אשר ברש, שנולד והתחנך בגליציה וחלק עם פוגל רקע תרבותי משותף, העריך את שיריו של פוגל, שקיבלו את השראתם מן השירה הגרמנית המודרניסטית. בספרות העברית, רוב משוררי המודרנה שהתחילו את דרכם בשנות העשרה והעשרים של המאה הקודמת היו יוצאי רוסיה. דויד פוגל היה מהמעטים שהביאו באותה עת בשירתם תכנים וצורות ממרחב התרבות הגרמני (שנות דור ויותר לפני יהודה עמיחי, נתן זך, טוביה ריבנר ואחרים מבני "דור המדינה", שעקב מוצָאם הכירו גם את השירה הגרמנית).


העובדה שאשר ברש בחר לכלול חמישה משירי ספרו של פוגל "לפני השער האפל" באנתולוגיה שלו "מבחר השירה העברית" (1938) מעידה על קרבה אישית ופואטית שחש כנראה כלפי המשורר האקסצנטרי הזה, שביכר לשבת בבירות אירופה – בוורשה, בווינה ובפריז. ואולם ביאליק וחבורת המשוררים שנתקבצה סביבו הסתייגו משירתו האֶניגמטית והקודרת של משורר נידח זה, שכְּלל לא השתלב ב"זרם המרכזי" (mainstream) של השירה העברית. יחסם החשדני כלפי האיש שחי שנים ארוכות בפריז וכלפי יצירתו האוֹבּסקוּרנטית (המעורפלת במשמעיה, האפֵלה בצבעיה ובעלת האווירה המדכאת) גרם לכך ששירת פוגל תידחק לקרן זווית וכמעט שתשתכח.


פוגל כמעט שנשכח, אך תמיד היה מי שנזכר בו, ולוּ לכהרף-עין. יוסף-חיים ברנר מוצג בביקורת ובמחקר כמי שקיבל את פניו של פוגל בברכה. האוּמנם? בכתב-העת "האדמה" כתב ברנר על המשורר החדש ארבע שורות בלבש: "פוגל הוא כנראה פנים חדשות באוהל-שירתנו. פגשנוהו ב'גבולות' של שופמן. גנוחי גניח [גנח גניחה] גם ב'מקלט'. אבל יש קצב – וקצב עדין – לגניחותיו. בצורה הוא מזכיר קצת את שיריו הקצרים-המובחרים של אברהם בן-יצחק. אלא שהוא פחות תרבותי - -".1 קשה לומר אלה הם דברי שבח ותהילה מובהקים. ספק אם דבריו של ברנר, שהביעו דבר והיפוכו, הסבו לדוד פוגל קורת רוח מרובה.


על "לפני השער האפל" כתב גם אברהם שלונסקי מאמר קצרצר,2 שהמבקרים והחוקרים חלוקים בדעתם אם מדובר במאמר שבח, כטענת שלונסקי בעל-פה, או מאמר ביקורת עוקצני ולגלגני. בסופו נאמר ש"רק המגששים שאצבעותיהם ארוכות ודקות-דקות, ינהו אחריו וימושוהו – את 'השער האפל'" – אמירה שניתן לפרש אותה לכאן ולכאן – אך בכל מקרה לא ניכרת בדברים התלהבות מן המשורר החדש ומשירתו. פתיחתו של המאמר הקצרצר (שתצוטט בהמשך רשימתי) נכתבה לעניות דעתי בסגנון הומוריסטי-לגלגני, וייתכן שהעורך אשר ברש שהיה היחיד שנטה לפוגל חסד, אפילו מיתן את התגובה שנדפסה באכסנייתו. כך או אחרת, ספק אם גם תגובתו של שלונסקי נגרמה לדויד פוגל גאווה ושמחה. מתוך ספר הפובליציסטיקה של שלונסקי אף ניתן להבין שהביקורת ראתה את שלונסקי ואת פוגל לא כרֵעים או כעמיתים, אלא כמי שניצבו משני צִדי המתרס של המחנה המודרניסטי בן-הזמן.3


המִפנה ביחס אל פוגל הגיע כאשר נתן זך במאמרו האיקונוקלסטי הנודע נגד אלתרמן הציב את פוגל כאלטנטיבה לאלתרמן.4 זך ציין את שירו של פוגל "לאט עולים סוסיי" כמופת לשירה בעלת רגישות פרוזודית, ועימת אותו עם הריתמוס האלתרמני שנכתב, אליבא דנתן זך, לפי הקצב המכאני של תיבת הנגינה. נתן זך, שהיה תלמידו של בנימין הרשב, כתב עבודה סמינריונית בהנחייתו ולמד ממנו רבות, נתן במאמריו ביטוי להלכי הרוח החדשים שקלט מפי רבו ומורו. בעקבות בנימין הרשב קשר נתן זך לפוגל כתרים וביסס את מעמדו ב"קריית ספר" העברית.


את יחסו האוהד לשירת פוגל ביטא נתן זך כחמש שנים לפני המתקפה הגדולה שלו על נתן אלתרמן (ברשימה "בעקבות משורר נשכח" שם התפרסמה ב"למרחב" ("משא") ביום 23.9.1954),5 זמן קצר לאחר שזך השתחרר משירותו הצבאי והתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית. ואולם, רק לאחר פרסום מאמרו האנטי-אלתרמני ב"עכשיו" (1959) נחשב נתן זך למגלהו של פוגל.


האם צדקו בנימין הרשב ונתן זך כשהעלו על נס את הריתמוס הרגיש-לכאורה של דויד פוגל, או שמא עשו זאת אך ורק כדי לגדוע את קרנו של אלתרמן ולהציע "תחליף" לגדול המשוררים שקמו בשירה העברית אחרי ביאליק?


זך כאמור הציג את הריתמוס של פוגל כתופעה ראויה לשבח, בעוד שאת הריתמוס האלתרמני הציג כריתמוס מונוטוני וחסר גמישות. לדעתי, ההפך הוא הנכון. שירי אלתרמן מציגים למיטב הבנתי את "מקבילית הכוחות" שבין פרץ לרסן – בין מאגיה אינטואיטיבית לאמירה מוּשׂכּלת. אצלו גם אמירה הנראית ממבט ראשון כמשחק וירטואוזי פרוע של מילים וצלילים מכילה בתוכה הגוּת קוהרנטית ורבת פנים.


אחד משירי "כוכבים בחוץ" נפתח במילים "הָרַעַשׁ רַב. הָרַעַשׁ רַךְ. רַק רֶגַע שֶׁל דְּמָמָה צוֹרֶמֶת" ("רועת האווזים"), ותכף  ומיד  נוצרת אצל הקורא תחושה עמומה של אָבדן כיווּנים. לפנינו ספק רעש צורם ומחריש אוזניים ("הָרַעַשׁ רַב"),  ספק רשרוש לחשני ומלטף ("הָרַעַשׁ רַךְ"). תחושת הסָפֵק מתוגברת לאלתַר באמצעות האוקסימורון המפורש "רַק רֶגַע שֶׁל דְּמָמָה צוֹרֶמֶת".  תכונת הדוּאליוּת, הניכּרת בשירת אלתרמן בכל רבדיה, מתגלה לפעמים אפילו מן הדרך שבָּהּ פירק המשורר את הבית המרובע "ה"תקני" ואת השורה ה"תקנית" לשורות קצרות, הבועטות לכאורה בסדר ובמשמעת.


חלוקה בינרית כזאת ביטאה בדרך-כלל אצל אלתרמן את התלבטותו בין ניגודי הפרץ  והרסן.  כך,  למשל,  בבית המרובע בעל הטורים ההֶקסמטריים (בני שש הרגליים) בשיר "אביב למזכרת" ("כוכבים בחוץ") הנשבר  לשישה טורים:


לְהִדַּרְדֵּר אִתָּם בְּזֶמֶר בַּשִּׁפּוּעַ – –

עֲצֹר סוּסֶיךָ!

הַךְ!

תֻּפִּים עוֹבְרִים בַּסָּךְ!

מִתּוֹךְ דְּלֵקוֹת אָבִיב רָצִים עֲצֵי תַּפּוּחַ...

הָאֲדָמָה, רַסְּנִי אֶת אֲבִיבֵךְ שֶׁלָּךְ!


יהיה  מי  שיראה בשבירת הבית אות להאצת הקצב וליצירת תחושה של הידרדרות  במורד. יהיה מי שיראה בה אות לריסון ולהאטת הקצב.  מצד אחד, מדובר כאן על הידרדרות ועל ריצה חסרת רסן במדרון ("לְהִדַּרְדֵּר אִתָּם בְּזֶמֶר בַּשִּׁפּוּעַ"),  ומצד אחר, על עצירה וריסון ("עֲצֹר סוּסֶיךָ! [... ] הָאֲדָמָה, רַסְּנִי אֶת אֲבִיבֵךְ שֶׁלָּךְ!").  גם החריזה הפנימית  ("הַךְ!" – "בַּסָּךְ!") יכולה  להתפרש כהכנסת גורם אקטיבי ומאיץ או כהכנסת גורם המרסן את ההתפרצות ומסיג  אותה לאחור.  לא אחת  הפרוזודיה משרתת בשירת אלתרמן תפקיד אוקסימורוני,  שבּוֹ הפרץ והרסן מוצמדים  זה לזה באופן כמו שרירותי, אך תמיד יש למפגש החידתי הזה הנמקה רֵאליסטית ותמיד יש קצה חוט לפתרון החידה. 


נתן זך, על סף המתקפה שלו על שירת אלתרמן ובעיצומהּ, ניסה לשַׁנות את ה"קנון" הספרותי וללגלג על ההֶבֵּטים ה"מוזיקליים" של שירת אלתרמן, שנכתבה לדבריו "בקצב המֶטרוֹנוֹם". כאלטרנטיבה הביא את שירו של דוד פוגל "לאט עולים סוסַי" ששימשה להם דוגמה ומופת של רגישות פרוזודית. ואולם כל מי שיקרא את השיר הקודר של פוגל בעין בלתי משוחדת, מבלי שקיבל את טיעוניו של נתן זך בגנות שירתו של אלתרמן כ"תורה מסיני", ייווכח בנקל עד כמה וירטואוזית היא הפרוזודיה האלתרמנית בהשוואה לזו הגמלונית וחסרת הגמישות של פוגל ועד כמה עשירים ועמוקים הם התכנים בשיריו לעומת תכניה הדלילים למדיי של שירת פוגל. שירת פוגל היא ללא ספק שירת אמת, המעידה על רגישותו של כותבהּ, אך אין בה אפילו שמץ מן העָצמה והווירטואוזיוּת של משורר ענק כדוגמת יל"ג, ביאליק או אלתרמן.


לביסוס טענה זו מובא כאן השיר הקצר "לאט עולים סוסי" שניתן לאתר בו כמה וכמה צירופים המתאפיינים בתופעת הדיארֶזיס (חפיפה בין המילה לבין הרגל הריתמית)6:


לְאַט עוֹלִים סוּסַי

עַל מַעֲלֵה הָהָר,

לַיְלָה כְבָר שׁוֹכֵן שָׁחוֹר

בָּנוּ וּבַכֹּל.


כְּבֵדָה תַחֲרֹק עֶגְלָתִי לִרְגָעִים

כַּעֲמוּסָה אַלְפֵי מֵתִים.


זֶמֶר חֲרִישִׁי אֶשְׁלַח

עַל פְּנֵי גַלֵּי הַלַּיִל,

שֶׁיַּעֲבֹר לַמֶּרְחָק.


סוּסַי מַאֲזִינִים וְעוֹלִים לְאָט.


תופעת הדיארֶזיס אינה נחשבת סממן של שירה משובחת מִבּחינה פרוזודית, ואין היא מצביעה על עושר, על גמישות ועל מקוריוּת. להפך, את התופעה הזאת ניתן למצוא על-פי-רוב בשירי ילדים פשוטים ונאיביים (בשורות כגון: "שָׁנָה הָלְכָה, שָׁנָה בָּאָה / אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה [...] שָׁנָה טוֹבָה  לְדוֹד גִּבּוֹר" וגו', "כּוּשִׁי כֶּלֶב קָט", "בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ [...] כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן [...] סוּרָה חֹשֶךְ! הָלְאָה שְׁחוֹר!"). בכל אלה ניתן למצוא חפיפה בין הרגל הריתמית לבין היחידה המילולית. רק לעִתים רחוקות ובמינון נמוך מאוד יכולה תופעה פרוזודית כזאת להשתלב בשיריו של משורר גדול.


אמנם שירו של פוגל "לאט עולים סוסַי" אינו יוצא ניזוק קשות מתופעת הדיארֶזיס כמו שניזוקים שיריהם של משוררים מתחילים שעדיין לא השכילו ליצור בשיריהם גלישה של היחידה המילולית מרגל אחת לחברתה. ואולם גם השורות הכתובות בשירו של פוגל בריתמוס חופשי וגמיש יותר אינן מצביעות על וירטואוזיוּת מוזיקלית. להפך, יש בהן "חריקות" ו"צרימות" לא מעטות, וגם התוכן אינו עשיר או עמוק במיוחד.


תופעת הדיארזיס נפוצה מאוד בשירי "לפני השער האפל", והיא ניכרת גם בכותרות השירים: "ימים פונים", "על שפת הכרך", "ערב שותק", "חלום אביב", "איכה אראך", "הנך יושבה", "נפשי רווה", "הנני יורד", "תוך הלילות", "בִּנטות היום", "דומם הנך", "מול השקיעה", "בלילות הסתיו", "איש על איש", "תוך שלווה", "לחמי אזל", "שברי נגינה", "שחקים נופלים", "דגלים שחורים", "נפשי יצאה". שמא מעידה תפוצתה הניכרת של תופעת הדיארזיס בשירת דויד פוגל על הזדקקותו של המשורר בשלב זה של הקריירה שלו לַקביים של הסדירוּת המטרית המופלגת שמאפשרת תופעה פרוזודית זו ועל אי-יכולתו לחבר שורות שיר מקוריות וגמישות?


גם מבחר המילים בשירי פוגל מעיד על ניתוק מן הארץ ומהתפתחותה המואצת הלשון המדוברת והכתובה בשנות העשרה והעשרים של המאה הקודמת. במקום "הרגתי את אשתי" הוא כתב "טָבַחתי אשתי", במקום "הפצע הגליד" הוא כתב "קָרַם הפצע", ובמקום "חדרי המתנה" הוא כתב "אולמי החיכוי". שלונסקי, שהתחיל את הקריירה שלו במקביל לפוגל, ביקש למרוד בלשונם של ביאליק ותלמידיו, העמוסה בשברי פסוקים, אך כפיצוי הוא הביא אתו שפה עברית ארץ-ישראלית, חיה ועדכנית. נסיבות חייו של דויד פוגל לא אפשרו לו להתעדכן, ולשונו היא תערובת של צירופים מן הקלסיקה של דור ביאליק ושל תחדישים לא מוצלחים כמו "אולמי החיכוי".


על מוטיב האפלה החוזר בספר "לפני השער האפל", מתחילתו ועד סופו, הלעיג כמדומה שלונסקי במאמרו הנ"ל ב"הדים", בעת שכָּתב: "בָּרוֹ: כריכה שחורה, ותוכו 'ארונות שחורים', 'ציפורים שחורות', 'הספינה השורה', 'עוגב-הליל השחור', 'כתם אפל', 'יער אפל' ולילה, לילה-לילה. גם לאבא 'מעיל שחור ו'זקנו שחור'". ומה קורה כאשר מוצאים בין שירי "לפני השער האפל" שיר שאינו בצבעי השְׁחוֹר והאפֵלה? אפשר למצוא לפעמים שיר כזה, כגון השיר "בין געגועי הלילה":


בֵּין גַּעְגּוּעֵי הַלַּיְלָה

הַחֲרִישִׁים, הָרַכִּים,

אָבוֹא אֵלַיִךְ.

 

בְּצַל זִכְרוֹן נְעוּרִים

אֵחָבֵא  –

וְאַתְּ לֹא תִּרְאִינִי.

 

אוּלָם בְּנוּמֵךְ

אֶתְרַקֵּם בַּחֲלוֹמֵךְ הַבְּתוּלִי, הַצָּחוֹר.

 

בִּדְמוּת זְבוּב-רִקְמָה

אֶעֱמֹד לִי דּוּמָם

עַל גִּבְעַת שָׁדֵךְ הַחִוֵּר, הַחוֹלֵם.

 

דּוּמָם אֶעֱמֹדָה.  –


ניתן היה להעריך שלפנינו שיר אהבה יפה, אלמלא מצאנו בו את עקבות שיר האהבה הביאליקאי "הלילה ארבתי" ("וְאַתְּ לֹא-רָאִית, אֲהוּבָתִי, / כִּי כְּיוֹנָה חֲרֵדָה בְּחַלּוֹנֵךְ / הִתְחַבְּטָה, הִתְלַבְּטָה נִשְׁמָתִי") ואת עקבות שיר האהבה הביאליקאי "אַיֵּךְ" ("וּבֵין שָׁדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא, / כִּגְוַע בַּעֲרֹב הַיּוֹם בֵּין פִּרְחֵי בְשָׂמִים / צִפֹּרֶת כְּרָמִים"). בקצרה, גם המעקב אחר מקורות ה"מקוריוּת" של פוגל אינו מעיד על יצירה שנחצבה מִצור לבבו של יוצרהּ.


ואשר לאלתרמן, כל ניסיון לגזול את כתרו ולהניח אותו על ראשו של משורר אחר מבני הדור, עדיין לא עלה יפה. דומה שגם מתנגדיו צריכים סוף-סוף להודות כי בין בני דורו לא נמצאו לו תחליפים ראויים – לא מבחינת האיכות והכמות, אף לא מבחינת היקף ההשפעה וטווח ההישרדות. משוררים גדולים כדוגמתו אינם נופלים בחלקו של עם מדי עשור, או מדי דור. כשני יובלים חלפו ממועד פטירתו של ביאליק, וכשנות יובל (ויותר) ממועד פטירתו של אלתרמן, ועדיין לא קמו להם מתחרים.


הערות:

  1. "האדמה", שנה א', חוברת ב', חשוון תר"ף, עמ' 242.

  2. אברהם שלונסקי "לפני השער האפל: שירים. ד. פוגל", "הדים", כרך ב, חוברת י, אב תרפ"ג, עמ 66 – 67,

  3. אברהם שלונסקי, "מסות ומאמרים", בעריכת חגית הלפרין וגליה שגיב, תל-אביב 2011, עמ' 267.

  4. "הרהורים על שירת אלתרמן", "עכשיו", 3 – 4 (תשי"ט; 1959), עמ' 109 – 122.

  5. מאמר זה חזר ונדפס בספרו "השירה שמעבר למלים: תיאוריה וביקורת 1954–1973" (2011), עמ׳ 218–224]; וראו גם: הנ"ל, ״לילה כבר שוכן שחור״ דבר, מוסף לספרות ולאמנות, י׳ בכסלו תש״ך, 11 בדצמבר 1959, עמ׳ 7, 8.

  6. ראו במאמרו של אוריה כפיר "'המחבר במקום להפריד והממשיך במקום להפסיק': לתופעת הדיארזיס בשירת ספרד", "תעודה", ל' (2020), 225-241.

 

Comments


bottom of page