top of page

הנמל העברי הראשון והשירה העברית

לציון ה-23 בפברואר: יום השקתו של נמל תל-אביב


נמל תל-אביב, שנקרא גם "הנמל העברי הראשון", נבנָה בתום מסכת דיונים ממושכת עם ממשלת המנדט, שניסתה לעכב את קידומו של הפרוייקט הזה בטיעונים שונים. לבסוף, הסכימו הבריטים להקמת מזח בקצה הצפוני של העיר, בתנאי שהוצאות הבינוי לא יחולו על ממשלת המנדט, אלא יגויסו על-ידי בני "היישוב".


לתל-אביב הצעירה עדיין לא היה אז אפילו מעמד של "עיר". בחמש-עשרה השנים הראשונות לקיומה היא נחשבה "רשות עירונית" (township), שאליה סופחו השכונות היהודיות שנוסדו מחוץ לחומות יפו, ורק ב-1934 העניקו לה שלטונות המנדט מעמד של "עיר" (city). את המזח הנחוץ להקמת הנמל בנתה עיריית תל-אביב באביב 1936, והיה זה הפרוייקט העירוני הגדול הראשון של העיר תל-אביב (להבדיל מן ה"רשות העירונית" תל-אביב תל-אביב שהוקמה לצד יפו). השקתו הרשמית של הנמל התאחרה בכשנתיים ימים, ונחוגה ברוב-עם ב-23 בפברואר 1938.


באותה עת התחוללו ברחבי הארץ פַּרעות תרצ"ח, ועובדי הנמל הערביים, לאות הזדהות עם "המרד הערבי", פתחו בשביתה שאמורה הייתה למנוע את ייצוא תפוחי-הזהב ולחסל את ענף הפרדסנות בארץ. נמל עברי, המבוסס על עבודה עברית, הפך אז לכורח המציאוּת. השקתו של הנמל גרמה ב"יישוב" שמחה וגאווה, כי "הנמל העברי" נתפס כצעד ראשון לקראת ביסוסה של ריבונות יהודית בארץ-ישראל. אמי, שהייתה באותה עת סמינריסטית תל-אביבית צעירה, סיפרה לי שאחד משכניה, מתוך פרץ של שמחה אך ללא מחשבה תחילה, קרא לבתו שנולדה בשבוע של השקת הנמל בשם "נָמֵלָה". דומה שלא יקשה לשעֵר איך קראו לה חבריהָ, ומדוע החליטה לימים נָמֵלָה לוותר על השם המקורי שהעניקו לה הוריה...


יהיו שיתמהו: מדוע נקרא נמל תל-אביב "הנמל העברי הראשון"? הן בתנ"ך נזכר נמל יפו, מן הנמלים הראשונים בעולם העתיק. ובכן, המילה "עברי" (במשמעות "יֵיבּרֵיי" – евреем – 'יהודי' ברוסית) שימשה את מקימיה של "העיר העברית הראשונה" לציוּן הרשות העירונית היהודית שקמה לצִדהּ של העיר הערבית יפו, שהייתה לפני אלפיים שנות גולה עיר עברית שממנה יצא יונה הנביא בדרך לנינווה (אשר ענה למלחיה הזרים של האנייה, ששאלו אותו לפשר מוצאו ודתו במילים: "עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא"; יונה א, ט). השימוש בשם-התואר "עברי" כשם-נרדף ל"יהודי" הוליד אז מושגים כדוגמת "היישוב העברי", "המדינה העברית", "האוניברסיטה העברית", ועוד.


השמחה שסחפה את בני היישוב הביא לחיבורם של שירים ופזמונים על הנמל העברי הראשון נתן אלתרמן, לוין קיפניס, מנחם ברגר ואחרים)). הראשון שבהם היה כמדומה "שיר הנמל" (1936) מאת לאה גולדברג (הלחן: רבקה לוינסון), שהושר על-ידי מקהלות בארץ בהתלהבות רבה:


לַמֶּרְחַקִּים מַפְלִיגוֹת הַסְּפִינוֹת.

אֶלֶף יָדַיִם פּוֹרְקוֹת וּבוֹנוֹת,

אָנוּ כּוֹבְשִׁים אֶת הַחוֹף וְהַגַּל

אָנוּ בּוֹנִים פֹּה נָמָל, פֹּה נָמָל.

מֻצָּק הַבֶּטוֹן וּמוּרָם הַמָּנוֹף

סִירוֹת הַמִּטְעָן מַגִּיעוֹת אֶל הַחוֹף

תְּכֵלֶת מִלְּמַטָּה וּתְכֵלֶת מֵעַל,

כָּכָה נִבְנֶה הַנָּמָל, הַנָּמָל.


לרגל אירוע זה של הקמת המזח ב-1936 נכתב גם "שיר הספנים" – פזמון שזכה לביצועים רבים ולא נס לֵחו עד עצם היום הזה, הן בזכות המילים מרוממות-הנפש של אלתרמן הן בזכות הלחן מרחיב-הלב של יואל ולבֶּה . מן הראוי לציין בהקשר זה שאלתרמן התעקש לקרוא לנמל "נָמָל", כמקובל בפיו ובפי חבריו, ואף פנה לאקדמיה ללשון באחד משירי "רגעים" שלו "לְמִלְחֶמֶת הַקָּמָץ וְהַצֵּירֶה" – בבקשה שתבטל את החלטתה לקרוא לנמל "נָמֵל. בשיר הים והנמל שלו, מכל מקום, אין זֵכר למילה "נמל". זהו שיר המעודד את הספן העברי לצאת חדור ביטחון אל מרחבי הים שנפתחו לפניו:


לַדֶּרֶךְ סַפָּן, הַיָּם לְפָנֶיךָ,

הָרוּחַ עַל הַמַּיִם קָם.

אִם לֹא יִבְגֹּד לִבֶּךָ

עַד נֶצַח לֹא יִבְגֹּד בְּךָ הַיָּם.

עֹגֶן הָרֵם,

הֶגֶה כַּוֵּן,

עֹגֶן הָרֵם,

וּפְתַח, וּפְתַח בְּשִׁיר הַסַּפָּנִים:

הָלְכָה סְפִינָתִי בְּלַיְלָה כָּחֹל,

הוֹבִילָה אוֹתִי לַיָּם הַגָּדוֹל,

הַיָּם הוּא רָחָב, גַּלִּים וְעָנָן

הַדֶּרֶךְ עוֹד רַב, רַב, רַב, הָלְאָה סַפָּן.

סוּפוֹת כְּבָר הָיוּ וְשֶׁבַע תַּחְזֹרְנָה,

אַתָּה עַל הַמִּשְׁמֶרֶת קָם,

אַמִּיץ הֱיֵה וּזְכֹר נָא,

כִּי אֶת הָאַמִּיצִים אוֹהֵב הַיָּם.

עֹגֶן הָרֵם...


לפנינו אחד מאותם פזמונים הנראים ממבט ראשון כצרור חרוזים נאה ומשמח, כמו שירהּ חסר התחכום של לאה גולדברג "שיר הנמל", שנכתב מלכתחילה כשיר-ילדים פשוט, אך מתגלה בקריאה חוזרת ונשנית מתגלה כשיר מורכב המלא וגדוש ברעיונות ובתחבולות פואטיות.


כך, למשל, ניתן לזהות במילים שבפתח השיר – "הָרוּחַ עַל הַמַּיִם קָם" – הד רחוק של המילים הנשגבות "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב). ואולם, הפסוק מסיפור בראשית, המאדיר את האֵל, בורא שמים וארץ, שירו של אלתרמן הוא שיר חילוני, המתאר עבודת חתירה פשוטה, בלי רמז לקיומה של השגחה עליונה. השיר נפתח ברמז לסיפור הבריאה, כי מדובר בו ב"מעשה בראשית": בסיפור על רגע הקמתו של "נמל עברי ראשון", שממנו יוצאות הספינות הארץ-ישראליות הראשונות מן "העיר העברית הראשונה" אל מרחבי הים.


הצירוף "הָרוּחַ [...] קָם" (וכמוהו גם הצירוף "הַדֶּרֶךְ [...] רַב" שבהמשך) אף הוא דורש הבהרה. המילים הנקביות "רוח" ו"דרך" משמשות בשיר שלפנינו בלשון זכר – בניגוד למקובל בעברית בת-ימינו (שימוש כזה מצוי בפסוקים אחדים בתנ"ך), ונשאלת השאלה: מדוע שילב אלתרמן בפזמון "פשוט" השר שיר-הלל לעבודתם הפשוטה של יורדי הים הפשוטים, שלא חבשו את ספסלי בית-המדרש ואינם בקיאים ב"ארון הספרים" העברי, שימושי לשון כה נדירים ומוגבהים? על שאלה זו, הקשורה בהתנגשות האוקסימורונית "הצורמת" הניכּרת בַּשיר של לשון מקראית עתיקה ומרוממת ושל ביטויי לע"ז המתורגמים ללשון העברית המודרנית, נעמוד בהמשך.


יש לזכור: השורש קו"ם הוא שורש דו-משמעי, המציין לא רק התרוממות אלא גם דעיכה (כבצירוף המקראי "קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ" [מל"א יד, ד], במובן של "דעכה וכהתה ראייתו"). בכפל-משמעיו של שורש זה השתמש אלתרמן גם בתיאור שבפתח שירו "הסער עבר פה לפנות בוקר" (כוכבים בחוץ) במילים "רָעוּעַ וְגוֹשֵׁשׁ / נִרְגַּע הַשּׁוּק וְקָם" – תיאור המבַטא התאוששות והתרוממות, או להפך: נפילה "אל הקרשים". מילות הפתיחה של "שיר הספנים" מתארות אפוא בו-בזמן שני מצבים שונים, שהם דבר והיפוכו: ייתכן שהן מעודדות את הספנים לצאת לדרך שכֵּן משבי-הרוח מגביהים את גלי הים, מנפחים את מִפרשׂי הספינה ומאפשרים לצאת לדרך. ואולי להפך. ייתכן שאותן מילים עצמן מבשׂרות ליורדי-הים בשׂוֹרה אחרת לגמרי; דהיינו, שמשבי-הרוח הולכים ונרגעים, הולכים ושוככים – שהים כבר אינו גְּבַהּ-גלים ועל כן עתיד המסע הימי שלהם להתנהל על מי מנוחות.


גם המילים "אִם לֹא יִבְגֹּד לִבֶּךָ" אומרות למעשה דבר והיפוכו: ייתכן שהן מאחלות לספן שגופו לא יבגוד בו, ושלִבֹּו יוכל לעמוד אֵיתן במשימה המוטלת עליו; וייתכן גם שהן מזהירות את הספן לבל יבגוד לִבּוֹ בחבריו ולבל יִיטוש מתוך מורך-לב את משמרתו ואת המשימה הימית המוטלת עליו. ספרים וסרטים מספרים על מרד הפורץ באנייה בלב ים ומסַכּן את האנייה על כל נוסעיה ומִטעניה. המסע בים, רמז אלתרמן בשירי הים שלו, הוא עבודת צוות מאומצת, ואין בו מקום לאינדיווידואליסטים ולמשתמטים.


גם שתי הפקודות הכלולות ברפריין (הפזמון החוזר) של "שיר הספנים" – "עֹגֶן הָרֵם, / הֶגֶה כַּוֵּן" אינן כה פשוטות כפי שהן נראות ממבט ראשון. מן הדיון האֶטימולוגי על המילה "עוגן" המצוי גם ב"ויקיפדיה" ניתן ללמוד על גלגוליה ועל הסתעפויותיה. מילה זו מקורה מן המילה היוונית "אונקינוס":


 ὄγκινος (תעתיקogkinos ) נהגה: אוֹנְקִינוֹס – קֶרֶס, וָו; ובלטינית uncinus . משם נגזרה גם המילה "אקון" (משנה כלים כג,ה). מהשורש הזה הגיעה גם המילה "אונקל"  – וו לתלייה. הצורה השכיחה בספרות חז"ל היא "הוֹגֵין". לדוגמא: "הביא שתי ספינות וקשרן בהגנונין ובעשתות" (ספרי דברים, פסקה שמו); "ספינה זו עושים לה תורן ממקום אחד והוגנין ממקום אחר" (בראשית רבה פג א). [...] ככל הנראה זהו המקור למילה "הגה".


יוצא אפוא ששתי המילים שבפזמון החוזר – "עוגן" ו"הגה" – הן למעשה מילים שמקורן באותה מילה יוונית שממנה נתגלגלו שתיהן לעברית העתיקה (השורש עג"ן מצוי במגילת רות) ולעברית המודרנית. ובמאמר מוסגר: רבים משמותיהם העבריים של הכלים בלשון המקורות ובעברית של ימינו – "אזמל", "אורלוגין", "אפרכסת", "פנס", "פנקס", "אספקלריה" וכו' – מקורם ביוונית הקדומה. הספנים יוצאים אפוא מערבה מנמל תל-אביב שבפינה המזרחית של אגן הים התיכון. הם יוצאים אל "הים" תרתי-משמע, מצוידים בכלים שמקורם ומקור שמם מעוגן בשפה היוונית שדוּבּרה באיי-הים שנחשבו בימי קדם "קצה מערב".


נזכיר שבין הכלים שמנה אלתרמן בשיר מתוך עיר היונה – "בשבחם של הכלים" (שיר הפותח במילים "נֹאמַר שִׁבְחָם שֶׁל הַכֵּלִים: / הַמּוֹט, הַמָּשׁוֹט, הַכֶּבֶל, / הָאֻנְקָל, הַסֻּלָם") ניתן למצוא שמות רבים של כלים שמקורם יווני: ובכלל, אלתרמן הִרבָּה לשלב בשיריו מילים רבות שמקורן ביוונית, כגון: 'פונדק', 'כיכר', 'אנדרטה', 'נמל', 'סמטה', 'קרקס', ועוד. חלקן מצוי אמנם כבר בספרות חז"ל, אך הופעתן התכופה והמרוכזת בשיריו העניקה להם אופי אירופי-מערבי, והשכִּינה "באוהלי שֵׁם" סממנים מ"יָפיותו של יפת".


"שיר הספנים" מעודד פתיחת אופקים חדשים אל עֵבר המערב, לבל יישארו תושבי הארץ מוגבלים ופרובינציאליים, ולא ידבקו באידֵאל הבדלני של "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". "עת לכל חפץ", נאמר כאן במשתמע: לפעמים צריכים עַם ואדם להטיל עוגן בארץ ולהיאחז בה בה ובתרבותה. לפעמים עליהם להרים עוגן, לצאת את המעגן ולגלות את קשת האפשרויות המצפה במרחקים ואת קסמיו של הים הגדול והרחב (צביעתו של הלילה בבית הראשון בצבעו הכחול של הים מעניק לתמונה קסם של איורים המקשטים ספרי אגדה נושנים).


האזנה לשירי ספנים המושרים ברחבי העולם מגלה שיורדי הים מרבים להשתמש בקריאה "ahoy", שהיא מין מילת ברכה בין-לאומית הנהוגה בצי (ואגב, לפני שנשתגרה הקריאה "הלו" כמילת הפתיחה של שיחת טלפון, חשב הממציא אלכסנדר גרהם בל ששיחות הטלפון תיפתחנה ב"ahoy"). גם "שיר הספנים" של אלתרמן משתמש בהגאים של קריאת הימאים "ahoy" בקריאה "עֹגֶן הָרֵם" – [o] [ha] – ובתיאור המסע הימי "הָלְכָה סְפִינָתִי [...] הוֹבִילָה אוֹתִי" – [ha] [ho]. האם ביקש אלתרמן לכתוב שיר ספנים שאופיו אוניברסלי, ושילב בו את הסימן המוסכם בין ספנים בעולם כולו?


מן הצד האחד לפנינו שיר בעל אופי בין-לאומי, המצביע על אופיו המערבי של מקצוע הספנות – מקצוע החורג מן הלוקלי ושהעוסקים בה יוצאים הרחק מן המים הטריטוריאליים (מושג פרדוקסלי המפגיש את הפכי הים והיבשה, שטיבו האוקסימורוני נשחק ונשכח לחלוטין). מן הצד השני, לפנינו שיר שנכתב לכבוד הנמל העברי הראשון, כדי לעודד את האוחזים בהגה הספינה לצאת לדרך חדשה-ישנה, שהרי נמל יפו קדם לנמליהם של "איי הים".


ל"הגה" בשפה העברית יש שלושה תפקידים לכל הפחות: הוא משמש כלי ניווּט של נהג המוביל את כלי התחבורה ליעדו; הוא משמש כלי ניווּט מטפורי של מנהיג המוביל את מֶרכּבת העם או את ספינתו ליעדם; הוא משמש כלי ניווּט של סופר הבוחר במילה הנכונה. גם המשתמשים בהגה [= במילה] צריכים להתנהל בזהירות ובחָכמה שהרי "מוות וחיים ביד לשון" (על השימוש המשולש הזה במילה "הגה" מבוסס גם שירו של ח"נ ביאליק "המכונית").


בתחומי הלשון יש כאן, כאמור, מזיגה של ניגודים: של שימושי לשון מקראיים שאינם ידועים לכל קורא, ובוודאי לא ליורדי ים ("הָרוּחַ [...] קָם", "הַדֶּרֶךְ [...] רַב") ושל מילים מן היוונית כמו 'עוגן' ו'הגה' (וכבר הזכרנו שדווקא המילה 'נמל', שהגיעה אף מן היוונית, אינה נזכרת כלל ב"שיר הספנים" שנכתב לרגל הקמת נמל תל-אביב). וחוזרת השאלה למקומה: מדוע בחר אלתרמן להשתמש בשימושי הלשון המקראיים שכבר אינם שגורים בימינו ושאינם מוּכּרים לספנים ולמַלָּחים?


להערכתי הוא עשה כן בעקבות רעיון ההיסטוריוסופי שהעסיקוֹ כל ימיו. רעיון "החוט המשולש" (הכולל, לפי פירושו האישי של אלתרמן, את העם הישן-חדש, את הארץ הישנה-חדשה ואת הלשון הישנה-חדשה) גורס שאלמלא נשמר התנ"ך על כל תגיו ודקדוקיו, לא היה העם חוזר לארצו.


אלמלא דבק העם בתנ"ך ושמר מכל מִשמר כל תג ותו שבּוֹ, לא היה עם ישראל שומר על זהותו באלפיים שנות גולה, בעת שחי בקהילות מפוזרות ברחבי העולם. אלמלא נשמר התנ"ך כמוֹת שהוא, לא היה אפשר לחדש "לשון ספר" עתיקה וקדושה. אלמלא דבקותו בתנ"ך (וכן בסידור התפילה, בפיוטים ובספרים מודרניים כמו "אהבת ציון") הוא לא היה חוזר לארצו, וממילא גם לא היה גם מקים חֵיל-ים עברי וחברת ספנות עברית (שקיבלה את שמָהּ – "צִים" – מן הפסוק המקראי "וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד; במדבר כד, כד). על כן שילב כאן אלתרמן קדם וים, בכפל המשמעות של "קדם" ובכפל המשמעות של "ים".


כאשר כתב המשורר בשירו-פזמונו "סַפָּני שלֹמה המלך" את הריפריין ובו השורה החוזרת "עֶצְיוֹן גֶּבֶר, עֶצְיוֹן גָּבֶר", הוא ידע היטב שבמקור המקראי (מל"א ט, כו; כ"ב מט) נקרא המקום בשם "עֶצְיוֹן גֶּבֶר", ופעם שנייה – לצורך הטעמה בסוף משפט – בשם "עֶצְיוֹן גָּבֶר" (וכך גם בדבהי"ב ח, יז; כ, לה). למרבה האירוניה, הוא שׂם את הידע הדק והמדויק הזה, שלפעמים אינו שמור אפילו אצל כל אותם למדנים ופילולוגים המדקדקים כחוט השׂערה, בפיהם של מַלָחים משׂורגי שרירים הרחוקים ת"ק פרסה מעולם הלמדנות – מדקויותיו ומדקדוקיו. תמונה אירונית דומה של מַלָּחים אינטלקטואליים, הדנים בכובד ראש בשאלות של ספרות ותרבות, כלולה גם בשיר הז'ורנליסטי "פִּירָטים" (משירי "רגעים"; הארץ מיום. 2.5.1935), המסתיים בתיאור הקומי והאוקסימורוני של "מַלָּחִים בְּמִשְׁקָפַיִם / מִתְוַכְּחִים עָל קֶרֶן בְּיָאלִיק".


אלתרמן השתמש אפוא בצירופים מקראיים כדי לרמוז לקוראיו שהספנים העבריים של הנמל העברי הראשון הם יורשיהם של ספני שלמה המלך, ושאלמלא קמה התנועה הציונית לא היו מוקמים נמל וצי ולא היו קמים יורדי ים עבריים.


כדי לרמוז ששירו אינו שיר אוניברסלי גרידא ושהוא נועד לעודד מפעל ציוני חשוב, סיים אלתרמן את שירו במילים: "הַדֶּרֶךְ עוֹד רַב, רַב, רַב", בהסתמך על המילים שהציב ביאליק בפתח שירו "מֵתי מִדבּר האחרונים": "קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּׁמָמָה; / עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה" (ביאליק קרא למאחרים להעז לצאת אל מִדבּר העמים בדרך העולה ציונה, תוך "התכתבות" עם דברי מלאך ה' לאליהו: "קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ" ; מל"א יט, ז). אלתרמן קרא לספנים להעז לצאת אל הים כדי להרחיב את הגבולות הפיזיים והתרבותיים, ולשוב אחר-כך אל נמל הבית עם מִטען חָמרי ורוחני.


ואף-על-פי-כן, ואולי דווקא משום כך, סיים אלתרמן את שיר-הים הציוני שלפנינו בפתגם נָכרי דווקא, שאותו שאל מן התרבות הלטינית, תרבותם של יורדי ים אמיצים: "אַמִּיץ הֱיֵה וּזְכֹר נָא / כִּי אֶת הָאַמִּיצִים אוֹהֵב הַיָּם", על בסיס הפתגם המיוחס למשורר הרומי וירגיליוס: "Audaces fortuna iuvat" ("המזל אוהב את האמיצים").


מ"שיר המלחים" של אלתרמן, העולה פי כמה וכמה במורכבותו על שירי הנמל האחרים שנכתבו ב-1936 לרגל הקמת נמל תל-אביב, משתמע שיורדי הים העבריים יהיו אמיצים תרתי-משמע (נועזים וחזקים) כמו הכנענים של ימי קדם. הגם שהנמל והצי הם צאצאים מאוחרים של הלמדנות היהודית, ששמרה על "ארון הספרים" העברי מכל משמר ואפשרה את חזרת העם לארצו, הם לא יזכרו כלל שהם צאצאיהם של חובשי ספסלי ה"ישיבה" ו"בית המדרש". עד מהרה הם יִדמו ליוונים, לרומאים ולפיניקים, שיָצאו אל הים הגדול ונלחמו במִשבּרים ובמַשבּרים. המשורר שנשאר על החוף, אחוז בהרהורים היסטוריוסופיים על גלגולי הגורל היהודי, מברך אותם בברכה לאומית ובין-לאומית כאחת, כי יורדי ימים והולכי מִדבּריות – היוצאים ל-"no man’s land" זקוקים לברכה כפולה ומכופלת כדי לצלוח את המשימה ולשוב הביתה בשלום.


אלתרמן אהב את הים אהבה עזה, ופעמיים קבע את ביתו בקִרבת הים: לאחר נישואיו הוא התגורר ברחוב הגליל (מאפו), ממש על חוף הים, ואחר-כך ברחוב נורדאו היורד אל הים. הים כפשוטו – לא רק כמטפורה למערב ולתרבות המערב – מילא תפקיד חשוב בחייו: הוא תרגם את הרומן לבני הנעורים רֶדי הזקן (Masterman Ready) מאת פרדריק מריאט (Maryatt) על קורותיו של ימאי ותיק; הוא כתב על הים ועל יורדי הים, לרבות בשירי הילדים שלו ובפזמוניו; אפילו יצירתו הגדולה האחרונה – המסכה האחרונה (1968) – מתרחשת בחלקה על סיפון של אנייה. במרוצת השנים כתב עשרות שירי ים ונמל ובהם רשימתו "הנמל ועירו" ("טורים" מיום 25.5.1938) ופזמוניו "קונצרטינה וגיטרה", "עציון גבר", "נאום תשובה לרב-חובל איטלקי", "זֶמר מפוחית", ועוד ועוד. הוא נהה אחר הים ומרחביו, הן במובן הליטֶרלי הן במובן המטפורי-התרבותי של המושג "ים". שירו מרחיב-הלב "שיר הספנים", הגם שאינו אלא פזמון, הוא בעיניי שיר הנמל והים היפה ומרחיב-הלב שנכתב בשירה העברית החדשה.

 




Comentários


bottom of page