החיים, היסורים

רבקה קרן / אהבה אנושה (רומאן) / עם עובד (ספריה לעם), תל-אביב 1992

פרסום: מעריב 27/03/1992


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)


'אהבה אנושה' הוא רומאן, שלא קל להדביק לו תווית כלשהי: הוא שונה באופן ניכר מכל המוכר לנו מן הרומאן העברי לדורותיו, ואין הוא נענה כלל לתגובות-הקבע הנוחות, המצויות לנו באמתחתנו מן המוכן. בקריאה ראשונה עשוי הקורא לתעות בין הפרגמנטים, המערבלים את סדר-הזמנים ואת נקודות-התצפית, לטעות ולראות בהם עירוב מוזר ובלתי-מתקשר של רסיסי שיחות בין מטפל למטופל ושל קטעי סיפורים שלא מכאן ולא מעכשיו (חינוכו של ילד חריג בכפר-דייגים יווני, מסע של אב ובתו באנייה, קטעי זיכרונות מבודפשט ומשכונת סנהדריה בירושלים ועוד). אט-אט נטווים החוטים, ונארגים למסכת רחבה ומרתקת - מסכת חייה של עדנה (אדיט), שעלתה עם אביה מהונגריה לירושלים - נערה ההופכת לאשה, הנישאת לאיש נמרץ ומעשי, "שיישא אותה על כפיים", נכשלת בנישואיה, ומבינה בהדרגה שכוחות חזקים ממנה שולטים בצעדיה, מבלי שתוכל להטותם לטובתה ולכוון אותם כרצונה.


בקריאה שנייה, מתבררת הטכניקה המודרניסטית של הרומאן המפורר כדרך מתאימה מאין-כמוה ללכידת התחושה, הפוקדת תכופות את גיבורי הרומאן, לפיה אין החיים מתנהלים במסלול ליניארי, על-פי עקרונות של סיבה ומסובב, אלא מהווים מעין אוסף מקרי למדי של תגובות ואירועים, חלקם נעוצים אמנם בחוויות טראומטיות מן הילדות המוקדמת, אך חלקם סתמיים, ומלמדים על יכולתו המוגבלת של האדם להיות אדון לגורלו. המוטו לספר הוא הפסוק המקראי "עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו", המשולב גם בגוף הרומאן, והנותן ביטוי נוקב לסבלו ולפחדיו של האדם אל נוכח הבלתי-נודע.


'אהבה אנושה' הוא 'מחזה ייסורים' עם גאולה שאינה גאולה בסופו, אך דומה שהוא נכתב לא מתוך ייאוש ותחושת אבסורד, כי אם מתוך השלמה בוגרת ומתוך מעין שלווה קודרת אך מאושרת, המתלוות אל יושר אינטלקטואלי ואמנותי חסר-פשרות. אולי משום כך אין הוא משרה על הקורא דיכאון, כי אם דווקא אותם רגשות של "חמלה ופחד", המביאים לדעת אריסטו את הצופה בטראגדיה לידי קתרזיס. הריחוק הפסיכולוגי והאסתטי, המאפיין את דרךיבתה של רבקה קרן, מזכך את הסבל ומעלה אותו למדרגת ערך אמנותי.


בפתח הרומאן - סיפורו של איליאס היווני, ילד יוצא-דופן, שאביו מנסה לכפות עליו אורח חיים המנוגד למזגו, כדי שלא יהיה חריג בחברה הפטריארכלית, שבה מצפים מכל בן-זכר להיות ספן ואיש-חיל. הילד הענוג והנוגה, הזוכה לתמיכת-יתר מאמו, נוהג שלא לפי הסטיריאוטיפים הגבריים, ומשרבט "דברי פיוט כדרך הבנות". באופן זמני, הוא מנסה למרוד בטבעו ולהשביע את רצון אביו, אך אמו המגוננת מושכת אותו אל הקוטב שכנגד - אל קוטב השירה והחלום. היא מתקרבת לבנה ומשתלטת על נפשו, כשם שבנימין (בנו גוטצייט, אביה של עדנה (אדיט מבקש להשתלט על נפש בתו, ולהניא אותה מלהינשא לזוהר, שגדל כצמח-בר, בלא אהבת אב ואם. ולמרות שהסיפור עוסק במערכות-יחסים סבוכות ובעייתיות בין הורים לילדיהם, וטעון ברגשות עזים, מאלה שבתשתיתם של סיפורים מיתולוגיים, שנתנו את שמם לתסביכים ולפרוורסיות שונות, אין הוא מסופר בכעס או בסערת-נפש, אלא כעין רזיגנציה, לאחר שהאש דעכה וגחליה עממו.


אי לכך, מעורר האב הזקן בבתו לאס וטרוניה על ששיבש את חייה ואת חיי בעלה במיני תעלולים והתעללויות, כי אם אהבה מהולה בחמלה ובבחילה קלה. גם בעלה, שיחסיה עמו נשתבשו לבלי שוב, אינו מעורר בה רגשות תיעוב ונקם: היא נזכרת בו דווקא בהערכה נכמרת, על שהוא - שלא ידע אהבת הורים - אף לא זכה לגדל את הילדים הצוהלים, שאליהם השתוקק בכל נימי נפשו. אירונית הגורל מינתה לו גורל אחר: לסעוד את חמיו הזקן (שגילה כלפיו מחילה צינה חשדנית, ושהסכים לקבלו רק לאחר איומי ההתאבדות של עדנה), ואפילו לתמוך באהובתו הזקנה וטרופת-הדעת של הזקן הסנילי-למחצה. הוא, שבחר במקצוע המודד, כדי להיות שרוי בחוץ, קרוב לאדמה, נאלץ להתרוצץ בין מטופליו הגריאטריים לבין בתו התינוקת פגועת המוח, החיה במוסד מדכא. המשולשים הגאודזיים הופכים לסמל חייו - חיים המתארגנים תמיד במשולשים - רומאנטיים וטראגיים כאחד.


אך אפילו תיאורה של התינוקת המטופלת במוסד, תיאור שטיבו שהוא עשוי לסחוט דמעות, מתואר כאן כבמתוך ריחוק פסיכולוגי ואסתטי, מבלי שיגלוש, ולו פעם אחת, לסנטימנטליזם עודף. ככלל, הרומאן מתיך בתוכו דרך-קבע את ניגודי הרגש והשכלתנות הקרה, הרצינות והאירוניה, הייאוש והתקווה, האובייקטיביות והמעורבות האישית. לאמיתו של דבר, כל תואר ותיאור, שנשקול להעניק לו, ילבש בסופו של דבר צורת אוסימורון - "שפיות שבטירוף", "איוולת שמתוך חכמה", "אהבת אויבים", "נועם נוגה", וכיוצא באלה צירופים המתיכים בתוכם דבר והיפוכו, והופכים את היסודות הפראדוקסליים למקשה אחת. היצירה מקורה בכאב ובאבדן, אך מאחורי הייאוש והכאב זורמים עורקי חיים: התחושה הפראדוקסלית, העולה מבין דפי הספר, היא מין התרוננות העומדת כאילו בסתירה לתכנים הפרונטאליים הכואבים.


סיפור-חייהם של גיבורי הרומאן משובץ באנלוגיות רבות, המקשרות עולמות שונים, ומוכיחים שמבחינת מבנה הנפש האנושית - סדנא דארעא חד הוא. אליאס היווני ואדיט הנערה היהודיה מהונגריה פוחדים מפני המים, וסלידתם מן המים מקורה בימי הילדות, כשם שסלידתה של עדנה מיחסי אישות עם בעלה מקורה בחוויות שחוותה במנזר שבו גדלה אחרי מות אמה (האם מחלת הכלבת, המתפרצת בכפר-הדייגים היווני, נקשרת אף היא בפחדו של איליאס מפני המים, כשם ששמה הלועזי של המחלה מעיד עליה?). במקביל, חרף השוני ברקע התרבותי והמנטאלי, נחרתת בנפש שניהם שרטת בל-תימחה, שמקורה בפקודות שקיבלו בילדותם מפי מבוגרים סמכותיים, פקודות הנוגדות את אופים ואת מערך הנפש שלהם. זיכרונות מן הילדות המוקדמת קשורה אצל השניים בריח הפטריות של מחוזות העבר. דווקא משום שכלולים בספר קטעים שליבה פסוידו-דוקומנטרית, חסרת יומרות ספרותיות כביכול, ראוי להתבונן בו דווקא מן הצד ההופך כתיבה כזו ליצירת ספרות.

*

לאחרונה מתגוונת "קרית ספר" שלנו, ומצטרפים אליה כותבים, השונים ברקעם ובדיוקנם משגרת המוסכמות של הסופר העברי הטיפוסי. מאחר שהספרות העברית איננה מפרנסת בדרך-כלל את בעליה, נהגו עד לאחרונה רוב כותביה למצוא את פרנסתם בתחומי ההוראה, העיתונאות, העריכה, התרגום, ובכיוצא באלה פרנסות של "אנשי ספר" (והדוגמא הבודדת כמעט של שאול טשרניחובסקי, שהתפרנס מרפואה ולא משלל מקצועותיו של "איש הרוח", היא בבחינת יוצא-מן-הכלל המאשר את הכלל). כיום, ניתן כבר למנות כמה וכמה סופרים, שהכשרתם היא במקצועות הסיעוד ובריאות הנפש ( מרדכי גלדמן, ישראל בר-כוכב, יוסי הדר, עמלה עינת, רבקה קרן, ורדה רזיאל ועוד ), והללו מנמרים את הספרות העברית בתימטיקה חדשה ובדרכי-עיצוב חדשות. אמנם, גם סופרים שאינם מטפלים (ואף אינם נמנים כמדומה עם המטופלים זיכו אותנו לאחרונה במונולוגים של "ספת הפסיכיאטר", או כעין דו"חות קליניים (כגון א"ב יהושע ב'גירושים מאוחרים', חיים נגיד ב'מטטרון' או חנוך ברטוב ב'כאן אישל מדבר'), אך כתיבתם של בעלי המקצועות הסיעודיים מיתוסף ממד נוסף, הפורץ את גבולות יבה הספרותית ומעשיר אותה בתובנות אותנטיות של איש מקצוע מובהק.


ועוד תופעה סוציו-ספרותית, הראויה כמדומה להארה: מתרבים אצלנו הסופרים, הנוטשים את הביטחונות הכלכליים המוצקים, השמורים לבעלי מקצועות "פראקטיים" (דוד גרוסמן, מאיר שלו, דורית פלג, רבקה קרן), ובוחרים להיות "סופרים לפי מקצועם". זוהי אולי תעודת-בגרות לספרות העברית, המסוגלת כיום להעניק לכותביה קצת יותר מאשר אותו זנב-לטאה של כבוד מדומה, המתלווה לפעמים לתואר "סופר".