ההלך של ארתור רמבו

על שירו פורץ הדרך "לה בוֹהם"


פורסם: "חדשות בן עזר" (תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל) גליון 1699, 22/11/2021

חדשות בן עזר 1699
.pdf
Download PDF • 800KB

לחצו להורדה כקובץ PDF


עוד כשהיה תלמיד גימנסיה, זכה המשורר ארתור רמבו לשבחים מופלגים מפי ויקטור הוגו, שנחשב באותה עת גדול סופרי צרפת. רמבו כתב כידוע אחדים מהשירים היפים ביותר שהפיקה מקִרבה התנועה הסימבוליסטית הפריזאית, שירים שהולידו לימים חקיינים וממשיכי דרך. אף-על-פי-כן וחרף כל כשרונותיו, שמו התפרסם לא בזכות שיר זה או אחר שהפיק קולמוסו, אלא "בזכות" ניסיון התנקשות שלא צלח.


כידוע, התרעם עליו המשורר פול ורלן לאחר שניסה להתנתק ממנו ולעזוב את מעונם המשותף. ורלן נטל את אקדחו, ירה בחברו, הועמד למשפט על ניסיון רצח ונשלח לכלא לשמונה עשר חודשי מאסר. אכן, למשוררי המאה התשע-עשרה הייתה לא פעם ביוגרפיה ססגונית ורבת תהפוכות גורל: פושקין ולרמונטוב מצאו את מותם בדו-קרב בעודם בשנות השלושים לחייהם, הלורד ביירון יפה התואר התנסה באהבות רבות, כמו גיבורו דון ז'ואן, ויצא ללחום את מלחמתם של עמים מדוכאים. ניתן לספור על אצבעות יד אחת את המשוררים העבריים שהייתה להם ביוגרפיה סוערת ומסעירה: אלכסנדר פן, רפאל אליעז, בני חבורת "יחדיו", ומי עוד?


הסימבוליסטים הצרפתיים, אבות השירה המודרנית, ניהלו בדרך-כלל אורח חיים בלתי שגרתי, הבז למוסכמותיה הקונפורמיסטיות של החברה הבורגנית: הם הפכו את הפונדק ואת בית הקפה לביתם, התרועעו עם טיפוסים מפוקפקים, שתו משקאות חריפים עד לאָבדן חושים, נטלו סמים, חלו בעגבת וסיימו לא אחת את חייהם בבתי מחסה לחסרי כול.


ארתור רמבו גדל במשפחה הרוסה: עוד בינקותו נעלם אביו מן האופק, ואִִמו דלת האמצעים – בת איכרים דתית ונוקשה שתָּלתה איקונין על קיר ביתה וקראה פסוקי תפילה בלי הרף – עשתה כל מאמץ להרחיק את ילדיה מן השכֵנות הגרועה שבּה התגוררה משפחתה. היא אספה פרוטה לפרוטה, כדי לעבור לסביבה המהוגנת של העיר התעשייתית שארלוויל שבחבל פרובאנס, רשמה את ילדיה לבית-ספר מעולה ואסרה עליהם לשחק בחוץ או לבלות את שעות המנוחה באפס מעשה.


אפילו כשרונותיו של בנה עוררו אצלה חשש וחשד, שכּן האם השמרנית וצרת האופקים ביקשה שכל ילדיה ילכו בתלם, ולא יחרגו ממנו כמלוא הנימה. את תשוקתו של בנהּ המוכשר לנגן בפסנתר הגדירה האם כתשוקה אווילית, ועל כן חרת הילד ארתור מערכת קלידים על השולחן בביתו ו"ניגן" עליהם, ממש כשם שבשירו "לָה בֹּוהֶם", שיובא להלן, הוא הופך את שרוכי הנעליים למיתרי נבל ופורט עליהם את שירו. כשהורעו היחסים בינו לבין אִמו ללא נשוא, עבר הילד להתגורר במערה, וגם כאשר התגורר לימים בקומונה הפריזאית של הבוהמיינים, וחזר מפעם לפעם לחופשה בית אִמו בשארלוויל, הוא נהג להתגורר במערה, ולא בבית.


עד מהרה גילה הילד, שהיה לנער, את עולמה האָ-מוראלי, רב הסתירות ותעתועי החושים, של שירת בודלר, ובעקבותיה התחיל להציב עמדה אנטי-מִמסדית "מושכת אש". הוא בחר מדעת לחיות את חייו כמרדן מר נפש, קרוע בגד וחסר קורת גג, שאַנטגוניזם חריף שורר בינו לבין החברה הממוסדת. הוא מרד בהוריו ובמוריו, בשלטון החוק, בכל מוסכמה ספרותית ובכל נינוחות בורגנית.


בטרם מלאו לו עשרים שנה פסק רמבו לחבּר שירים, והחל לשוטט ברחבי אירופה. בשנות נדודיו הוא חיפש ומצא את החוויות הנועזות והדקדנטיות ביותר, והתנסה בין השאר בעסקים "מכובדים" כמו סחר עבדים או הברחת נשק לאפריקה. בתום מסכת נפתלת של הסתבכויות עם החוק, הוא חזר ב-1891 לצרפת, אושפז בבית-חולים, רגלו הימנית נקטעה מחמת סיבוכי העגבת, ובסוף אותה שנה נפטר בייסורים ובחוסר כול.


קשה להאמין, אך שירו פורץ הדרך "Ma Bohème", מן היפים והנודעים שבשירי התנועה הסימבוליסטית, נתפרסם באוקטובר 1870, כשהיה מחבּרוֹ נער בן שש-עשרה בלבד. רמבו הנער, שאיבד באותה עת את מורו האהוב, שיצא ללחום במלחמת צרפת-פרוסיה, בחר למרוד באִמו ויצא אל הרחובות להתגולל בהם כחתול אשפתות. הוא האמין בכל לב ב"פואטיקה של החוויה".


מכאן הסיק המשורר הצעיר כי עליו להכיר את חלאת החיים ולהשתכשך בבִּיבים, וזאת כדי לחווֹת בעצמו אותן חוויות אקסצנטריות שעתידות היו לפרנס את שירתו. בשיר "Ma bohème" מתואר המשורר כיחפן, המהלֵּך במכנסיים ובמנעלים קרועים, ללא מעיל לעורו, ומיתרי הנבל הדמיוניים שלו אינם אלא שרוכי הנעליים. לפנינו אותו ווגבונד, משורר-הֵלך, המוּכּר לנו בגרסתו העברית המתונה משירת אלתרמן:


Ma Bohème

Arthur Rimbaud


Je m’en allais, les poings dans mes poches crevées ;

Mon paletot aussi devenait idéal ;

J’allais sous le ciel, Muse ! et j’étais ton féal ;

Oh ! là ! là ! que d’amours splendides j’ai rêvées !

Mon unique culotte avait un large trou.

– Petit-Poucet rêveur, j’égrenais dans ma course

Des rimes. Mon auberge était à la Grande-Ourse.

– Mes étoiles au ciel avaient un doux frou-frou

Et je les écoutais, assis au bord des routes,

Ces bons soirs de septembre où je sentais des gouttes

De rosée à mon front, comme un vin de vigueur ;

Où, rimant au milieu des ombres fantastiques,

Comme des lyres, je tirais les élastiques

De mes souliers blessés, un pied près de mon coeur !


Ma bohème / ארתור רמבו


יָדַי טָמַנְתִּי בַּכִּיסִים הַמְחֹרָרִים ולְדַרְכִּי יָצָאתִי;

אַף מְעִילִי הֵן לֹא הָיָה אֶלָּא מִקְסַם חֲלוֹם;

אֲנִי הוּא אַבִּירֵךְ, הַמּוּזָה, תַּחַת שְׁמֵי מָרוֹם;

אוֹ-הוֹ, אֵיזֶה חֲלוֹם נִפְלָא שֶׁל אַהֲבָה נִצַּת בִּי.

בַּבֶּגֶד הַיָּחִיד שֶׁלְּעוֹרִי יֵשׁ חוֹר רָחָב

דֻּבֵּי הַצִּיר שֶׁבַּמְּרוֹמִים אִוִּיתִי לְמָעוֹן,

אֲחוּז קוּרֵי חֲלוֹם, זָעִיר כְּאֶצְבָּעוֹן,

חָרַזְתִּי וְאֶל אָזְנִי לָחַשׁ לִי כָּל כּוֹכָב


וּלְמֶתֶק כּוֹכָבַי הִקְשַׁבְתִּי בְּלֵילוֹת אֱלוּל,

עֵת מִמִּצְחִי נָטֹף נָטַף יֵין עֲגָבִים טָלוּל,

כָּךְ חַשְׁתִּי חֶרֶשׁ בְּשִׁבְתִּי בְּצַד הַדֶּרֶךְ.

אוֹ בְּחָרְזִי אֶת חֲרוּזַי בֵּינוֹת צְלָלִים כֵּהִים,

מָשַׁכְתִּי שְׂרוֹךְ אָרֹךְ מִמִּנְעָלַי הַמְּבֻקָּעִים,

כִּבְנֵבֶל מֵיתָרִים הִסְמַכְתִּי לֵב אֶל בֶּרֶךְ.


מצרפתית: זיוה שמיר

.

בהשראת הדקדנס הבוהמייני, שחיבב את הדימוי היחפני של ההֵלך הנודד, וכן בהשראת הלכי רוח סוציאליסטיים, שקשרו כתרים לפרולטריון, אהבו גם המודרניסטים הארץ-ישראליים להציג עצמם כנוודים, קרועי בגד ונעל, אנשי הפקר, חסרי בית וייחוס, אסופים, ממזרים, בני בלי שם, שיכורים, משוררי קרנות, או אספסוף של מצורעים המושלכים אל מחוץ למחנה. בדימויים הווּלגריים הללו היה לא מעט מהעמדת הפנים התיאטרלית, שהרי שלונסקי, אלתרמן, רטוש ורבים מחבריהם (בניגוד לבוהמיינים הפריסאים, שבאמת היו כת של נוודים מנוּדים) באו מרקע מבוסס ומכובד, ולא מן הביבים והאשפתות.


עם זאת, דמותו של ההֵלך הדל, גירסתו העברית-יהודית של דמות הטרוּבּדור האירופי, נווד נצחי שמביא לתבל ויושביה, או לעיר ו"עולליה", שקדים וצימוקים, הייתה לדמות-קבע ביצירת אלתרמן; ויצירת אלתרמן הרי היא הנציגה המובהקת של הבוהמה התל-אביבית הידועה בשם "חבורת יחדיו" או בשם "אסכולת שלונסקי".

פוסטים קשורים

הצג הכול