בשוכבו גווע

שירים על קץ האב: דילן תומס ונתן אלתרמן (1)


פורסם: שבו: כתב-עת לשירה , גיליון 15 , 2005


השוואה בין שיר של המשורר הוולשי דילן תומס (1914-1953), מחשובי המשוררים המודרניים בשפה האנגלית, לשיר של נתן אלתרמן (1910-1970), מחשובי משוררי המודרנה התל-אביבית, היא לכאורה עירוב של מין בשאינו מינו: כידוע, כתב המשורר האנגלי הנודע שירה אישית מאוד, רוויה ביסודות אוטוביוגרפיים למכביר, ואילו נתן אלתרמן התחמק מן הווידוי האוטוביוגרפי בכל כוחו ומאודו. זה כתב במסורת האנגלית המצטנעת של "לשון ההמעטה", וזה כתב שירה רוּסוֹ-עברית צבעונית וקולנית, עזה וגועשת. זה הושפע ממיתוסים קלטיים עתיקים, וזה הושפע מן הספרות העברית לדורותיה ומן המודרניזם הצרפתי והרוסי. הדמיון בין השניים באמת קלוש ביותר.


עם זאת, ניתן למתוח כמה קווי אקבלה ולסמן סימני היכר משותפים אחדים בין שני המשוררים הגדולים: אבותיהם של השניים נשאו עיניהם בתחילת דרכם לכתר השירה, אף כתבו פה ושם שירים לעת מצוא, אך עסקו רוב ימיהם בחינוך. בניהם הגשימו את שאיפת אבותיהם וטיפסו במעלות היכל השירה, אך נודעו בציבור באורַח חייהם הבוהמיאני, שעמד בניגוד גמור לאורח החיים הקונפורמיסטי של דור האבות. שני המשוררים הגדולים והפופולריים התפרנסו בעיקר מכתיבת שירים ומחיבור מחזות, ולא היה עולה בדעתם למצוא את פרנסתם מהוראה לגיל הרך. ואף זאת: שני המשוררים, שהשפעתם על הקוראים ועל המשוררים הצעירים הייתה חסרת תקדים, לא האריכו ימים, מחמת שתיית אלכוהול מרובה, שפגעה במערכות גופם והביאה לקריסתן.


בשנת 1934, והוא כבן עשרים בלבד, החליט דילן תומס לעזוב את עיר הולדתו הנידחת סוואנסי (Swansea), שעל חוף מיצר בריסטול, ולעשות את חייו הבוגרים בלונדון התוססת – בירת העיתונות, הספרות והתאטרון. כאן פרסם עד מהרה את ספר שיריו הראשון 18 שירים, שביסס את מעמדו כאחד המשוררים הצעירים המבטיחים ביותר. בשנות חייו המעטות והרעות בחר דילן תומס להקדיש את רוב זמנו לעבודה עיתונאית ולכתיבת תסריטים ותסכיתים. הידוע שבהם הוא מחזהו-תסכיתו האחרון "תחת חורש חלב" (Under Milk Wood), ש"שחקניו" הם קולות (נוסח עברי: שולמית הראבן, 1987).


בשל ההשפעה חסרת התקדים שהייתה לו על בני הדור הצעיר, עורר דילן תומס תרעומת בקרב המבקרים השמרניים, שביקשו לגזול ממנו את כתריו ולהציגו כבוהמיאן מפוקפק וחסר אחריות, הגורם לפריקת עול ולהלוך רוח תבוסתני בקרב הנוער. הוא התמוטט ונפטר מהרעלת אלכוהול בטרם מלאו לו ארבעים שנה בזמן מסע הרצאות לארצות-הברית, שבמהלכו השתתף בביצוע הבכורה של מחזהו המקורי Under Milk Wood בקמברידג' מסצ'וסט במאי 1953, כשנה-שנתיים לאחר מות אביו.


את שירו "Do Not Go Gentle into That Good Night", שהוא אולי הנודע בשיריו, כתב ליד ערש אביו הגוֹוע. בשוליו רשם: "שיר זה נכתב בעת חוליו האחרון של אבי, תומס, ד. ג'. תומס, אשר שימש מורה בבית-הספר היסודי בסוואנזי". השיר מפציר באב שלא ילך אל מותו בכניעה, ללא מאבק; שימשיך להיאחז בחיים בכל מחיר ולא יוותר. השיר זועם על האב שבשמיים הלוקח ממנו את אביו, ועם זאת מרחם על שני האבות – הביולוגי והטרנסצנדנטי – גם יחד. גם כוחו של האב שבשמים הולך ואוזל, ממש ככוחו הדל של האב הגוסס (ובמונחי ניצשה, לפנינו תמונה של "מות האלוהים"). אפשר שסופו המר של האב הוא שגורם למשורר לאבד את אמונתו בהשגחה העליונה, ולהתבונן בשני האבות בחמלה ובדאגה על כוחם המתמעט. השיר קורא לאב למרוד בגזר דינו של החלוף, תוך שהבן מתכחש כביכול לסופיותו של המוות, כמבקש לעצור את הזמן מלכת:


Do Not Go Gentle into That Good Night

Dylan Thomas


Do not go gentle into that good night,

Old age should burn and rave at close of day;

Rage, rage against the dying of the light.


Though wise men at their end know dark is right,

Because their words had forked no lightning they

Do not go gentle into that good night.


Good men, the last wave by, crying how bright

Their frail deeds might have danced in a green bay,2

Rage, rage against the dying of the light.


Wild men who caught and sang the sun in flight,

And learn, too late, they grieved it on its way,

Do not go gentle into that good night.


Grave men, near death, who see with blinding sight

Blind eyes could blaze like meteors and be gay,

Rage, rage against the dying of the light.


And you, my father, there on the sad height,

Curse, bless, me now with your fierce tears, I pray.

Do not go gentle into that good night.

Rage, rage against the dying of the light.


אל נא תלך בלאט אל חיק החשכה / דילן תומס


אַל נָא תֵּלֵךְ בַּלָּאט אֶל חֵיק הַחֲשֵׁכָה,

עַל הַזִּקְנָה לִמְרֹד עַד כְּלוֹת בָּאוֹר הַמִּתְמַעֵט,

קוּם, זְעַק חָמָס בְּטֶרֶם בּוֹא יוֹמְךָ.


הַחֲכָמִים הֲלֹא יֵדְעוּ צִדְקַת הָאֹפֶל נְכוֹחָה,

כִּי לֹא הָיָה בְּכֹחַ דִּבְרֵיהֶם בְּרָקִים מַלֵּט.

גַּם הֵם לֹא יִפְסְעוּ בַּלָּאט אֶל חֵיק הַחֲשֵׁכָה.


הַצַּדִּיקִים אֲשֶׁר בְּבוֹא גַּל אַחֲרוֹן בּוֹכִים אֵיכָה

קָצְרָה יָדָם בְּרִפְיוֹנָם פְּרִי הִלּוּלִים לָשֵׂאת.

אַף הֵם יִזְדַּעֲקוּ חָמָס בְּבוֹא הַחֲשֵׁכָה.


פְּרָאִים שֶׁצָּדוּ וְלִוּוּ בְּשִׁיר חַמָּה בְּהִלּוּכָהּ,

וּבִמְאֻחָר גִּלּוּ שֶׁאַף חָטְאוּ לָהּ חֵטְא,

גַּם הֵם לֹא יְהַלְּכוּ בַּלָּאט אֶל חֵיק הַחֲשֵׁכָה.


וְהַקּוֹדְרִים, אֲשֶׁר בְּבוֹא יוֹמָם עֵינָם סֻמְּאָה, בּוֹכָה,

אַף מִי שֶׁכָּהֲתָה עֵינוֹ מַבְזִיק מַבָּט לוֹהֵט,

מִזְדַּעֲקִים, קוֹרְאִים חָמָס עַל זוֹ הַחֲשֵׁכָה.

וְגַם אַתָּה, אָבִי, מִמְּרוֹם תּוּגַת שִׁבְתְּךָ,

בִּרְכַּת-אָלָה בְּעֹז דִּמְעָה הוֹאֵל נָא לִי לָתֵת.

אַל נָא תֵּלֵךְ בַּלָּאט אֶל חֵיק הַחֲשֵׁכָה.

קוּם, זְעַק חָמָס בְּטֶרֶם בּוֹא יוֹמְךָ.

מאנגלית: זיוה שמיר


השיר כתוב במתכונת הווילנֶל (villanelle) – ז'נר צרפתי ששימש לכתיבת פסטורלות, פזמונים ושירים קלים ונהנתניים. פירוש המילה "Vilanella" הוא 'כפרית' או 'כפרייה' (בדומה למילה הלטינית "villa", שפירושה 'בית כפרי'), ואכן בז'נר זה נכתבה בדרך-כלל שירה קלה ונאיבית, למטרות ריקוד ושירה, ווֹקלית או אינסטרומנטלית. זהו ז'נר בעל מבנה חריזה הדוק ומחייב, ובו חמישה בתים בני שלוש שורות (טֶרצטים) בסכמת חריזה א-ב-א, ובסופם בית מרובע לתפארת החתימה (ובסך-הכול 19 שורות). בדרך-כלל שני החרוזים של הווילנל (א-ב) עוברים כחוט השני לאורך השיר כולו, ללא יוצא מן הכלל. והנה, בשיר שלפנינו דילן תומס משתמש בניגוד לשגרת המוסכמות בז'נר קליל זה להעלאת נושא כבד ונכבד מאין כמוהו. ייתכן שנבחר כאן הווילנל דווקא, משום שדילן תומס ביקש שכל חרוזיו של השיר יחרזו במילים "day" ו"night", המייצגות כמובן את החיים ואת המוות. הוא מפציר באב שלא לוותר בנקל, לדבוק בחיים ולהילחם בכל יכולתו בציפורני המוות. "אל תלך", הוא חוזר ומשמיע באוזני האב כבהשבעה, בהזכירוֹ לאב שגם החכמים, המכלכלים את מהלכיהם בשׂוּם שכל, וגם הפראים, אנשי השבט הקמאי ההולכים אחר צו לבבם, נלחמים בכל מאודם – איש איש בדרכו ובתורו – בגזר דינו של החלוף.


אך טבעי היה לוּ בחרתי בתרגומי להשתמש בתרגום בחרז [OR] כאחד החרזים המבריחים את הווילנל כבריח. המילים "אור" ו"שְחור" בכוחן לשקף היטב את המטען הליטֶרַלי והסימבולי של המילים "day" ו"night" (כמסַמלי חיים ומוות), ולא יקשה על המתרגם למצוא להן חרוזים רבים ומגוּונים. אלא שהעדפתי על פניהם את החרזים [XA-ET] משום שהראשון מכיל בתוכו מילים כמו "חשכה" וכמו מילת הקינה "איכה", ואילו השני מכיל מילים כמו "חטא" ו"העת". זו האחרונה מזכירה את דברי קוהלת: "עת ללדת ועת למות", "עת לטעת ועת לעקור נטוע", "עת ספוד ועת רקוד", "לכול זמן ועת לכל חפץ". החרז הראשון אף מעודד שימוש בחרוזים דקדוקיים כדוגמת "יוֹמְךָ-שִׁבְתְּךָ" כמו בתפילות, הנאמרות בשפתיים דובבות למראשותיו של מת.

*

את יצירת המופת שלו שמחת עניים (1941) חיבר אלתרמן בשלביה הראשונים של מלחמת העולם, בתקופה שבּה החלו להשתרר ביישוב הלכי רוח קודרים לנוכח איומי הפלישה הגרמנית לארץ ובעוד המשורר שרוי תחת רישומה של פטירת אביו בטרם עת לאחר מחלה קשה. יצחק אלתרמן נפטר בגיל 58 בפברואר 1939, והמחזור שמחת עניים – ובתוכו השיר רב האנפין "קץ האב" – נמסר לדפוס בדצמבר 1940. אין צריך לומר שקדרותה החזותית והרגשית של היצירה משקפת נאמנה את ליקוי המאורות שנשתרר לנגד עיני המשורר הצעיר במישור האישי והכללי כאחד, וכדברי דוד כנעני במסה "על קו הקץ", שכותרתה נטולה מתוך "שיר של אור", משירי המחזור:

אי אפשר לרדת לעומקן של שירת המלחמה "שמחת עניים" ושירת האמונה "שירי מכות מצרים", אם אין שמים לב ל"אקלים" בו נולדו. הן מובנות רק על רקע תקופת גידולן – שנות ניצחונותיו המאיימים של הפאשיזם בעולם […] (ש)העלה ברמה נִסו של סמאל, (ש)יצא לכבוש את העולם בשם הרע המוחלט, הסאדיזם, הניהיליזם.3


בשנים אלה אף החל אלתרמן להתפכח מן האסתטיציזם המלוטש של "אסכולת שלונסקי", אשר בא בעבר לידי ביטוי בחזותם החיצונית של שירי כוכבים בחוץ (1938) שלו עצמו, והבין אל-נכון כי אין בו עוד מענה ראוי לאירועי הימים הנוראים. הוא חש כי הערכים האוניברסליים של בני האסכולה שאליה השתייך, שאינם מזדהים עם צרת העם, מתנפצים במִפגש עם קרקע המציאוּת, ו"בשעה זו" של מאבק לחיים ולמוות אין המשורר יכול להתגדר במגדל השן של האמנות הצרופה – להסתפק בכתיבת שירים ססגוניים ובעלי קסם היפנוטי של "אמנות לשם אמנות". שֹוּמה עליו לנטוש לאלתר את ההשתעשעות חסרת המחויבוּת פרי עטו של משורר "גולֶה" המתריס נגד המִמסד והחברה, ללבוש בגדי חאקי חדגוניים ולהשתתף במאבק על עצמאות ישראל; שֹוּמה עליו לשקף את צבעי הזמן ולהטות אוזן לצליליו, גם אם הוא צבוע בצבעי האופל וצליליו עזים וצורמים. בתקופה שבּה גסס אביו ושבּה לא ידע היישוב אם ישרוד אם לאו, העלה אלתרמן על נס את ערכם של ערכים כגון הרֵעות, אהבה הורים לילדיהם, הקִנאה לרעיה והעמידה הנחושה מול הצר, וראה בהם ערכים שישרדו בעולם ככלות הכול ושבעבורם ראוי לחיות ואף למות.


הפיכתו מבוהמיין "פריזאי" קל דעת, המלטש את שיריו עד דק, ל"משורר לאומי" כבד הגות, שיצירתו משמשת בבואה לענייני השעה, לא צִמצמה את חוג ראייתו, ההפך הוא הנכון: על אף ששירי שמחת עניים משובצים על כל צעד ושעל בשברי פסוקים מתרבות ישראל לדורותיה (מן התנ"ך, מספרות חז"ל, מן הפיוט, משירת ימי הביניים, מהפולקלור היידי ומספרות עם ישראל של הדורות האחרונים), ואף שהם מלַווים את אירועי התקופה בלחש שפתיים דובבות ובלב עטוף חמלה ומלא חרון כאילו היו מזמוריו ופיוטיו של סידור תפילה מודרני, אין הם מנתקים את המצב היהודי מהקשריו הבין-לאומיים. ממש כבשירים הז'ורנליסטיים הקלים שכּתב אלתרמן באותן שנים עצמן, גם כאן – בלב לִבה של יצירתו הלאומית והקנונית – הוא מצא לנכון לחרוג מן האקטואלי והלוקַלי ולטעת את הבעיה היהודית בתוך מעגליה האירופיים שממזרח וממערב. שיריו מקיפים מישורים הולכים וגדלים, הולכים ומתגבהים – למן הנעשה ברחוב היהודים ועד למתרחש הרחק, מאחורי הגדר, ב"חלונות הגבוהים" של מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניוּת; למן הנעשה במחילות החולד ועולם המתים ועד למשתקף בעין העיט שמבטו לוכד בהעלם אחד עולם ומלואו.

שירו של אלתרמן "קץ האב", הכלול בשער השישי של שירי שמחת עניים, כמו שירו של דילן תומס "Do not go gentle into that good night", הוא שיר המתכחש לסופיותו של המוות, ומבקש למצוא משמעות בתוך תחושת התוהו. דוברו פונה לבת (בין שהיא אחותו של המשורר, העומדת ליד ערשו של האב הגווע, ובין שזו האומה או הארץ החדשה שזה אך הנצה וכבר היא בסכנת הכחדה), בשורות הבלתי נשכחות, העושות שימוש במילים ההומופוניות "עֲבִי"-"אָבִי" (כשם שבהמשך פונה הדובר אל הבת ומתרה בה: "עוֹד עָלַיִךְ כְּעָב יֵרֵד זֵכֶר הָאָב"):


הוּא שָׁאַל לָךְ מִתֹּהוּ חָלְיוֹ. מֵעֲבִי כֹּחוֹתָיו שֶׁיָּכְלוּ לַעֲמַל הַנְּשִׁימָה

מַחְשַׁכָּיו הוּא שָׁאַל לָךְ. מֻכֶּה עַד חֵךְ. וּפָנָיו הַטּוֹבְעִים בָּעִנּוּי,

וְעֵת בָּאת וַתַּגִּידִי אָבִי, אָבִי, מְתוּנִים וּצְלוּלִים. כָּל עוֹד בּוֹ נְשָׁמָה

וַיֶּחְזַק מִבַּרְזֶל וַיְחַיֵּךְ. אֵין תְּמוּרָה לְטִיבוֹ וְשִׁנּוּי.


וַתֵּדְעִי כִּי נִטַּל הַדִּבֵּר מֵאָבִיךְ. גַּם מִבַּעַד לַחֹלִי הַמַּר מִן הַבּוֹר

וְהִכְבִּיד הַמַּחְנָק. וַיִּיגָע. מַחְשַׁבְתּוֹ לֹא תֵּדַע לָהּ מְנוּחָה.

רַק עֵינָיו הַחַיּוֹת עַל פָּנַיִךְ הוֹלִיךְ, זֶה הֶרְגֵּל הָאָבוֹת לְחַשֵּׁב וְלִסְפֹּר

כְּאִלּוּ יָדוֹ בָּךְ נָגְעָה. וְלִדְאֹג דַּאֲגַת מָחָר.


כִּי קָרְבָה הָרָעָה מִכָּל הָרָעוֹת. זֶה הֶרְגֵּל הָאָבוֹת לֹא לוֹמַר נוֹאָשׁ,

כִּי שָׁטְפָה עַד צַוָּאר וַתְּעַלֵּעַ. רַק לוֹמַר דִּבְרֵי אִישׁ וָאָב.

אֵלַיִךְ שִׂפְתֵי הָאָב נָעוֹת, זוֹ חִיּוּת יֵשׁוּתָם שֶׁחָדְרָה כָּעָשׁ

וְקוֹל הָאָב לֹא יִשָּׁמֵעַ. בְּעֻמְקֵי הַיּוֹמְיוֹם וּפְרָטָיו.


אין להטיל ספק בממד האישי קורע הלב של שיר זה: אלתרמן שראה כיצד אביו נמק מסרטן הגרון ושמע כיצד האב משמיע את מילותיו האחרונות בקול ניחר, משחזר כאן את תחושת המחנק שחש האב (ובני משפחתו העומדים סביב ערשו בשוכבו גוֹוע), תוך שימוש במילים "מֻכֶּה עַד חֵך"ְ, "כִּי נִטַּל הַדִּבֵּר מֵאָבִיךְ", "וְהִכְבִּיד הַמַּחְנָק ", "כִּי שָׁטְפָה עַד צַוָּאר וַתְּעַלֵּעַ", "שִׂפְתֵי הָאָב נָעוֹת, / וְקוֹל הָאָב לֹא יִשָּׁמֵעַ.", "כֹּחוֹתָיו שֶׁיָּכְלוּ לַעֲמַל הַנְּשִׁימָה / וּפָנָיו הַטּוֹבְעִים בָּעִנּוּי". בולטת בצירופים אלה הופעתו הצפופה של הצליל [X] במילים "חך", "מאביך", "והכביד", "המחנק", "כוחותיו" "שיכלו". במחזור שמחת עניים בולטים החרזים AK]] ו -AG] ], העוברים כחוט השני לאורך כל היצירה, ומבטאים את תחושת החג והחגא (ובצִדם החרז [AX], הרך והמקונן והסופק כפיים נואשות לנוכח הרעה).


תחושת מחנק דומה עולה גם מן השיר "דם", הבא אחרי ארבעת שירי "בדרך נֹא-אמון" (שירי מכות מצרים), הפותח סִדרה בת עשרה שירי מכות, ובכל אחד מהם משולב דו-שיח בין האב לבנו. השיר "דם", ובמיוחד רובד הצליל של הבית החותם שיר זה, מבטא את תחושת המחנק במצרים בעת שמקורות המים הפכו דם, אך יש בה גם ממד אישי, אוטוביוגרפי, שלא קשה לזהותו – ביטוי לתחושת המחנק של האב ובנו השרים בגרון ניחר את שיר הכיליון: "סְחַרְחַר אֲנִי, אָבִי, סְחַרְחַר לֹא מִמָּחוֹל. / נִחָר אֲנִי, אָבִי, נִחָר אֲנִי כַּחוֹל. / חַבְּקֵנִי כִּבְיוֹם שֹׁד. סַמְּכֵנִי עַד אֹבַד. / סַמְּכֵנִי, אָב, בְּנֵטֶף מַיִם מִן הַכַּד". צלילי [X] שבמילים "סחרחר", "ממחול", "ניחר", "כַּחול", "חבקני", "סמכני", שרובן מופיעות בשיר בצמדים, מקנים לדברים תחושה של סחרחורת ומחנק, בגרון ניחר מחום ומיובש.


אף שהמחזור פורסם רק ב-1944, עם תום המלחמה, השיר "דם" פורסם לראשונה עוד ב-1.9.1939, ביום שבו פרצה המלחמה וכחצי שנה לאחר מותו של יצחק אלתרמן, אבי המשורר.4 זוהי תגובתו הנרגשת והטראומטית של איש צעיר, שראה את אביו גוסס לנגד עיניו ולא היה בכוחו להושיעו (אגב, גם בשירו של דילן תומס מבטאות המילים "burn and rave" את תחושת החום והדֶליריוּם שבּה שרוי האב הגוסס).


השורות המבעיתות של הבית העשירי, המתארות בדייקנות כמו-מדעית את קִצו של האב ("אַתְּ רוֹאָה אֵיךְ גּוֹחֵן עַל עֵינָיו הַחַיּוֹת / הָאֻמָּן הַמַּפִּיל בְּעָתָה: / הֶחֳלִי הַדַּיְּקָן, מְפָרֵק הַחֻלְיוֹת / וּמַתִּיר הָרִקְמָה, תָּא לְתָא"), מעידות לא רק על השכלתו המדעית של נתן אלתרמן, שאביו שלחוֹ ללימודי אגרונומיה בננסי שבצרפת. הן מושפעות בלי ספק משורותיו המבעיתות של המשורר הצרפתי-הבלגי אמיל ורהארן בשירו L´emeute על המוות הגוחן על הגווייה ומפרקה באצבעותיו המדויקות והמיכַניות.


כמו בשיר "דם" גם בשיר "קץ האב", דווקא האב המוכה והסובל עד דכא הוא שצריך לסעוד ולסמוך את בנו: "זֶה הֶרְגֵּל הָאָבוֹת לֹא לוֹמַר נוֹאָשׁ" נאמר במובאה שהבאנו לעיל, אות לקוצר ידו של הבן להתמודד עם סבל אביו ולהסתמכותו על כוחותיו הרפים של האב ההולך לבית עולמו. דווקא בשירו של דילן תומס, הבן הוא המשמיעה אמירה בעלת עָצמה רבה מול האב הנחלש, האומרת לאב שלא ללכת שולל אחר מוסכמות הקובעות כי המוות הוא "good night" ושיש לקבלו בהשלמה ובצידוק הדין. הוא מלמד את אביו להתבונן בכל האמירות הקונבנציונליות הללו בסרקזם ובביטול. בשירת אלתרמן הבן הוא הלומד מאביו: דמות האב היא דמות דאגנית לאין קץ, דמות אחוזה ומעורה בקרקע משפחתו, ולכן המשורר מַשווה אותו לאלון שקשה לקורעו ולעוקרו מרוב השורשים שהוא שולח בחיים.5


למעשה הרעיון הגלום בשירו של אלתרמן "קץ האב" הוא רעיון אלתרמני מובהק, החוזר על עצמו בכל יצירתו, לסוגיהָ ולתקופותיה, החל משירו "הדלֵקה" (משירי הפתיחה של כוכבים בחוץ ) ועד ליצירתו האחרונה חגיגת קיץ: רגשות אנושיים בסיסיים, כגון אהבת אם ודאגת אב יש בהם כדי להחזיר את העולם לסדרו בהימוט סדרי עולם – בזמן מלחמות, מהפכות, אסונות טבע ושאר "מכות מצרים", הצצים מפעם לפעם ברחבי תבל כלהקת שחקנים נודדת. רגשות אנושיים אלה הם אדני היסוד של הקיום האנושי, הם ולא האידאות והאידאולוגיות הגדולות, שעליהם נאלצים מיליוני בני אדם למסור את נפשם במלחמות חסרות תכלה ותוחלת. ביצירה מרכזית כדוגמת שמחת עניים שנכתבה בתקופה שבּה לא ידע היישוב אל נכון אם יצליח לשרוד אם לאו, העלה המשורר את ערכה של הרֵעוּת, ובצִדה ערכים כדוגמת אהבת הורים לילדיהם וקנאת אוהב לאהובתו, כאותם ערכים שישרדו בעולם ככלות הכול, ובעבורם ראוי לחיות ואף למות. בעת קטקליזם נורא, רק ערכים אנושיים חסרי פשרות כאהבת אם לבנה ודאגת אב למשפחתו עומדים במבחן, ואינם נכתמים או מועבים. לעתים הגיע הרעיון ההומניסטי הזה אפילו לשירי הילדים של אלתרמן, כגון שירו "הפירמידה של האחים ונג" (מתוך ספר התֵּבה המזמרת), המרמז לכך שרק בכוח אהבתם של האחים ונג, ולא בשל הווירטואוזיות האתלטית הבלתי מצויה שלהם, עומדת הפירמידה האנושית שלהם איתן על זירת הקרקס, ואינה קורסת.


באותה עת שבּה כתב את שירו "קץ האב" ראה אלתרמן לא רק את קִצו של אביו, אלא גם היה עֵד להיווצרותם של חיים חדשים. בינואר 1941, כחודש לאחר שמסר את שמחת עניים לדפוס, נולדה בתו היחידה תרצה, שנסכה לחייו שמחת חיים. גם ביצירה שמחת עניים מתוארת חרדת המוות והיווצרותם של חיים חדשים מתוך התוהו. היצירה משביעה את האֵל לבל יתן לארץ האבנים הדלה והאפורה, הסגורה והמסוגרת במצור, ליפול אין אונים על מזבח ההיסטוריה ("וְהִיא הַבֵּן חוֹבֶקֶת בַּסּוּדָר [...] רַק כֹּחַ תֵּן לָהּ, אָב רַחוּם, רַק כֹּחַ. / לְמַעַן לֹא תִּפֹּל בְּטֶרֶם עֵת בְּלִי כֹּחַ. / בָּרוּךְ נוֹתֵן כֹּחוֹ עַל אֶרֶץ וְדַרְדַּר / וְלָהּ וְלֶחָבוּק לָהּ בַּסּוּדָר").


הערות:

  1. תלמידתי ורד אריאל עבודה נרחבת בנושא זה, והוסיפה על העיון בשני שירים אלה גם עיון בשירו של ביאליק "אבי".

  2. המילה "bay" שבבית השלישי ("Their frail deeds might have danced in a green bay") הטעתה אחדים מהמתרגמים, שהבינו שמדובר במפרץ ירוק. ולא היא, הכוונה היא שהצדיקים יודעים שמעשיהם היו יכולים לעטרם בעטרת ניצחון של עלי דפנה (bay), אלמלא רשלנותם ורפיונם.

  3. דוד כנעני, בינם לבין זמנם, מרחביה 1950, עמ' 220.

  4. ראו: "משירי מכות מצרים" (א. דם; ב. צפרתדע; ג. כִּנים), השומר הצעיר, שנה ח, גיל33, י"ז באלול תרצ"ט (1.9.1939), עמ' 9-10. ראו גם: עוזי שביט, שירה מול טוטליטריות: אלתרמן ו"שירי מכות מצרים", הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, חיפה ותל-אביב 2003.

  5. ראו מאמרו של הרי גולומב "בדיות וקניינים – עיונים בשירת אלתרמן", קשת, י"א (אביב 1961), עמ' 30-61. המאמר נדפס בחלקו, תחת הכותרת "דמות האב בשירת אלתרמן", בספר נתן אלתרמן: מבחר מאמרים על שירתו (עורכת א' באומגרטן), תל-אביב 1971, עמ' 162-179.




פוסטים קשורים

הצג הכול