בין חלוף לנצח

נתן יונתן / חסד השירים (מבחר שירים על השירה) / ספרית פועלים. תל-אביב 1996

פורסם: ידיעות אחרונות 18/10/1996


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

שיריו היפים של נתן יונתן נקשרים אצלי אסוציאטיבית עם העגמומיות והאפרוריות של שלהי הקיץ: רוח ערב קיצית-סתווית, ניחוחי חרולים יבשים, חצבים המזדקרים בערוצים השחונים כנרות נשמה, קצף הגלים, קונכיות וחול ים, ועל כל אלה: חופים ריקים וארוכים, שהם געגועים רומנטיים אינסופיים, כמו בשירי המשוררים שאהבנו לאהוב אי-אז.


באסופה 'חסד השירים' יש מכל אלה, אולם מיתוספת גם אמירה חדשה, מפוכחת ואנטי-רומנטית מיסודה, של משורר בחורף-ימיו, המנסה להשלים עם גורלו, שלא היטיב עימו, ביודעו היטב שרק השיר, או "הלחן הישן", הוא-הוא שייוותר ככלות הכול. החוט המקשר הוא -דות המחבר - החוט ה"ארס פואטי": שירים על השירה - מקורותיה, היווצרותה, תפקידיה ומגבלותיה. כך, למשל, השיר המאוחר 'חורף' (1995), שהמלים "הלחן הישן" לקוחות מתוכו, מיטיב לנסח בניסוח חדש ומקורי את המוטיב הישן-נושן של "המנגינה לעולם חוזרת" (שכבר הופיע אצל נתן יונתן בשירים מוקדמים כגון 'כמו ציפור', מ-1962, עמ' 67: "רק השיר אין לו כמישה"). הפעם חוזר מוטיב זה בהשלמה כאובה עם הקיים, מתוך ידיעה שאפילו הנוחם הרגעי של הקובלנה אין בו ממש: "הגשם שוב בלחן ישן חוזר לשדות / שכחת-קוצים מאשתקד/.../ אבל / מעתה לא יוליכו אותך שולל כווני-/ החן של הפרחים". מה נותר לו למשורר ככלות הכול, בעת שידידיו פוחתים והולכים, גופו מאותת לו אותות מדאיגים ואפילו הטבע כבר אינו יכול להעניק לו רגעי נחמה ועידוד? לא נותר לו אלא "- - לנשום לאט אוויר חריף / של חורף. להשלים בעדינות, בכניעה / של גלדיאטור, את השיר. אף לא תלונה / אחת על מר הגורל. לא ריב. וכדרך / אניה בלב-ים להשאיר ערירי / שובל מקציף של צער אצילי / לפני שייעלם בגלים" (עמ' 11). לא במקרה מצוטטים כאן, באחד השירים המרגשים, דברי הרזיגנציה של פרוספרו - גיבור 'הסערה', ממחזותיו האחרונים והכאובים ביותר של שיקספיר, המערבים אף הם אצילות וגאווה: "אנחנו חומר שממנו עשויים החלומות / ואת ימי חיינו הקצרים סובבת תרדמה..." (עמ' 23).


כינוסם של שירים ישנים וחדשים תחת קורת-גג אחת מאפשרת להבחין בתופעה מעניינת וסימפטומטית: קשת נושאיו של נתן יונתן למעשה חוזרת על עצמה באופן אובססיבי כמעט, אמנם בהתגוונויות סגנון שונות, ועיקריה: המלים כחיים והשתיקה כמוות. בין ששירתו מרחיקה את עדותה ונמלטת אל מחוזות המיתולוגיה היוונית, בין שהיא נאחזת בשורשי החסידות שמבית, בין שהיא משוחחת עם משוררים בני לאומים רבים, כבשער האחרון, שכותרתו 'מסך אחרון', תמיד היא חוזרת אל האמת האישית, הביוגראפית, האינדיווידואלית. ידיעת גזר החלוף רודפת את השירים הללו משנות החמישים ועד לאחרוני האחרונים. עם זאת, הצבתו של החדש בצד הישן, בסדר אסוציאטיבי, אישי ובלתי-מחייב, בשל דמיון מוטיבי זה או אחר, מאפשרת גם להבחין בתמורות הגדולות שעברה שירת נתן יונתן: מלפיתת ידו של אלתרמן, המורגשת היטב בשירים המוקדמים ('על הרכס עבים דועכות' מ-1951, עמ' 18 'ורד הקציר' מ-1951, עמ' 29-31 'נרות החצב הלבנים' מ-1957, עמ' 24-26), משתחררים השירים המאוחרים ונוסקים אל מרחבים ומרחקים אחרים.


וחרף השתנות הסגנונות והטעמים, ניכרת בכל שיריו של נתן יונתן נטייה לסיכום מי בנוסח ספרות החכמה המקראית, הכו את חיי הפרט עם הסדר הקוסמי הנצחי. האמירות הגבישיות של קוהלת, משלי ואיוב מקבלות כאן משמעות מודרנית ואישית, המתיכה לכדי מקשה אחת את כל רבדיה ואוצרות-זהבה של הלשון העברית - מהמקרא ועד ללשון הספרות העברית החדשה: "כשישאו הנהרות דכים / ויכבו חולות הזהב / ויחשך עליהם הים / וישובו העבים / ותפר האביונה / וישחו כל בנות השיר / ומקורם חרב / ואת יינם יגישו אחרים באותו כאב /.../ וכל מה שהיה צמא ורעב / ישאר בספרים הנסגרים אחד אחד אחריו / לא רווי / לא גמור / לא מביט בקוראיו ('לא גמור', עמ' 41). ולא במקרה מסתיימת הסימפוניה הבלתי-גמורה הזו בלא נקודה (רק שירים ספורים בקובץ, כגון 'עם הבוגונוילאה העתיקה', 'כשיום אחד נבוא לבד אל תוך הגן', 'סופמשחק' מסתיימים בלי סימן הפסק בסופם, ובדרך-כלל ניתן למצוא לכך הנמקה).


מחד גיסא, הרהורים חוזרים ונשנים על גזר דינו של החלוף, ואפילו הרהורים אובדניים ("שלושה זקיפי-תמר / פעם בצהרי-שרב / כששאלתי נפשי למות / הצילני צילם", 'באר שפעמה', עמ' 12). מאידך גיסא, שירים המסתיימים ללא סוף, ומרמזים על איזה נצח, גם אם טראגי ובלתי-מספק. בשירי נתן יונתן מתמזגים הניגודים המקוטבים של החלוף ושל הנצח, וכל זאת מתוך ויתור מפוכח וללא שמץ של סנטימנטליות מתקתקה ורכרוכית. השירה, שהיא מקוטב הנצח, היא נחמה פורתא למשורר, ועל כן הם עומדים כאן במרכז, בקובץ שבו עולה ככלות-הכול האופטימיות של העלם בהיר-העיניים על הפסימיות המצמיתה של זעום-העפעפיים.