אתה צלחת כה מוצלחת

על הפזמון "לימון וצלחת"


פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1726 , 27/02/2022

חדשות בן עזר 1726
.pdf
Download PDF • 146KB

לחצו להורדה בקובץ PDF



בפזמונו "לימון וצלחת", שחודש לקראת המופע המוזיקלי "שוּק המציאוֹת" (1965), החזיר אלתרמן אל מחזור החיים דואט קומי ישן פרי-עטו – "על הטיילת" – שבּוּצע בתכנית השמינית של תאטרון "לי-לה-לו" ("בבקשה לָשֶׁבֶת"; בכורה: 14.9.1946). כשנה ורבע קודם לכן הושר שיר זה בתכנית השלישית של תאטרון "לי-לה-לו" ("צחוק ללא תנאי"; בכורה: 29 במאי 1945) תחת השם "סטלה וגבריליקו" – תרגום של פזמון פולני שנכתב ובוצע לפני פרוץ מלחמת העולם וזכה בשעתו להצלחה רבה.


אלתרמן עיבד כאן אפוא טקסט של להיט פולני, והתאימוֹ למערכון של הבמה הקלה שעסק במציאוּת הארץ-ישראלית של שלהי תקופת המנדט. לימים זכה "לימון וצלחת" לעיבודים נוספים: כוכבי ה"צ'יזבטרון" שייקה אופיר ונעמי פולני ביצעוהו בתכנית האזרחית של הלהקה בשנת 1950, ובשנת 1965 זכה פזמון זה כאמור לעיבוד מחודש בתכנית "שׁוּק המציאוֹת" בביצועם של אִילִי גורליצקי ויונה עטרי. הוא נשמט משום מה מן הספר פזמונים ושירי זמר שערך מנחם דורמן, הביוגרף של אלתרמן, עורכו ונוצֵר מורשתו. אפשר שדורמן חשב ש"לימון וצלחת" הוא פזמון ריקני ומופרך, שאינו מכבד את אסופת פזמוניו של אלתרמן.


"לימון וצלחת" הוא דואט של בני-זוג הנפגשים בפעם הראשונה, ועוגבים קלות זה על זה. כל אחד מהם כמֵהַּ לאהבה, ומנסה להציג את כל מעלותיו כדי להרשים את בן/בת הזוג. ועל מה ידברו גבר ואישה שמעולם לא נפגשו? ראשית, הם עורכים ביניהם הֶכֵּרות קצרה, ואחר-כך הם מתחילים להחמיא איש לרעותו – הוא בסגנון "פיוטי", והיא בסגנון ווּלגרי למדיי. הגבר – אשר ספק התאהב באישה ממבט ראשון, ספק מצפה ממנה שתיפול בחיקו בתום המפגש הראשון – כבר מרחף בעננים: הוא מצהיר שהוא "כבר משוגע ממנה", ומסַפּר לה שחייו מחכים לה כמו ארמון (המצַפה לבואה של הנסיכה בשעריו):1

​וּבְכֵן אַצִּיגָה אֶת עַצְמִי, אָדוֹן צַלַּחַת. סְלִיחָה, צַלַּחַת מִי? – צַלַּחַת וְאָדוֹן. וְשֵׁם הַגְּבֶרֶת, אֲקַוֶּה שֶׁהִיא סוֹלַחַת... קוֹרְאִים לִי מֵי, – אֵיזֶה מַיִם? – מֵי לִימוֹן... הַגְּבֶרֶת מֵי, הַגְּבֶרֶת מֵי, – אָדוֹן צַלַּחַת. קִרְאִי לִי סְתָם צַלַּחַת. בִּשְׁבִילִי מַסְפִּיק. לוּלֵא נִפְגַּשְׁנוּ לֹא הָיִינוּ פֹּה בְּיַחַד... הַאִם זֶה לֹא מַצְחִיק? – זֶה בֶּאֱמֶת מַצְחִיק. הוֹי מֵי לִימוֹן, מַדּוּעַ זֶה אַתְּ כֹּה לִימוֹנִית? זֶה לֹא נָכוֹן! אֲנִי צוֹחֶקֶת כָּל הַיּוֹם. אַתְּ אֵשׁ בֶּנְגַּלִית אוֹ פַטַּלִית אוֹ דֶּמּוֹנִית, אִמְרִי לִי מַה אַתְּ? אַתְּ חִידָה? – אֲנִי חִידוֹן. סִלְחִי לִי מֵי, לִבִּי הִנֵּה! אֲנִי לוֹקַחַת אוֹתוֹ צַלַּחַת. סִלְחִי לִי מֵי, יָפָה כָּל כָּךְ אַתְּ! אֲנִי סוֹלַחַת לְךָ צַלַּחַת.

אֶפְשָׁר לִחְיוֹת שָׁנִים בְּאֹפֶן אִידִיּוֹטִי בְּלִי אַוַּנְטוּרָה וְרוֹמַנְטִיקָה כָּזֹאתִ'י. לִימוֹן, לִימוֹן – מַה יֵשׁ צַלַּחַת? אוּלַי נֵלֵכָה לְטַיֵּל מְעַט בְּיַחַד. אֶת הַגְּבָרִים כֻּלָּם יָכֹלְתִּי לְשַׁגֵּעַ, כִּי מְשַׁגַּעַת כַּף יָדִי הָעֲנֻגָּה, אֲבָל בְּךָ, אֲנִי רוֹאָה, זֶה לֹא נוֹגֵעַ. זֶה לֹא נוֹגֵעַ כִּי אֲנִי כְּבָר מְשֻׁגָּע. מִמִּי, מִמִּי אַתָּה כְּבָר מְשֻׁגָּע, עֲנֵנִי! מִמֵּךְ, מִמֵּךְ, – מִמִּי? מִמִּי? – מִמֵּי לִימוֹן. נָכוֹן מְאֹד, אַלְפֵי תּוֹדָה, אַלְפֵי פַּרְדוֹן.

הוֹ מֵי לִימוֹן, אַל תִּתְיַחֲסִי אֵלַי בְּפַחַד. אֲנִי פּוֹחֶדֶת? אֵיזֶה דִּבּוּרִים שֶׁל שׁוּק. מִשּׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם, אָדוֹן צַלַּחַת, עוֹד לֹא נִבְהַלְתִּי מִיָּמַי, הַבִּיטִי, ג'וּק! סִלְחִי לִי מֵי, סִלְחִי לִימוֹן, אֲנִי סוֹלַחַת לְךָ, צַלַּחַת. אַתְּ עַל יָדִי כָּעֵת מֻנַּחַת. אֲנִי מֻנַּחַת עַל הַצַּלַּחַת.

אֶפְשָׁר לִחְיוֹת שָׁנִים בְּאֹפֶן אִידִיּוֹטִי לְלֹא שִׂיחָה אִינְטִילִיגֶנְטִית שֶׁכָּזֹאתִ'י. לִימוֹן, לִימוֹן, – מַה יֵשׁ צַלַּחַת? אוּלַי נֵלֵךְ לִרְקֹד מְעַט עַכְשָׁו בְּיַחַד. אֶתְמוֹל רָאִיתִי תַּ'גִּ'ירָפִים, אֵיזֶה גֹּבַהּ! אֶחָד מֵהֶם הִבִּיט בִּי כָּכָה כְּמוֹ תָּם וְהַשֵּׁנִי כִּמְעַט אָכַל לִי אֶת הַכּוֹבַע. הַכֹּל פּוֹלִיטִיקָה אַנְגְלִית, יִמַּח שְׁמָם! הוֹי מֵי לִימוֹן, מִן הַפּוֹלִיטִיקָה אֵין נַחַת. אֲבָל מִמְּךָ, צַלַּחַת, נַחַת יֵשׁ, הוֹי פְּלִיז, בְּלִי מַחְמָאוֹת, אַתָּה צַלַּחַת כֹּה מֻצְלַחַת. אֲנִי צַלַּחַת, מֵי לִימוֹן, וְאַתְּ סֶרְוִיז. הוֹי מֵי לִימוֹן, כְּמֶטֶאוֹר אַתְּ לִי זוֹרַחַת! חַיַּי רֵיקִים וּמְחַכִּים לָךְ כְּאַרְמוֹן. כִּי בִּלְעָדַי אַתְּ לִימוֹן לְלֹא צַלַּחַת! וּבִלְעָדַי אַתָּה צַלַּחַת בְּלִי לִימוֹן! סִלְחִי לִי מֵי, לִבִּי הִנֵּה! אֲנִי לוֹקַחַת אוֹתוֹ צַלַּחַת. סִלְחִי לִי מֵי, יָפָה כָּל כָּךְ אַתְּ! אֲנִי סוֹלַחַת לְךָ צַלַּחַת. אֶפְשָׁר לִחְיוֹת שָׁנִים בְּאֹפֶן אִידִיּוֹטִי עַד שֶׁלִּימוֹן פּוֹגֵשׁ צַלַּחַת שֶׁכָּזֹאתִ'י. לִימוֹן, לִימוֹן, – מַה יֵשׁ צַלַּחַת? אוּלַי נֵלֵכָה לְטַיֵּל מְעַט בְּיַחַד.

השיחה בין השניים ריקנית למדיי, ועל כל פנים אין בה תוכֶן של ממש; אך האם לפנינו פזמון ריקני וחסר תוכן, שאינו זקוק לפירוש כלשהו? לאו דווקא. פזמוניו של אלתרמן, גם אלה הנשמעים ריקים וטריוויאליים, הם פרי-עטו של סופר "בעל מחשבות".


גברת מֵי ומר צלחת הם זוג אוּרבּני, תרתי-משמע (urban = עירוני; urbane = מנומס ומצוחצח), שנפגש בבית-קפה, במסבאה, במבואה של בית-קולנוע, או בכל אתר שעשועים אחר. ועל מה מבוססת שיחתם? כאמור, הם מחליפים ביניהם ברשמיוּת-כלשהי כמה דברי הֶכֵּרות חפוזים, מבקשים זה מזה סליחה על כל צעד ושעל, מחמיאים איש לרעותו (האישה גם מחמיאה גם לעצמה באָמרה: "אֶת הַגְּבָרִים כֻּלָּם יָכֹלְתִּי לְשַׁגֵּעַ, / כִּי מְשַׁגַּעַת כַּף יָדִי הָעֲנֻגָּה"). הוא מציע לה לרקוד – כלומר, להיכנס לאחד מבתי היין או אתרי הבילויים שפעלו אז על הטיילת בחוף ימה של תל-אביב, שבהם נערכו ריקודים סלוניים על רחבה מרוצפת לצליליה של תזמורת קטנה ורועשת.


מִבֵּין הרֶפּליקות של השיחה הריקה שמנהל הזוג האלמוני אט-אט צף ועולה עניין מעניין ותמוה, המרחף בין השיטין. מתברר שהאישה הרבה יותר פתוחה מהגבר, ומפטפטת בלי סוף על עצמה ועל חוויותיה (על ידיה היפות, על חיזוריהם של הגברים, על אומץ לִבָּהּ, וכד'). לעומת זאת, הגבר למעשה אינו מסַפּר לה דבר על עצמו, ואפילו אינו מוֹסר לבת-זוגו את שמו המלא ("קִרְאִי לִי סְתָם צַלַּחַת. בִּשְׁבִילִי מַסְפִּיק"). האם אין כאן ניסיון להתחזוּת? לאחיזת עיניים? אבק חשד למעשה הונאה?


לכאורה, אדון צלחת מתלהב מבת-זוגו, ולכאורה הוא מבטיח לה להיכנס בשערי ארמונו, אך הארמון אינו אלא מטפורה, ותיאורהּ של הגברת מֵי בפי הגבר המאוהב ("כְּמֶטֶאוֹר אַתְּ לִי זוֹרַחַת!") יכול לרמוז לכך שהיא בעבורו בסך-הכול הרפתקה מרגשת, קצרה וחולפת (שמא אין זו אלא אהבה ללילה אחד?).


ואכן, הוא מכנה את המפגש ביניהם בכינוי "אוונטורה". "אוונטורה" היא הרפתקה, הכרוכה בסיכון מסוים, וכן: עֵסק נועז ומפוקפק. בלי כוונה ומבלי דעת, מר צלחת בעצם מודה ומתוודה (בעקיפין ומבלי דעת) שהוא מוליך שולָל את בת-זוגו המזדמנת ב"שיטת מצליח": שאכן מדובר באירוע קצר ונועז, שיחלוף עד מהרה, ולא במערכת-יחסים רצינית שעשויה להוביל לקשר בר קיימא. והָא ראָיה: הוא מציע לה לטייל או לרקוד – רק לא לשבת ולנהל שיחה רצינית ומעמיקה, שבָּהּ כל אחד יספר על עברו, על מעשיו בהוֹוה ועל תכניותיו לעתיד לבוא.

9

המחמאות שמפזר אדון צלחת גם הן דו-משמעיות, לכל הפחות. כשהוא אומר לבת-זוגו: "אֲנִי צַלַּחַת, מֵי לִימוֹן, וְאַתְּ סֶרְוִיז", האם כוונתו לכך שהיא מושלמת ממנו? האם הוא רומז שיש לה צלחות רבות כמוהו, כלומר: שאין לו בלעדיוּת? שמא נרמז כאן שאין לו צורך בכל מערכת הכלים המוצעת לפניו, והוא מתקשה לבחור ב"כלי" המתאים לו? כך או כך, דבריו אלה מחזקים את הרושם שאין מדובר בהתאהבות של ממש, אלא בהרפתקה חסרת כל ערך – בפלירט קצר ומזדמן.

אדון צלחת מנסה להרשים איש את בת-זוגו, ולהציג לפניה את פניו היפות והחביבות. הוא מחמיא לה על רמת השיחה המתנהלת ביניהם, על נועם הליכותיה ועל יופיהּ הרב. הוא מנסה להרגיע אותה לבל תחשוש מפניו, מִפּני גבר זר שזה אך נִקרָה בדרכה, מודה שהיא משגעת אותו ומציע לה לצאת אִתו לטיול או לריקוד.


היא לעומת זאת, מנסה להרשים אותו בסיפור על הצלחות פרי דמיונה אצל בני המין השני ("אֶת הַגְּבָרִים כֻּלָּם יָכֹלְתִּי לְשַׁגֵּעַ") ובהכרזות על אומץ לִבָּהּ (כמו בפזמונים "רינה" ו"זה יעבור" האישה מפגינה ביטחון עצמי ומחמיאה לעצמה). דומה שיש כאן הד לפמיניזם המוקדם שהגיע ארצה בשנות השלושים והארבעים מן הסרטים האמריקניים ההוליווּדיים, שבהם האישה לא פעם מקניטה את הגבר ו"תופסת עליו פיקוד" (עקב המלחמות והמחסור לבשו נשים את חליפות הגברים שנותרו בארון הבגדים ללא שימוש). בסרטים אלה הוצגו נשים הנוהגות במכונית מהירה, יורות באקדח ואפילו מניפות גבר באוויר בשתי ידיהן.


וכאן, דווקא לגבר יש כאן שֵׁם בצורת הנקבה ("צלחת") ולאישה שֵׁם בצורת הזכר ("לימון"). ואף זאת: צורתה של הצלחת נשית ועגולה, ואילו צורתו של הלימון ספק מעוגל ספק מוארך (והשווּ לתיאור הזוג המחולל בשירו של "בגינת הירק": "וַיִּבְעַר אָז כָּאֵשׁ / מִקִּנְאָה לֵב הַצְּנוֹן / וַיִּקְפֹּץ לְפַזֵּז / עִם אֲחוֹת הַמְּלָפְפוֹן" – תיאור השובר את הסטראוטיפים המִגדריים, ומרקיד גבר נמוך ועגלגל עם אישה דקה ו"גבוהית"). המבוכה המִגדרית ניכרת כאן במשפט: "עַד שֶׁלִּימוֹן פּוֹגֵשׁ צַלַּחַת שֶׁכָּזֹאתִ'י", המערבב את גברת לימון הנשית (בעלת השם הזכרי) עם אדון צלחת הגברי (בעל השם הנשי), והופכם למהות מטושטשת מבחינה דקדוקית ומִגדרית.


כשאלתרמן שׂם בפיה של מֵי את המחמאה המשעשעת המשתמשת פעמיים בשורש צל"ח ("אַתָּה צַלַּחַת כֹּה מֻצְלַחַת"), עולה גם כפל המשמעות של שורש זה. משמע אחד עניינו: 'הבקעת דרך והתגברות על קשיים כדי להגיע למטרה המיוחלת'; ומשמע אחר עניינו: 'התגברות על מכשול ימי' ("וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ"; שמ"ב יט, יח). מר צלחת לוקח על עצמו "אוונטורה", ועליו להצליח להשיג הֶשֵּׂגים בשני המישורים: להבקיע דרך אל לִבּהּ של בת זוגו ולהגיע אל היעד המאוּוה ללא מכשולים; לעבור מכשול של מים ולהגיע עד לחוף מבלי לטבוע (שהרי שמהּ – "מֵי" – הוא צורת הנסמך של "מים"). אכן, מר צלחת זקוק לברכת הדרך ולאיחולי הצלחה במעשה הצליחה הצפוי לו הערב!

השניים מתברכים בעצמם: הם מציגים את עצמם כאנשים אינטליגנטיים המבינים בענייני טעמים ובכללי התנהגות נאותה, אך אט אט ובלי משים מתגלות פשטותם ובורותם. השניים מנסים להרשים את זולתם בכל מחיר, אך בעצם כל דבריהם מעידים על ידענות-חושפת-בּוּרוּת. הגבר מתגלה בכל שיבושי הלשון המביכים שלו, והאישה – מדבריה נרמז שהיא כבר "פלירטטה" בעברה עם גברים רבים.


גיבורינו מתגלים בעברית הלקויה שלהם. האם מדובר ב"עולים חדשים" מפולין,2 מולדתו של השיר "סטלה וגבריליקו", שהוליד את הפזמון "לימון וצלחת"? שמא מדובר ב"עולה חדש" בעל נימוסים פולניים ובצעירה ארץ-ישראלית בוטה המדברת בעברית "צַבָּרית" פשוטה? נִשלֶה "פנינים" אחדות מתוך דבריהם: "אֶפְשָׁר לִחְיוֹת שָׁנִים בְּאֹפֶן אִידִיּוֹטִי / בְּלִי אַוַּנְטוּרָה וְרוֹמַנְטִיקָה כָּזֹאתִ'י". "אֶפְשָׁר לִחְיוֹת שָׁנִים בְּאֹפֶן אִידִיּוֹטִי / לְלֹא שִׂיחָה אִינְטִילִיגֶנְטִית שֶׁכָּזֹאתִ'י". "רָאִיתִי תַּ'גִּ'ירָפִים", וכו'. השליטה הלקויה שלהם בעברית מתבטאת גם בניתור לא זהיר בין מִשלבּיה של השפה: בין צירופי-מילים פיוטיים ומנומסים כמו "כַּף יָדִי הָעֲנֻגָּה", ו"אַלְפֵי תּוֹדָה", לבין צירופי מילים יום-יומיים וחסרי נימוס כמו "יִמַּח שְׁמָם!" ו"אֵיזֶה דִּבּוּרִים שֶׁל שׁוּק".


כדי להיראות ולהישמע במיטבם, שניהם משַׁבּצים בדבריהם גם שלל מילים לועזיות: "אַתְּ אֵשׁ בֶּנְגַּלִית אוֹ פַטַּלִית אוֹ דֶּמּוֹנִית",3 "אַוַּנְטוּרָה", "אַלְפֵי פַּרְדוֹן", "הוֹי פְּלִיז". קפיצתם הבלתי-מנומקת משפה לשפה מעידה על קפיצתם חסרת ההיגיון מעניין לעניין, על הלבנטיניזם התרבותי שלהם, על התרגשותם המאומצת למצוא חן ו"לעשות רושם". האישה המחוזרת גם בחרה לעצמה שם נָכרי ומתייפייף – 'מֵי' או May – ספק כדי להיראות חידתית ומסתורית, ספק כדי להחזיר לעצמה את אביבהּ שכבר חלף-עבר לו,4 ספק כדי להתרועע עם החיילים הבריטיים גבוהי הקומה, שאותם היא מזכירה במשתמע בדבּרהּ על הג'ירפים.


שלוש פעמים נאמר כאן (בווריאציות קלות), ש"אֶפְשָׁר לִחְיוֹת שָׁנִים בְּאֹפֶן אִידִיּוֹטִי / לְלֹא שִׂיחָה אִינְטִילִיגֶנְטִית שֶׁכָּזֹאתִ'י". אכן, אפשר לחיות שנים באופן אידיוטי מבלי שיצטלבו דרכיהם של שני הארחי-פרחי הקלים והנקלים שלפנינו, שהשיחה שהם מנהלים אכן אידיוטית עד מאוד: הוא אומר לה את המשפט ה"חכם" וה"עמוק": "לוּלֵא נִפְגַּשְׁנוּ לֹא הָיִינוּ פֹּה בְּיַחַד..."; והיא מסבירה לו ש"מִמֵּי לִימוֹן, אָדוֹן צַלַּחַת, זֶה מִמֶּנִּי!". כשהיא מספרת לו איך ראתה אתמול את הג'ירפים, היא מוסיפה ללא קשר הגיוני נראה לעין: "הַכֹּל פּוֹלִיטִיקָה אַנְגְלִית, יִמַּח שְׁמָם!". האם ביקשה לספר לו על ביקור תמים וילדותי שערכה בגן-החיות, או שמא אין הג'ירפים אלא כינוי לחיילים האנגלים גבוהי הקומה, שרק נערות סוררות וקלות דעת התרועעו אִתם בתקופת המנדט?

הצד הקומי ביותר בכל הדואט המופרך של גברת מֵי ומר צלחת (בעלי השמות המופרכים שאין להם אח ורֵע במציאות החוץ-ספרותית) נעוץ בעובדה שככל שהם מנסים להרשים יותר ויותר, כך הולכת דמותם ומתמעטת בעינינו, ואין מדובר רק בעברית הקלוקלת שלהם ובהיגיון האַבּסוּרדי של דבריהם.


גם את התחבולה הזאת יכול היה אלתרמן ללמוד מ"שירי העם" של ביאליק, שהשפיעו על כתיבתו הקלה עד מאוד.5 בשירו "פלוני יש לו", למשל, מוצג גבר המצדיק ללא הרף את מעשיו. הוא מנסה לזַכּוֹת את עצמו בעיני בן-שיחו ולסנגר על עצמו, אך ככל שמתקדם המונולוג שלו הוא מחשיד את עצמו יותר ויותר מבלי משים. כך גם הנערה ב"יש לי גן", המציגה את עצמה כנערה עשירה ומאושרת, אך ככל שהיא מרבה בדברים מתבהר הרקע של אומללותה.


גם ב"לימון וצלחת" כשהגבר שואל את האישה אם היא חידה, היא עונה: "אֲנִי חִידוֹן". כך היא בעצם מציגה את עצמה כאוסף של חידות וסודות, או כתחרות שבָּהּ משתתפים גברים אחדים בניסיון לפתור את החידה. וכשהוא מחמיא לה ואומר: "אֲנִי צַלַּחַת, מֵי לִימוֹן, וְאַתְּ סֶרְוִיז", אפשר שהוא רומז לרצונו להיות צלחת אחת בתוך מערכת הצלחות שהיא נושאת עִמהּ; כלומר, אין הוא טוען לבלעדיות. כל רצונו כנראה הוא להצליח במפגש האקראי שביניהם ולכבוש את לִבּהּ לשעה קלה. בקצרה, לפנינו גבר ואישה שמנסים להרשים איש את רעותו ולהציג את עצמם במיטבם, וככל שהם מוסיפים לדבר, כן מתגלה אופיָים האמיתי: הגבר מתגלה בכל תחבולותיו הנלוזות ובשלל שגיאותיו והגזמותיו, והאישה – כל דבריה מעידים על היותה טיפוס שנועד לשעשועים קלים ובלתי מחייבים.


ובכלל, האם לא נועד הדואט האידיוטי שלפנינו לצרום את אוזני שומעיו ולהראות להם כמה קלים ופחותים הם בני הזוג "לימון" ו"צלחת"? שנת 1946, שבָּהּ נכתב הפזמון ובוצע בתאטרון "לי-לה-לו" (פזמון שהיה כאמור עיבוד של להיט פולני), הייתה שיאו של מאבק המחתרות בבריטים, וזה אך אירעו בארץ אירועים כמו "ליל הגשרים", "השבת השחורה" ופיצוץ מלון המלך דוד. "בשעה זו" של אירועים בעלי חשיבות מכרעת בתולדות ה"יישוב" גיבורינו מטיילים ברחובות העיר, ועוד מעט ירקדו ריקוד סלוני מאופק או סוער, שיסלול להם )או לא יסלול להם) את הדרך לאהבהבים ולשעשועי מיטה.


גם בימי "המאורעות" בלט הפער בין ההתיישבות העובדת, שעמדה בחזית, לבין העורף. גם בימי מלחמת העצמאות היו רחובות בתל-אביב שספגו יריות מעמדת הצליפה של מסגד חסן-בק היפואי, וכמאה-מאתיים מטר מֵהם ישבו אזרחים בבתי-קפה באין מפריע. בפזמונו הגרוטסקי של אלתרמן אין לכל המתרחש בארץ זכר בשיר שלפנינו, ורק הד קלוש עולה מן המילים הסתמיות הנאמרות באנחה אלגנטית ונינוחה של small talk: "הַכֹּל פּוֹלִיטִיקָה אַנְגְלִית, יִמַּח שְׁמָם!".


אלתרמן, איש "הטור השביעי", שכל מעייניו היו נתונים לענייני העם והמדינה, התבונן כאן בעקימת-אף, בהשתאות ובאירוניה בזוג נִקלה וריקני כמו הגברת מֵי ומר צלחת, אנשי השעשועים הקלים, שענייני הכְּלל והמדינה מֵהם והלאה. לפנינו תיאור קריקטורי של זוג קל וריקני, החי "בתוך בועה", בנתק גמור מן המציאוּת הקולקטיבית הגועשת מסביב, אך ה-subtext העולה ובוקע מן הטקסט של השיר האלתרמני אינו קל וריקני כלל וכלל.



הערות:

  1. האמירה המטפורית של הגבר "חַיַּי רֵיקִים וּמְחַכִּים לָךְ כְּאַרְמוֹן" המבטיחים לה לכאורה תנאי חיים טובים, מזכירה את הבטחתה של הנערה לבן-זוגה בשירו של ביאליק "בין נהר פרת ונהר חידקל": "שֵׁשׁ וָמֶשִׁי, וּבְמֶלְתַּחְתִּי / עֶשְׂרִים כְּתֹנֶת רִקְמַת מַחְטִי". למילה 'שש' משמעות כפולה: 'אריג יקר' ו'שיש'. לכאורה, הנערה מן העיירה היהודית הדלה מבטיחה לאהובה תנאים של בן-מלך בארמונהּ, וכך מתגלה גודל השגותיה.

  2. אפשר שמדובר באחד מאותם חיילים יהודים-פולנים מ"צבא אנדרס" שערקו מהצבא בזמן שעבר בארץ בפברואר 1943 ונשארו בה. חלקם התרועעו עם צעירות ארץ-ישראליות, הגם שהיו בינם לבינן פערים מנטליים ותרבותיים לא מעטים.

  3. ב"יום השוק" מתוארת היֵשות הנשית היורדת אל השוּק מסתייע בתיאור האֶנֶרגטי והססגוני: "חֲתוּלִית כְּמוֹ אֵשׁ, אֱלִילִית כְּמוֹ עֶשֶׁת". ייתכן שהגבר מנסה להציג כאן את האישה כאישה חמה ולוהטת, כדי שתתרצה לו ולמחמאותיו, בעוד שהוא עצמו כבר לוהט מרוב תשוקה.

  4. בשירו "אל תתנו להם רובים" כתב אלתרמן ש"חֹדֶשׁ מַאי הָיָה. נָאָה מִכָּל הַמַּאיִים / שֶׁיָּדְעָה אֵי-פַּעַם אִמָּא-אֲדָמָה", ברמזו לשירו הנודע של היינריך היינה "Im wunderschönen Monat Mai" )"בחודש מאי הנפלא") שהולחן על-ידי שוּמן.

  5. ראו בספרי הצרצר משורר הגלות: לחקר היסוד העממי בשירי ח"נ ביאליק, תל-אביב 1986, עמ' 46 – 47, 58 – 59, ועוד. ראו גם בפרק ה-12 ספרי עד קצווי העברית: לשון וסגנון בשירת אלתרמן, תל-אביב 2021, עמ' 357 – 411.


פוסטים קשורים

הצג הכול