אין כתף וחזית משותפת, אבל יש כתפיות וחזיות

על פזמונו של אלתרמן "תוצרת הארץ"


פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1725 , 24/02/2022

חדשות בן עזר 1725
.pdf
Download PDF • 64KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF



שיר זה, בהלחנתו של משה וילנסקי בוצע לראשונה בתכנית המ"א של תיאטרון "המטאטא" ("חוזרים בתשובה"; מופע הבכורה עלה ביום 3.9.1938). לימים חוּדש פזמון זה, ובביצועו הייחודי של אריק איינשטיין שהוסיף לטקסט האלתרמני קריאות-ביניים מקוריות, פרי-המצאתו, הוא היה לאחד הפזמונים העבריים האהובים של שנות מִפנה המאה ה-21.


בעת ביצוע הבכורה של השיר, בסתיו 1938, היה אלתרמן הצעיר בשיא הפופולריות שלו: חצי שנה קודם לכן התפרסם ספר שיריו הראשון כוכבים בחוץ (הספר ראה אור בפברואר 1938), שהתקבל בתשואות נלהבות על-ידי קוראים ומבקרים ועל-ידי חבריו ב"רֶפּוּבליקה הספרותית" בת-הזמן. כולם הִטו אוזן לדבריו, אבל האם כולם הבינו אותם? או שמא הבינוהו את דבריו הבנה שטחית כי הצטיידו ב"מֹחוֹת... מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ", כהגדרת אלתרמן?! ברצוני להראות כאן שהשיר ה"קל" שלפנינו, הנראה להלכה כמו שיר לעידוד החקלאות והתעשייה בארץ לנוכח שריפת השדות בידי הפורעים בימי "המאורעות", איננו כרוז תעמולה אלא לכאורה. כותרתו – "תוצרת הארץ" – היא כותרת אירונית, והשיר בכלל אינו עוסק במה שנהוג לכנות בשם "תוצרת הארץ": במוצרי צריכה מענפי החקלאות והחרושת.

וביתר הרחבה: השיר "תוצרת הארץ" נסב רק לכאורה על אותם מאבקים שהתנהלו ביישוב על "עבודה עברית" ועל קניית מוצרים "מתוצרת הארץ" שניהלה ההסתדרות בימי ה"מאורעות" – בתקופה שבָּהּ הוצתו השדות בידי הפורעים. השנים 1933 – 1939 (בין עליית היטלר לשלטון לבין תחילת מלחמת העולם) הן גם שנות העלייה החמישית – התקופה שבָּהּ עשו "העולים החדשים" שהגיעו ארצה מגרמניה כל מאמץ למצוא קורת גג ומקור מִחיה. באותן שנים שָׂררו בארץ מיני קשיים ייחודיים, שנולדו כתוצאה מקליטתם המהירה של הפליטים מגרמניה הנאצית, ולא תמיד השׂכילה הנהגת היישוב להתמודד אִתם כראוי. היום, ממרחק השנים, יכולים "ההיסטוריונים החדשים" לקרוא להעדפה המתקנת של "עבודה עברית" בשם "אָפַּרטהייד". הללו, בין שמתוך צביעוּת של חסידי PC ובין שמתוך אי-הבנה אָנָכרוניסטית מעדיפים "צדק חלוקתי ללא אפליה אֶתנית" על זכות הבסיסית של האוכלוסיה היהודית בארץ באותה עת לִחיות ולהתקיים, פשוטו כמשמעו.


למעשה יש כאן – בסגנון אירוני ומחויך – שיר תוכחה המופנה כלפי גורמים שונים בארץ-ישראל המנדטורית שאטמו את אוזניהם ולקו בסימאון: השיר מכוּון הן נגד בני ה"יישוב", הן נגד הנהגת ה"יישוב" והן נגד השלטון הזר. זהו שיר התוקף שורת תופעות של עוולה ואיוולת שניכּרו במציאוּת של סוף שנות השלושים, בעיצומם של המאורעות שנמשכו שנים אחדות וגבו מחיר דמים כבד (133 הרוגים ו-339 פצועים). אך לא הכול "שחור": בצד ביקורת נוקבת על המחדלים, נרמז כאן על רעיונות ייחודיים להגנת המתיישבים כמו רעיון "חומה ומגדל", שעליו חיבר אלתרמן את שירו "המגדל הראשון". לא רק מוצרי צריכה "מתוצרת הארץ" יוצרו באותם ימים במפעלים פרטיים קטנים של אנשי היָזמה החופשית. היו גם תופעות לא מעטות של ערלוּת-לב ייחודית וחסרת-תקדים, שנולדה בארץ.


בשורות הסיום השיר יש גם האשמה המופנית כנגד השלטון הבריטי – האֲשמה שכפל פנים לה: ייתכן שאלתרמן האשים בסוף השיר את הבריטים שחששו להפעיל את כוחם נגד הפורעים, ונקטו מדיניות של "שֵׁב ואל תעשה". הם השאירו לבני ה"יישוב" את קשיי ההתמודדות עם סבך הבעיות שעוררו "המאורעות", בין שבמדיניוּת ה"הבלגה" (מבית-מדרשם של חיים ויצמן ומפלגות הפועלים) ובין שבמדיניוּת "היד הקשה" (מבית-המדרש הרֶוויזיוניסטי). שתי השיטות לא שיכּכו את ה"מאורעות", שהיו כנראה ממשיכים עוד ועוד אלמלא פרצה מלחמת העולם השנייה. אפשר שבמילות הסיום של השיר האשים אלתרמן את הבריטים על שזָרוּ ב"יישוב" מהומה; על שנהגו לפי דפוסי ההתנהגות חסרת המשמעת של האוכלוסיה המקומית, שאינה יודעת סדר ותכנון מַהם, במקום להביא למזרח התיכון את צורות המִמשל של המתוקנות שבאומות העולם. על כן טען אלתרמן בשירו על שהם פועלים ב"בְּשִׁיטוֹת... מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!".


כך או אחרת, צירוף המילים "תּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ", הנזכר בשיר תריסר פעמים, אינו מתייחד לתוצרת חקלאית שצמחה וגָדלה בשדות הארץ או למוצרי-צריכה שיוצרו בה. להפך, הצירוף "תּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ" בשיר שלפנינו נאמר בנימה אירונית לתיאורן של תופעות ייחודיות של פרובלמטיקה ארץ-ישראלית שאין להן אח ורֵע בעולם כולו.


בספר הפזמונים של אלתרמן שיר זה מודפס בעשרות שורות קצרות, וכאן – מקוצר היריעה – הוא יובא בבתים מרובעים, בטורים בני שלושה אָנַפֶּסטים, החורזים אבאב; כלומר, בסכֵמה ה"אמיתית" העומדת בבסיס עשרות השורות הקצרות:


אִם כָּבֵד לְבַבְכֶם כָּעוֹפֶרֶת,

אִם אָבְלָה בְּגוּפְכֶם הַנְּשָׁמָה,

הַאֲזִינוּ לְשִׁיר הַתּוֹצֶרֶת,

שָׁאֲבוּ מִתּוֹכוֹ נֶחָמָה


זֶה הַדּוֹר, דּוֹר יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ,

מְנַמְנֵם וְלָקוּם מְאַחֵר.

הוּא זָקוּק לְנָבִיא וּמוֹכִיחַ

וּלְפָחוֹת – לְשָׁעוֹן מְעוֹרֵר.


לְעוֹרֵר אַהֲבָה וְכָבוֹד וְחִבָּה וְקִנְאָה

לְתוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!

לֶחָלָב, לֶחָצָץ, לַעֻגוֹת, לָרִבָּה,

לַגְּבִינָה מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!


אִם רָצִיתָ מָתוֹק מִסֻכָּר לִכְבוֹד חַג

לֵךְ לִבְחֹר מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!

אִם תִּרְצֶה מַר מִמָּוֶת לִטְעֹם, אַל תִּדְאַג

יֵש מָרוֹר מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!


יֵשׁ מִכָּל הַזְּמַנִּים, יֵשׁ מִכָּל הַמִּינִים

הַב כֹּחוֹת לְתוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!

אַךְ שֹׁומְעִים יְהוּדִים וְאֵינָם מְבִינִים

יֵשׁ מֹחוֹת... מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!


אֵין אַחְדוּת בָּאֻמָּה הַנּוֹלֶדֶת

אֵין שַׁרְשֶׁרֶת יָדַיִם אַחַת.

אֵין כָּתֵף, אֵין חֲזִית מְאֻחֶדֶת

אֲבָל יֵשׁ, אֲבָל יֵשׁ לֹא מְעַט –


אֲבָל יֵשׁ כְּתֵפִיּוֹת, חָזִיּוֹת, יָדִיּוֹת

מַפְלִיאוֹת מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!

וְיֶשְׁנוֹ גַּן חַיּוֹת וֹבְגַן הַחַיּוֹת

אֲרָיוֹת מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!


בִּסְדָרִים וְנִימוּס אַל תִּשְׁאַל לַפַּטֶנְט

זֶה תָּמִיד מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!

וּבְתוּלוֹת בַּת צִיּוֹן מְדַבְּרוֹת בְּאַקְצֶנְט

גֶּרְמָנִית מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!


וּשְֹׁנָתַיִם וָחֵצִי אוֹכֶלֶת הָאֵשׁ בְּשָׂדוֹת

מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!

וְאַנְגְלִי הַשִׁלְטוֹן, אַךְ גַּם הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ

בְּשִׁיטוֹת... מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!


להערכתי, שורות הפתיחה של השיר אינן מנוסחות בסגנונו של אלתרמן ואינן מבטאות את עמדתו, אלא מחַקות את סגנון דיבורם המליצי והמיושן של אותם עסקנים שהטיפו אז מעל כל במה ל"עבודה עברית" ולקניית מוצרים מ"תוצרת הארץ" מבלי שאחזו יום אחד בטורייה או במעדר. לשון אחר: אין הן משַׁקפות את סגנונו של המשורר הארץ-ישראלי הצעיר שחיבר אותן, אלא את סגנונם של הנואמים המקצועיים הקשישים, שכל כוחם בפיהם, שעליהם הלעיג בשירו "הנאום" (כוכבים בחוץ) או בשיר הז'ורנליסטי "אספת בחירות" (משירי "סקיצות תל-אביביות" – דבר, י"ז באב תרצ"ד; 29.7.1934): "הַפְנֵה אֶת רֹאשְׁךָ לְכָאן וּלְכָאן, / הַבֵּט, תַּאֲוָה לָעֵינַיִם: / כָּל דָּבָר בִּמְקוֹמוֹ – הַבָּמָה, הַשֻּׁלְחָן, / הַפָּתוֹס וְכוֹס הַמַּיִם". הצירוף הזֶאוּגמטי של החפצים המוחשיים של הנאום – הבמה, השולחן וכוס המים – ושל "הפָּתוס" המופשט והערטילאי הוא צירוף אופייני לשירי אלתרמן.


רשימה זֶאוּגמטית הומוריסטית כלולה גם בפזמון שלפנינו הדורש לתת כבוד "לֶחָלָב, לֶחָצָץ, לַעֻגוֹת, לָרִבָּה, לַגְּבִינָה מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ". הרשימה כוללת מוצרי מזון (חלב, עוגות, ריבה, גבינה). צירופו של החצץ אגב-גררא לחלב (רק משום ששניהם נגזרו באותו משקל ונפתחים בחי"ת קמוצה) מכניס כמובן לתוך ההמלצה הזאת דיסוננס מובהק עם גוון קומי ("לאכול חצץ" פירושו, כידוע, להתייסר ולהתענות). מוצריה של "ארץ זבת חלב ודבש" המתרמזים מצירופם של החלב והגבינה אל העוגות והריבה הופכים במחי-קולמוס למוצריה של ארץ אבנים קשה שחיי תושביה הם חיים של יגיעה, זיעה וייסורים


השיר "תוצרת הארץ" גם עושה שימוש קריקטורי נפרז בריבוי משמעיו ובגמישותו של השורש העברי, וכך כלולות בפזמון השורות הבאות: "אֵין אַחְדוּת בָּאֻמָּה הַנּוֹלֶדֶת / אֵין שַׁרְשֶׁרֶת יָדַיִם אַחַת. / אֵין כָּתֵף, אֵין חֲזִית מְאֻחֶדֶת. [...] אֲבָל יֵשׁ כְּתֵפִיּוֹת, חָזִיּוֹת, יָדִיּוֹת / מַפְלִיאוֹת / מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ!". שירו של אלתרמן מדגים בהומור טרגי-קומי שאין בעם אחדוּת המפגינה שרשרת ידיים אחת (אך יש ידיות), אין מי שמַּטֶה כתף (אך יש כתפיות) ואין חזית מאוחדת (אך יש חזיות). פזמונו ה"אידֵאליסטי" של אלתרמן, שבּוֹ כל שורש עברי מוליד את המילה הלא צפויה ('כתפיות' במקום 'כתף' וכדומה) מטעה את קוראיו ושומעיו: בניגוד למצופה ולמרבה הפרדוקס, דווקא מתוך שיר הקושר כתרים ל"תוצרת הארץ" והנשמע לכאורה כמו תעמולה מפלגתית, המטיפה להתחשב במצוקותיו של החקלאי העברי או של היצרן העברי, ניתן להבין שאין בארץ סולידריוּת ומטרה לאומית משותפת.

ייתכן שהפזמון "תוצרת הארץ" מלמד שחָלף זמנה של התקופה החלוצית שתבעה מן הפְּרט קרבן אישי למען הקולקטיב. היָזמה האישית ניצחה, ובתי-החרושת הזעירים של ה"קפיטליסטיים" הקטנים שהגיעו אז ארצה ממרכז אירופה ירשו בארץ את מקומם של הקיבוצים האלטרוּאיסטיים שהתבססו על רעיון השיתוף – על ויתורו של הפְּרט על טובתו האישית ועל יצר הקניין שלו.


בעיקר לפנינו ביקורת נוקבת על הנהגת ה"יישוב" שפועלת בשיטת האִלתוּרים, ולא לפי תכניות פעולה מוּשׂכלות, ללא שיטות ייעול מערביות. ההנהגה אינה יודעת לתעל את האנרגיה הרבה שיש בעם (לרבות האנרגיה של "העולים החדשים" שהגיעו ממרכז אירופה בעלייה החמישית) לטובת ה"יישוב" כולו, שבלי "רועה" היא אינה מנותבת לצורכי הכלל (ומשרתת אך ורק את הפרט האגוצנטרי, ה"עושה לביתו", ותוּ לא). לבני ה"יישוב" יש יכולות רבות, אומר שירו של אלתרמן במשתמע, אך הם אינם משתמשים ביכולות שלהם ברמה הלאומית. ההנהגה אינה מסוגלת להלהיב את הציבור להרים תרומה למען הכלל, אף אינה מסוגלת לרתום את יכולותיהם של האזרחים למטרות גדולות ונעלות.


שירו של אלתרמן משמיע דברי תוכחה קשים וחדים, אך עושה כן בסגנון אירוני – ממולח ומפולפל – ולא בנימה של "מוכיח בשער": יצרן של כתפיות וחזיות, או יצרן של ידיות, יכול היה להרים תרומה משמעותית לעמו, ולא רק לעצמו, אילו הסבירו לו את המצב לאשורו ואילו הציבו לו מטרה מלהיבה וקונצנזואלית. האם חשוב ודחוף ב"שעה זו" של הרג בדרכים ושריפת השדות שיוקם גן-חיות תל-אביבי, ובו "אֲרָיוֹת מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ"?! וכמה זר ומוזר הוא הצירוף המקראי "בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן" (מל"ב יט, כא) כשהוא קורע ביעף מסך בן 2500 שנים, מבקיע דרך ומגיע לתל-אביב של שנות השלושים כדי לתאר את הצעירות שהגיעו ארצה ב"עלייה היֶקית", בעודָן משוחחות זו עם זו בגרמנית ברחוב או בבית-הקפה!


אלתרמן הבין מן הסתם שגם הבמה הקלה שלמענה נכתב שירו נועדה לשם בידור בשעות הפנאי. גם יציאה לעת ערב לתאטרון "המטאטא", שהזמין ממנו פזמונים "קלים", אינה שונה לכאורה באופן מהותי מביקור בגן-החיות או מישיבה בבית-קפה. ואולם, הוא ידע לשלב בפזמוניו ובשירי העת והעיתון שלו, אפילו נכתבו בהומור קל ומשעשע, גם נושאים רציניים ומעוררי מחשבה. בשיר "תוצרת הארץ" הוא שילב כאמור בפזמון "קל" פרץ של דברי תוכחה נמרצים.


אלתרמן גם ביכה כאן את דעיכתה של התקופה החלוצית, שבָּהּ צעירות כמו אחותו לאה אלתרמן-להב יצאו לייבש ביצות, לסקל אבנים ולסלול כבישים, ואת היווצרותה של תקופה חדשה העומדת בסימן האטומיזציה – תקופה שבָּהּ כל אדם הוא פרודה בפני עצמה ו"איש הישר בעיניו יעשה". בסוף שנות השלושים, ערב פרוץ מלחמת העולם, ראה אלתרמן מול עיניו מציאוּת שבָּהּ כל תושב בארץ הוא "אדון לעצמו", בלי מטרה משותפת ובלי שום דבק מלכד. המנהיגים שצריכים היו להיות בבחינת "מורי נבוכים" לעמם אינם ממלאים את תפקידם ואינם מציגים את המצב לאשורו. הם אינם מציבים לעמם כיווּנים ויעדים, ואפילו לשמש דוגמה אישית אין הם מסוגלים. תחת זאת, הם מסתפקים בהפרחת סיסמאות יפות כמו "עבודה עברית!" ו"קנו תוצרת הארץ" מעל במת הנאום. שירו של אלתרמן נכתב כדי לעורר את הציבור הבורגני משנת הצהריים הנינוחה שלו, וכדי להפעיל "שָׁעוֹן מְעוֹרֵר". בעשותו כן, הציג אלתרמן לפני באי התאטרון הנהנתניים את התמונה המדאיגה מכל צדדיה, אף רמז להם ברמזים עבים כקורת בית-הבד שאסור להם להיות מדושני עונג ולחיות את חייהם בשאננות.


הנה כי כן, שיר שכותרתו היא "תוצרת הארץ" אינו עוסק כלל ב"תוצרת הארץ". הוא משקף את הפגמים והמחדלים המתגלים לנגד עיניו של אינטלקטואל ארץ-ישראלי שיודע להתבונן במציאוּת במבט אָנָליטי נוקב. זהו שיר המציע לקוראיו ולשומעיו לשאוב נחמה מ"שִׁיר הַתּוֹצֶרֶת", ולמעשה מפגיש אותם עם דברי תוכחה קשים ומרים כלענה על תופעות שליליות של "רק בישראל".


אף-על-פי-כן ולמרות הכול, אם ניתן לגזור גזֵרה שווה ממחזהו של אלתרמן כינרת, כינרת, ניתן להבין את רוחו הטובה של השיר, שאינו מושר בנימה של עצב וייאוש כלל וכלל. להפך, לפנינו שיר מלא הומור, הדוהר קדימה בקצב הנמרץ האופייני לטורים האנפסטיים שלו. במחזה כינרת, כינרת רמז אלתרמן שחרף עשרות כשלים ומחדלים, קמה ככלות הכול מציאוּת חדשה ומשובבת עין; וכך גם בשיר שלפנינו: מסביב שוררת מציאוּת מדאיגה, שחורה משחור, של רצח בדרכים ושל שדות שיבוּליהם נבזזים או נשרפים. בה בעת, בעיר הולכת ומתרקמת במקביל מציאוּת חדשה, אנרגטית ותוססת, גם אם (עקב מחדליה של ההנהגה) אין האנרגיה הרבה של התושבים החדשים מנותבת לטובת הכלל. בסופו של דבר, דברים הולכים ונבנים, גם אם לא תמיד בצורה ההגיונית והמושׂכּלת ביותר. ולפיכך, חרף כל הפגמים והמחדלים, אפשר גם לשאוב גם נחמה מן המציאוּת החדשה, ולאו דווקא במרכאות כפולות.