איך נוצרים מיתוסים?

על "הבלדה על חמוריקו"

פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) ,

גליון 1754 09/06/2022

חדשות בן עזר 1754
.pdf
Download PDF • 68KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF



לא אחת תהה אלתרמן בשיריו על הדרך שבָּהּ נוצרים מיתוסים ואגדות. מהו החומר ההופך את סיפורו הפשוט של אנטי-גיבור, או של חייל פשוט (חפ"ש), כמו אליפלט, למשל, לסיפור על-זמני, שלא יאבד את חיותו ויישאר כמו אילן ירוק-עד. בשירו "הגדי מן ההגדה" כתב אלתרמן:


"אִישׁ לֹא שָׂם לוֹ לִבּוֹ [...] כִּי הַגְּדִי הַלָּזֶה / יִכָּנֵס לַהֲגָדָה /

וְיִהְיֶה גִּבּוֹרוֹ שֶׁל זֶמֶר. [...] זוֹ הָיְתָה פְּתִיחָתוֹ שֶׁל אַחַד הַשִּׁירִים /

שֶׁיִהְיוּ מוּשָׁרִים עַד נֶצַח".


ובשירו "מסביב למדורה" כתב:


"מַה נּוֹסִיף וְנִמְנֶה?... מִדְּבָרִים פְּעוּטִים / נוֹצָרוֹת אַגָּדוֹת. זֶה הַחֹמֶר...".


ובטורו "האיר השחר" כתב אלתרמן על שירת רחל:


"'כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי'. מִי יֵדַע מַה קובֵעַ /

אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים? דְּמוּת גּוֹלֶֹשֶת מִתֵּל: /

כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ /

נִשְׁתַּלְּבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל".


אלתרמן הבין אל-נכון ששיריה הקטנים והצנועים של רחל, שלא התהדרו במחלצות ובמליצות, ישרדו בשירה העברית אף יותר משיריהם של אותם משוררים שהיו גדולים וחשובים בדורם, כי עשו בשפה העברית כבלהטים. אלה זלזלו בשירת רחל ולגלגו על "קוצר ידה", אך חרף "דלותם" שירי רחל לא נשכחו כשיריהם של מקטרגיה.


הרהורים היסטוריוסופיים על הדרך שבָּהּ תופעות קטנות וצנועות עשויות לצבור ברבות השנים נפח ומשמעות, העלה ביאליק בנאומו "לפתיחת האוניברסיטה העברית" (1925), הכלול בכל כתביו במדור "דברי ספרות". בנאום זה טען ביאליק שרבים מגיבורי התנ"ך הנצחיים, המוּכּרים זה אלפי שנה בכל רחבי העולם המוֹנוֹתֵאיסטי ואף מֵעֵבר לו, היו בסך-הכול אנשים פשוטים, ללא כל רקע למדני וכל הילה של יוּקרה.


וביתר הרחבה: ביאליק טען שאבות האומה, מלכיה ונביאיה, שהונצחו לדורי-דורות, לא היו אלא קומץ של עובדי אדמה ורועים, נוקדים ובולסי שִׁקמים, רובם אנשים קטנים ודלים, ללא קנייני חומר ורוח. ואולם, האנשים "הקטנים" האלה הֵעֵזו להֵישיר מבטם לשמַים ולשאוֹל שאלות גדולות שנגעו בנצח. כך הניחו מִבּלי דעת ובלא כוונה-תחילה את היסודות לתרבות האנושית, לדת ולמוּסר.


ההיסטוריה הִציבה מולם זרקורים ומגבירי-קול רבי עָצמה, ותיעדה את דבריהם ואת פעֳלָם. צירופי מקרים היסטוריים אף גרמו לכך שסיפורם יופץ ברחבי העולם באמצעות הנצרות והאסלאם. כך היו האנשים הפשוטים הללו לדמויות מופת נצחיות המוּכּרות בכל אתר ואתר. גם כיום, אלפי שנים לאחר שההוויה שהולידה אותם עָברה ובָטלה מן העולם, אין כמעט אדם, ויהא הוא אפילו איש פשוט שלא למד ולא שנה, שאינו יודע את שמם ואת עלילות חייהם. הדמויות ה"קטנות" הללו היו לסמלים אוניברסליים שקיבלו ממדי ענק.


להערכתי, גם "הבלדה על חמוריקו" שייך לשירים אלה המספרים איך אדם פשוט ("בעל עגלה", ובמיוחד כשתואר זה משמש הֶבּראיזם ביידיש ונהגה בהגייה גלותית, משמש שם-נרדף לאדם מתחתית הסולם החברתי), הוא וחמורו הגיעו לגדוּלה – "עַד קַצְוֵי רָקִיעַ". האגדה על שייע ועל חמורו חמוריקו חורגים מן הסיפור הליטֶרלי הפשוט על עגלון אלמוני משכונותיה הדרומיות של עיר שנבנתה על החולות, ומקבל ממדי ענק, חובקי שמים וארץ:

​פַּעַם חַי פֹּה, סָמוּךְ לַחוֹלוֹת, חֲמוֹר גּוּץ בֶּן־אָתוֹן קָטֹן, וּבְקוֹלוֹ הַיָּפֶה צִלְצְלוּ שְׁנֵי קוֹלוֹת: טֶנוֹר לִירִי עִם בַּס־בָּרִיטוֹן. לְשׁוֹנוֹת עַם לוֹעֵז לֹא יָדַע הוּא, בִּידִיעוֹת מַבְרִיקוֹת לֹא הִפְתִּיעַ, אַךְ בַּלַּיְלָה־בַּלַּיְלָה הָיָה הוּא מֵרִים קוֹל וּמַרְעִיד רָקִיעַ. הַמִּלִּים לֹא הָיוּ חֲשׁוּבוֹת כִּבְיָכוֹל, כִּי נָעַר הוּא רַק: אִיָּה, אִיָּה, אַךְ בָּזֶה הוּא כְּאִלּוּ אָמַר אֶת הַכֹּל וּבָזֶה אֶת הַכֹּל הִבִּיעַ. אִיָּה, אִיָּה, אִיָּה, עַד הַרְחֵק, עַד קַצְוֵי רָקִיעַ. וּזְקֵנִים מְקִיצִים וְרוֹטְנִים: יִמַּח שְׁמוֹ, זֶה חֲמוֹר שֶׁל שִׁיֶּע. וִישִׁישׁוֹת וּנְעָרוֹת מַקְשִׁיבוֹת וְאוֹמְרוֹת: אֵיזֶה קוֹל יֵשׁ לוֹ, מַמָּה מִיָּה! כָּל הַיּוֹם הוּא סָחַב עֲגָלָה זְעִירָה שֶׁדִּלְּגָה עַל גַּבֵּי שׁוּחוֹת, וּלְאַחַר יוֹם שָׁלֵם שֶׁל דִּלּוּג וּדְהִירָה הָיָה שִׁיֶע מוֹרִיד הַמּוֹשְׁכוֹת. וְהוֹשִׁיט הוּא קְלִפּוֹת שֶׁל תַּפּוּז לוֹ וְאָמַר: קַח אֱכֹל זֶה מַגִּיעַ. אֵין סָפֵק שֶׁאַתָּה לֹא קָרוּזוֹ, אַךְ צַדִּיק אַתָּה, סְמֹךְ עַל שִׁיֶע. אָז הָיָה הַחֲמוֹר הַקָּטָן נוֹשֵׂא קוֹל וְנוֹעֵר: אִיָּה, אִיָּה, אִיָּה. וּבָזֶה הוּא כְּאִלּוּ אָמַר אֶת הַכֹּל, וּבָזֶה אֶת הַכֹּל הִבִּיעַ. אִיָּה, אִיָּה, אִיָּה...

​כָּךְ עָבְרוּ יְמֵי חֹם וְרוּחוֹת וְעֶגְלַת רַבִּי שִׁיֶּע גּוּץ אָז הִשְׁמִיעָה מִסְפַּר חֲרִיקוֹת אַחֲרוֹנוֹת וּמֵאָז אֵין רֶבְּ שִׁיֶּע בַּחוּץ. כִּי חָלָה אֶת חָלְיוֹ הוּא לְפֶתַע וּבַצְּרִיף הוּא שָׁכַב בְּלִי נִיעַ וְרַק רֹאשׁ חֲמוֹרִיקוֹ בַּפֶּתַח מִדֵּי פַּעַם הָיָה מוֹפִיעַ. בִּטְלָפָיו הוּא דָרַךְ וְהָפַךְ אֵיזֶה פַּח, וְנָעַר: אִיָּה, אִיָּה, אִיָּה. וְרֶבְּ שִׁיֶע גַּם הוּא הִצְטָרֵף וְגָנַח: אוֹיָה, אָנָּא הַשֵּׁם, הוֹשִׁיעָה! אִיָּה, אִיָּה, אִיָּה... זְמַן עָבַר, הַחֲמוֹר וּבְעָלָיו זֶה מִכְּבָר בָּעוֹלָם אֵינָם. אַךְ בְּלֵיל סְעָרָה אֱלֵי צֵל עֲגָלָה צֵל אוֹתוֹ חֲמוֹרִיקוֹ נִרְתָּם. וְשָׁעָה שֶׁבִּשְׁחוֹר הַשָּׁמַיִם רַעַם רָם אֶת קוֹלוֹ מַשְׁמִיעַ, מִתְעָרֵב שִׁקְשׁוּק גַּלְגַּלַּיִם שֶׁל עֶגְלַת חֲמוֹרוֹ שֶׁל שִׁיֶע. וּבֵין רוּחַ וָרַעַם אֲזַי עוֹלֶה קוֹל וְנוֹעֵר: אִיָּה, אִיָּה, אִיָּה. וּמַכִּים הַבְּרָקִים וּבֵין שַׁחַק וּשְׁאוֹל חֲמוֹרִיקוֹ כַּצֵּל מַבְקִיעַ – אִיָּה, אִיָּה, אִיָּה, עַד הַרְחֵק, עַד קַצְוֵי רָקִיעַ עִם הַסַּעַר וְעִם הַרְעָמִים זֶה נוֹעֵר, מִתְגַּלְגֵּל, מֵרִיעַ, וִישִׁישׁוֹת וּנְעָרוֹת מַקְשִׁיבוֹת וְאוֹמְרוֹת: אֵיזֶה לַיְלָה, הָהּ, מַמָּה מִיָּה.


השיר שייך לקבוצת הפזמונים החדשים שחיבר אלתרמן לקראת העלאת המופע המוזיקלי "שוּק המציאוֹת" (1965). בערוב יומו של אלתרמן בּוּצע פזמון זה גם במופע המוזיקלי "צץ וצצה" (1969). בשנת 1965, שנת חיבור השיר וביצועו הראשון, הוציא אלתרמן את קובץ שיריו האחרון חגיגת קיץ, ובו עבר המשורר מן ה"כרם" אל השכונות הדרומיות והשווקים הדרומיים של העיר, בסביבת מגוריה של אהובתו צילה בינדר. במקום התימנים של פזמוני "המטאטא" ו"לי-לה-לו", תיאר אלתרמן שלל טיפוסים מאגן הים התיכון, לרבות "עולים חדשים" מצפון אפריקה, שהגיעו מעיירות הפיתוח לעיר הגדולה וניסו בה את מזלם, וכן "עולים חדשים" ותיקים יותר מארצות הבלקן. בשנים אלה נכנסו לשיריו טיפוסים כדוגמת אוריאנה, מרימה וחמוריקו (שם שנגזר על משקל שמות בלקניים כדוגמת "מושיקו", "אברמיקו" או "סלומוניקו") וביטויים ים תיכוניים – ספניוליים, איטלקיים או ערביים – כמו "מָאמָא מיה", "החראמה" או "מניאנה".


למעשה, חסידות אשכנז היא שרוממה את מעמדו של האיש הפשוט והעניקה לתפילתו, היוצאת מתוך לב טהור, עָצמה שאינה פחותה מזו של תפילת תלמיד-חכם. בחסידות לפעמים היהודי הפשוט הופך לדוגמה ומופת לרבו באשר לדרך התשובה הראויה והנכונה. לפי החסידות, גם תפילה של עם-הארץ, שאינו יודע קרוא וכתוב, בוקעת שערי רקיע, בזכות הכוונה הטמונה בה (וכך גם תפילתו של ילד, שלא למד ולא שנה, ואפילו געייתו של שה או שור, וכאן נעירת חמור). הבעש"ט לימד את האדם הפשוט לקבל את הייסורים באהבה. לא פעם הראה אלתרמן שלא אחת האנשים המזולזלים והשותקים, העלובים שאינם מעליבים, יורשים את "מלכות השמַים" – הם ולא העשירים והבוטחים בעצמם ובצדקתם. בבלדה שלפנינו מילה דלה, אחת ויחידה, שאינה אפילו מילה – "אִיָּה" – מביעה הכול. העלילה מזכירה את זו של הסיפור "הצדיק הכפרי" מאת שלום אש, הכתוב ברוח סיפוריו הנאו-חסידיים של י"ל פרץ. גם בסיפור זה, בדומה לנעירת החמור, הנער שורק, ובשריקתו הוא קורא שערי שמים ומאפשר לתפילות להגיע אל כיסא הכבוד.


המקור החסידי ניכּר במבחר המילים. כך, למשל, המילים "בַּלַּיְלָה־בַּלַּיְלָה" – תיאורו של הזמן שבּוֹ החמור מרים את קולו ומרעיד רקיע – אינן מופיעות במקורות העתיקים בצורת הכפילות. לעומת זאת, המילים "בַּלַּיְלָה־בַּלַּיְלָה" מופיעות לא פעם בספרות החסידית והנאו-חסידית, כגון אצל הלל צייטלין, מבאי ביתו של יצחק אלתרמן, אביו של המשורר. צייטלין כתב בחיבורו "ציוּן לעיירה" שורות כגון: "בלילה בלילה באים המתים להתפלל בבית־הכנסת הגבוה [...] בלילה בלילה מלא בית־הכנסת העתיק, החרב, צדיקים, מלאכים ושרפים. הצדיקים מתפללים, המלאכים אומרים שירה, השרפים אומרים: קדוש, קדוש. [...] בלילה בלילה, כשבאה החבורה הקדושה להתפלל, מלוות אותה הציפורים". משמע, אלתרמן חיקה כאן את סגנונם של סיפורי חסידים ויראים, גם אם עשה כן מִכּלי שני, באמצעות סיפורים נאו-חסידיים.


על "הבלדה על חמוריקו" ניתן להתבונן מזוויות-ראייה שונות ולראות בה גלגול של סיפורי אגדה שונים: ניתן לראות בה גלגול קומי של סיפור אליהו שעלה במותו בסערה השמימה ברכב אש – אותו אליהו שהפך מנביא קנא ואכזר למין "סנטה קלאוס" של ליל הסדר. ניתן לראות בה גלגול של אותן מעשיות חסידים וסיפורי יראים הגדושים בדמויות של עגלונים.1 ניתן גם לראות בעלילת הבלדה את סיפורם של ותיקי היישוב ו"העולים החדשים" מאגן הים התיכון ("חמוריקו" על משקל שמות מארצות הבלקן ומתורכיה) שהיו בעבורם עגלונים וסבלים, "שואבי מים וחוטבי עצים".


כאן אנסה לבסס את השיר כגלגול של סיפור אחד – היסטורי ומיתולוגי כאחד – המראה איך מנהיג אחד (נהיגה בכלי-רכב ומנהיגות והנהגה מאותו שורש נגזרו), שידע ללטף את ראש עבדו (=חמורו) הנאמן, חסידו המושבע, הבקיע את שערי הרקיע ודבריו הגיעו אלפיים שנה עד קצות תבל.


הכוונה היא לדמותו של "בן הנגר", ששמו העברי "ישוע" דומה לשמו של בעל העגלה "שיע". כמו גיבוריו של אלתרמן – העגלון וחמורו – גם הוא גדל בארץ-ישראל ו"לְשׁוֹנוֹת עַם לוֹעֵז לֹא יָדַע הוּא". החכמים והזקנים שאינם יכולים לשאת את הקולות הבוקעים מן החמור ונישאים מן העגלה עד קצווי רקיע, מדברים בגנותה של הבהמה ומקללים אותה ("וּזְקֵנִים מְקִיצִים וְרוֹטְנִים:/ יִמַּח שְׁמוֹ, זֶה חֲמוֹר שֶׁל שִׁיֶּע").2 ייזכר בהקשר זה שאת שמו של ישו אייתו בני התורה בתוספת גרשיים (יש"ו), והציגוהו כראשי תיבות של "ימח שמו וזכרו". כמו כן ראוי לזכור שאף המילה הסתמית-כביכול "כביכול" המשובצת, בראש הבית השלישי, היא בעצם שם-נרדף לאלוהים (בעברית ובלשון יידיש כאחת).3 מילה אחת ויחידה – "אִיָּה" ובראשי תיבות: "אם ירצה השם" – מוציא "חמורו של משיח" מפיו (המילה "משיח" גם היא חורזת באופן דיסוננטי עם "שיע"), ואין היא אלא נעירה הנשמעת בכל הגבהים והסגנונות של הקולות המוזיקליים הגבריים (ב"טֶנוֹר לִירִי עִם בַּס־בָּרִיטוֹן"). מילה זו היוצאת מפי החמור מתהפכת כאן לכל הגוונים, והסיפור על העגלון וחמורו הופך לאגדה היפה לכל נפש התופחת ומתפתחת למיתוס אוניברסלי בעל ממדים אדירים


גם המילים "מַמָּה מִיָּה!", הנשמעות כאן מפי הישישות והנערות, רומזות לאֵם הגדולה – המדונה – ושייכות לאותו סיפור שהיה לאגדה (גם למילת-קריאה זו יש משמעים רבים, והיא מבטאת התפעלות של שמחה וקריאת פחד גם יחד). ייתכן שהמילים האירוניות ("בִּידִיעוֹת מַבְרִיקוֹת לֹא הִפְתִּיעַ") רומזות לאופייה האֶפּיגוני של "הברית החדשה", שנטלה יסודות רבים מתורת ישראל, אך אין בה – ככלות הכול –העָצמה והעושר המצויים בחזיונות הנביאים, במזמורי תהִלים, בפסוקי שיר-השירים ובפסוקים של ספרי החָכמה. גניחת הייסורים של שיע – "אוֹיָה, אָנָּא הַשֵּׁם, הוֹשִׁיעָה!" – מבוססת כמובן על תפילת "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא" (תהלים קיח, כה) שהועברה ממזמור תהלים אל סידור התפילה ואל הפיוטים, ומהם גם אל הברית החדשה.


ישו הן נולד באבוס או באורווה, ובציורי לידתו מצויירים סוס וחמור העומדים רכונים על ערשו. בסוף דרכו הוא מתואר כמי שהגיע לשערי ירושלים רכוב על חמור, "וַהֲמוֹן הָעָם הָהֹלְכִים לְפָנָיו וְאַחֲרָיו קָרְאוּ לֵאמֹר הוֹשַׁע-נָא לְבֶן-דָּוִד בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה' הוֹשַׁע-נָא בַּמְּרוֹמִים׃  וַיְהִי בְּבֹאוֹ יְרוּשָׁלָיִם וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר וַיֹּאמְרוּ מִי זֶה׃  וַיֹּאמְרוּ הֲמֹן הָעָם זֶה הוּא הַנָּבִיא יֵשׁוּעַ מִנְּצֶרֶת אֲשֶׁר בַּגָּלִיל" (מתי כא, ט-יא). תפילתם של ה"משיח" וחמורו הבקיעה שערי שמים, וקולה פשט והגיע לכל קצות תבל. זו טיבה של תפילה הנובעת מן הלב, הנשמעת כשאדם מתהפך בחבלי כאבו ואין מרפא לייסוריו.


הרעיון בדבר חמורו של משיח, ביהדות ובנצרות, מבוסס כידוע על הפסוק: "גִּילִי מְאֹד בַּת-צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר וְעַל-עַיִר בֶּן-אֲתֹנוֹת" (זכריה ט, ט), ופזמונו של אלתרמן פותח בתיאורו של החמור כ"חֲמוֹר גּוּץ בֶּן-אָתוֹן קָטֹן" שהתיאור המקראי מהדהד בו כהד רחוק.

ואף זאת: מערכת-היחסים המתרקמת בשיר בין העגלון לבין "נושא-כליו" הנמוך והנאמן מזכירה את זו של דון קישוט וסנצ'ו פנשה, ובחקר יצירת סרוונטס מתרבים הקולות המכנים את דון קישוט בשם "Christ-like figure" או בשם "Jesus figure", אפשר שבהשראת אחד מציוריו של סלוודור דאלי המציג את דון קישוט בדמותו של ישו.4


"הבלדה על חמוריקו", אחד הפזמונים היפים והטעונים של אלתרמן, מכיל מן הסתם גם ממד אישי. מותר כמדומה להניח שגם אלתרמן תהה לפעמים אם שיריו יתקיימו לדורות או יישכחו אחרי מותו, או – גרוע מזה – עוד בחייו. בתקופה שבָּהּ נכתב הפזמון היה המרד האנטי-אלתרמני של צעירי "דור המדינה" בשיאו, ונתן זך – יריבו המושבע של אלתרמן שהשמיע דברים בגנות שירת אלתרמן מעל כל במה – כתב במאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן" (1959) פעמים אחדות שהוא אינו אוהב את כתיבתו האוקסימורונית של אלתרמן.5 דומה שאלתרמן, מתוך התרסה נגד דברי מקטרגיו ומתוך אירוניה עצמית דקה ומדויקת, כותב על "חמור עבודה", השר בלשון אוקסימורונית – ב"שְׁנֵי קוֹלוֹת" מנוגדים – ובכל זאת קולו יפה וערב לאוזניהן של ישישות ונערות כאחת.6 הלחן האטונלי של סשה ארגוב בהרמוניה הכרומטית יוצאת הדופן שלו ובמרווחים הלא שגרתיים שלו (כגון הטריטונים שב"איה, איה, איה") הפך לטעמי את "הבלדה על חמוריקו" לאחד הפזמונים המבריקים והמקוריים ביותר בתולדות הזמר העברי.



הערות:

  1. בין סיפורי חסידים יש סיפורים לא מעטים על עגלונים, וראו סיפורו של מנחם מנדל בודק "השם המאיר" בספר סדר הדורות החדש, למברג תרכ"ו,עמ' 63. סיפורו של יצחק לנדא "סוס במקום אתרוג", זכרון טוב, פיוטרקוב תרנ"ב, עמ' 7; סיפורו של שלמה-יוסף זוין, "סוסים כבני אדם", סיפורי חסידים, ירושלים תשס"ב, עמ' 168; סיפורו של שלום גוטמן, "מעשה בעגלון, טלית ותפילין", תפארת בית לוי, יאסי תר"ע, עמ' 14, ועוד ועוד.

  2. התיאור של "וּזְקֵנִים מְקִיצִים וְרוֹטְנִים" ו"וִישִׁישׁוֹת וּנְעָרוֹת / מַקְשִׁיבוֹת וְאוֹמְרוֹת" הוא בנוסח תיאורו של ביאליק בשיר-העם "לא ידע איש מי היא" ("וְחֶרֶשׁ הִתְלַחֲשׁוּ / הַסּוֹרְגוֹת פֻּזְמָקָן, / וּזְקֵנִים מְצַיְּצִים, / מִתְגָּרְדִים בַּזָּקָן"). את נוסח הקללה שבבלדה שלפנינו ("יִמַּח שְׁמוֹ") הכניס אלתרמן כבר אל שירו המוקדם "אתה חיכית לי" (1935), שגם בו מתואר חמור ארץ-ישראלי מצוי: "כְּשֶיָּרֵחַ מִשְׁתַּפֵּךְ עַל פְּנֵי הַיָּם, / וּפַרְדֵּסִים נוֹתְנִים רֵיחוֹת... יִמַּח שְׁמָם!.. / וְהַחֲמוֹר נוֹעֵר בְּקוֹל קוֹרֵעַ לֵב... / הַאִם אֶפְשָׁר, בִּתִּי, שֶׁלֹּא לְהִתְאַהֵב?..".

  3. לפי אתר האקדמיה ללשון העברית, המילה "כביכול" היא כינוי לאלוהים (ספרותי).

  4. http://www.sexualfables.com/Don-Quixote-as-the-Spanish-Christ.php

  5. נתן זך היה הראשון שזיהה בשירת אלתרמן את הפיגורה הקרויה "אוקסימורון" ונקב בשמה (במאמרו "הרהורים על שירת נתן אלתרמן", עכשיו, 3 – 4 [תשי"ט], עמ' 109 – 122).

  6. הניב "לדבר בשני קולות" משמש בדרך-כלל במשמעות שלילית. הוא מציין השמעת קולות סותרים כתחבולה לבלבל את היריב של הדובר או לרַצות את בעל-בריתו בדרך צבועה ומניפולטיבית. אלתרמן עושה כאן שימוש משלו בניב השגור בתארו חמור השר מנגינה דיסוננטית בשני קולות מנוגדים (כמו כתיבתו האוקסימורונית), אך למרבה הפלא התוצאה ערֵבה לאוזן.