האם אפשר שלא להתאהב?
על הפזמון "אתה חיכית לי"
פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1723 , 17/02/2022
שירם-פזמונם של נתן אלתרמן ומשה וילנסקי "אתה חיכִּיתָ לי" נכתב לתכנית ל"ט של תאטרון "המטאטא" ("שְׁמע קולנו", מופע הבכורה ביום 21.12.1935). זהו דואט של סעדיה וחביבה – בחור בן העדה התימנית ובחורה יהודייה מפולין – שאותו ביצעו על במת "המטאטא" השחקנים יעקב טימן וקטיה בת-הרים. בתכנית המופע "שְׁמע קולנו", המובאת בפירוט בחלק א' של הספר פזמונים ושירי זמר (שבעריכת מנחם דורמן), שיר זה אינו נזכר כלל. הוא גם אינו כלול משום-מה בין השירים שבשני חלקיו של הספר. ואולם, מצויות הקלטות אחדות שלו – ישָׁנות וחדשות כאחת. השיר בן שמונת הבתים בנוי מארבעה צמדי-בתים. הוא נפתח בשני בתים מִפִּי חביבה, שאחריהם מובאים שני בתים מפי סעדיה, וחוזר חלילה:
אַתָּה חִכִּיתָ לִי לְיַד בֵּית הַחֲרֹשֶׁת.
אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ לִי הַיּוֹם בֶּאֱלֹהִים.
אַתָּה הִבְטַחְתָּ לִי לָתֵת שִׂמְחָה וָאֹשֶׁר
וְנַעֲלַיִם זוּג עַל עֲקֵבִים גְּבוֹהִים.
אֲבָל הַנַּח נָא לִי וְאַל נָא תֹּאהֲבֵנִי.
אוֹתִי הִרְגִּילוּ רַק לִפְלִירְטִים לְהַקְשִׁיב.
הָאַהֲבָה, סְעַדְיָה, רְחוֹקָה מִמֶּנִּי
כְּמוֹ שֶׁוַּרְשָׁה רְחוֹקָה מִתֵּל-אָבִיב.
אַל תְּדַבְּרִי כָּזֹאת, אַל תִּתְעַצְּבִי, חֲבִיבָה.
נִסַּע בְּיַחַד שְׁנַיִם-שְׁנַיִם תֵּל-אָבִיבָה.
שָׁם הַתָּמָר עוֹלֶה, שָׁם תְּאֵנָה פּוֹרַחַת,
הָאַהֲבָה נִדְבֶּקֶת שָׁם כְּמוֹ קַדַּחַת.
כְּשֶיָּרֵחַ מִשְׁתַּפֵּךְ עַל פְּנֵי הַיָּם,
וּפַרְדֵּסִים נוֹתְנִים רֵיחוֹת... יִמַּח שְׁמָם!..
וְהַחֲמוֹר נוֹעֵר בְּקוֹל קוֹרֵעַ לֵב...
הַאִם אֶפְשָׁר, בִּתִּי, שֶׁלֹּא לְהִתְאַהֵב?..
הִנֵּה הָעִיר אֶת אוֹרוֹתֶיהָ כְּבָר הִדְלִיקָה.
הָאֲנָשִׁים הוֹלְכִים וְלֹא יוֹדְעִים לְאָן.
הָהּ, כַּמָּה רַע לָהֶם לִחְיוֹת פֹּה בִּרְחוֹב דְזִ'יקָה,
וְכַמָּה הֵם רוֹצִים לְהִמָּלֵט מִכָּאן!
אַתָּה הָיִיתָ כֹּה רָחוֹק מִפֹּה, סְעַדְיָה,
אֲבָל קוֹלְךָ אֵלַי הִגִּיעַ עַד הֲלוֹם,
שָׁמַעְתִּי כְּבָר אוֹתוֹ... אוּלַי הָיָה בָּרַדְיוֹ...
וּמִי יֵדַע – אוּלַי הָיָה זֶה בַּחֲלוֹם.
תָּבוֹאִי עִמָּדִי. בֵּיתִי כְּבָר מְחַכֶּה לָךְ.
עַל הַגְּזוּזְטְרָה תֵּשְׁבִי אֶצְלִי כְּמוֹ בַּת מֶלֶךְ.
מִלְמַעְלָה אַפִּירְיוֹן וְלָרִצְפָּה שָׁטִיחַ
וּמִמּוּלֵךְ – כָּזֶה מִין גֹּדֶל אֲבַטִּיחַ!
וּמִסָבִיב לָךְ יַעַמְדוּ עֶשְׂרִים כּוּשִׁים
רַק לְגָרֵשׁ מִמֵּךְ זְבוּבִים וְיַתּוּשִׁים
ופַּטֵּיפוֹנִים לָךְ יָשִׁירוּ יוֹם וָלֵיל
כָּאֵלֶּה הַחַיִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!
הבדלים מִגדריים ומֶנטליים מפרידים בין סעדיה לחביבה: היא רואה ביחסים שביניהם פלירט בר-חלוף,1 ולא מערכת-יחסים יציבה שעשויה להובילהּ לקשר רציני ובר-קיימא. לכל היותר, כך היא מהרהרת בלִבּהּ, תתגלגל לידיה, בעקבות פרשת האהבהבים המזדמנת הזאת, איזו מתנה יקרת-ערך, שהבטיח לה המחזר הנלהב כדי לקנות את לִבּהּ. הגבר, לעומת זאת, תָּלוש מהמציאוּת, מדמיין סצנות אהבה אקזוטיות בנוסח "אלף לילה ולילה". הוא התאהב עד מעל לראשו בבת-זוגו – פועלת פשוטה בבית-חרושת – ומבטיח לה שיהפכנה בִּן-לילה לנסיכה אם אך תיענה לחיזוריו ותיאות לבוא אִתו לביתו ("תָּבוֹאִי עִמָּדִי. בֵּיתִי כְּבָר מְחַכֶּה לָךְ./ עַל הַגְּזוּזְטְרָה תֵּשְׁבִי אֶצְלִי כְּמוֹ בַּת מֶלֶךְ").
כמו בפזמון האלתרמני "רינה", האישה פרקטית ומתאווה לטעום ללא דיחוי מהנאות העולם-הזה. הגבר הלהוט, לעומת זאת, מרחף בשפריר עליון, ומוכן להוריד למען אהובת-לִבּוֹ את השמים לארץ. ואולם, האישה מורידה את המחזר הנלהב מן העננים אל קרקע המציאוּת, ומזכירה לו את הבטחתו, המופשטת והמוחשית כאחת: לתת לה "שִׂמְחָה וָאֹשֶׁר / וְנַעֲלַיִם זוּג עַל עֲקֵבִים גְּבוֹהִים" (בדגש על הסיפא).2 .
בשירו הגנוז "ניחוח אשָּה", שׂם אלתרמן בפי הגבר, המוקסם מן האישה, את המילים: "כַּמָּה טוֹב עַל פְּנֵי אַסְפַלְט לְהִדָּרֵס / בְּכָזָב צוֹעֵד עַל עֲקֵבִים גְּבוֹהִים" (הכרזה המזכירה את הכרזתו של האוהב הכנוע בסוף השיר הידוע "פגישה לאין קץ" בדבר נכונותו ליפול פצוע ראש כדי "לקטוף" חיוך מאהובתו הבלתי-מושגת). לא אחת הגבר המאוהב בשירי אלתרמן מרקיע שחקים בדמיונו, ומתרפס לפני האהובה הנחשקת, אף מוכן להיות עפר לכפות רגליה (ולפעמים להפך: יש שהאישה בשירי אלתרמן מוכנה להיות שפחתו הנרצעת של אהוב-לִבּהּ).
אלתרמן רמז כאן כמדומה בין השיטין שאהבתו של סעדיה לחביבה אינה אהבה של ממש (love) אלא התקסמות בת-חלוף (infatuation), שתתפוגג ותימוג עד מהרה כמו אהבתם של גיבורי "חלום ליל קיץ". כזכור, המחזה השייקספירי מראה שבעֵת התעוררות היצרים, בעיצומו של לֵיל ירֵח קֵיצי, אפוף ניחוחות של פריחה, גם חמור-חמורתיים יתגלה כגבר מושך מן הבחינה הפיזית, לפחות עד לרגע ההתפכחות מן האשליה (אפשר שמשום כך נזכרים כאן בדברי סעדיה גם הירח וגם נעירת החמור).
מבלי שהדברים ייאמרו במפורש, ניכּר שלפנינו שיר של קיץ: מסיפורי סעדיה עולים ובוקעים תיאוריו של קיץ ישראלי ב"כרם התימנים": ישיבה על הגזוזטרה מתחת לאפיריון מֵצל, אבטיח, מניפות לגירוש זבובים. חביבה שעומדת על קרקע המציאוּת ואינה רואה בקשר שבין שלה עם סעדיה יותר מ"פלירט" שומעת ממנו שבתל-אביב "הָאַהֲבָה נִדְבֶּקֶת שָׁם כְּמוֹ קַדַּחַת" (המילה "קדחת" רומזת למחלה ולמחסור, אך גם למהירות הקדחתנית שבָּהּ נוצר הקשר בין השניים ולבולמוס התשוקה הבלתי-נשלט שתקף את סעדיה).
"שָׁם הַתָּמָר עוֹלֶה", כך מתאר סעדיה הפנטזיונר את המציאוּת התל-אביבית – ובדבריו טמון רמז לעליית "אעלה בתמר" (הלא היא העלייה הראשונה של יהודי תימן בשנת 'אעלה בתמ"ר' = תרמ"ב, שאנשיה התיישבו בחלקם בשכונת "כרם התימנים" שמחוץ ליפו שנות דור ויותר לפני ייסוד העיר תל-אביב). גם פריחת התאנה המובטחת בדברי סעדיה היא תופעת טבע קצרה ואנומלית שאלתרמן האגרונום הכיר אותה בלי ספק: לתאנה אין פריחה של ממש ופריהּ הוא למעשה פרח שהתעוות, וראו על כך ברשימה "היכן מתחבאת פריחת התאנה".3
גם בערך המילוני על התאנה נכתב ש"פרי התאנה [...] אינו אלא פרי מדומה. למעשה אנו אוכלים את התפרחת (אסוּפּת פרחים) של התאנה הנקראת 'פגה'". ייתכן שאלתרמן רמז שלפנינו זוג מוזר ואנומלי, שאהבתו היא התקסמות קצרת-מועד – תופעה של התלהטות יצרים אוֹבּססיבית שתחלוף עד מהרה מבלי שתישא פרי של ממש.4
בשיר "לבדך" (כוכבים בחוץ) תיאר אלתרמן את פריחתם הלבנה של עצי הדובדבן. גם כאן יכול היה לתאר את פריחת הדובדבן או את פריחת השקדייה, ששתיהן נראות כמו שמלת כלולות מפוארת ומתאימות לשיר רומנטי שעניינו אהבה שתוליך אולי לנישואים. ואולם, המשורר-האגרונום ביקש לתאר כאן כאמור תמונה קֵיצית כב"חלום ליל קיץ", ועל-כן חיפש ומצא במקום הדובדבן והשקדייה את עץ התאנה – עץ ה"פורח" ומניב בחודשי הקיץ.
•
ברור אפוא שעלילת השיר מתרחשת בקיץ, אך נשאלת השאלה: היכן היא מתרחשת? האם חביבה עובדת בבית-חרושת באיזו עיר-עולים המרוחקת מתל-אביב, ומעלה זיכרונות מעיר הולדתה בפולין? אם כן, מדוע סעדיה מבטיח לה "נִסַּע בְּיַחַד שְׁנַיִם-שְׁנַיִם תֵּל-אָבִיבָה" (ואינו משתמש במילים המתבקשות: "נִסַּע בְּיַחַד שְׁנֵינוּ תֵּל-אָבִיבָה")? האם עלילת השיר מתרחשת בוורשה? ואם כן, מה לסעדיה בוורשה?
השיר מעמיד לפנינו כמה וכמה אמירות חידתיות, שקהל הצופים בתאטרון "המטאטא" הבינו אותן כנראה ללא פירושים מיותרים, אך בימינו-אנו הן תובעות הבהרה. עליי להודות שלא בנקל הגעתי להבנת הסיטואציה המתוארת בשיר "אתה חיכיתָ לי". נדרש לי מסע חיפושים נפתל שהוביל אותי אל הסיבות והנסיבות שהולידו את השיר.
ובכן, בשנות השלושים שלחו מוסדות היישוב צעירים רווקים בעלי דרכון ארץ-ישראלי (פלשתיני) לפולין כדי שיביאו משם צעירות יהודיות, ישאו אותן בנישואים פיקטיביים (שעתידים היו להתבטל עם בוא הזוגות ארצה), וזאת כדי לערוך – בתחבולות רמייה שהערימו על שלטונות המנדט – מִבצע הצלה מהיר שיחלץ נשים מן הסכנות שלתוכָן נקלעו עקב המצב הקשה בפולין. האפשרות ההפוכה – שליחתן של צעירות ארץ-ישראליות לפולין כדי לחלץ גברים על-ידי נישואים פיקטיביים – לא עלתה על דעתם של קברניטי היישוב כי היא עלולה הייתה להיחשב כמעשה נועז שכמוהו כיציאה לתרבות רעה.
אפילו יציאתם של הצעירים לפולין, שהייתה בת-ביצוע והצילה את חייהן של צעירות רבות נחשבה באותם ימים למעשה לא מכובד עקב אמות-המידה השמרניות ששררו ב"יישוב". אלתרמן חשב על רעיון הפיקציה "מחוץ לקופסה": על מבצעים כאלה להצלת יהודים מן הכְּלָיה כתב בשיר "סֵתר שוק" בעיר היונה: "לָכֵן תְּהִלָּה לְכָל עָרְמוֹת עִם רְמִיּוֹת / וּלְכָל חוֹבְלִים שְׂכִירִים וּלְמַבְרִיחֵי הַמֶּכֶס" (עולים רבים הגיעו ארצה בזכות מעשי רמייה ועָרמה של כל מיני סרסורים ומבריחי גבול). ולפי אלתרמן, גם "מִצווה הבאה בעבֵרה" מִצווה היא, כשמדובר בהצלת חייהם של יהודים מן האופל שהשתרר באירופה והבאתם ארצה להקים בה משפחות ולהעמיד דורות של צאצאים.
מתברר שבאמצע שנות השלושים היו פֹּה ושָׁם צעירים שראו בהצעתם של מוסדות היישוב דרך קלה להתפרנס. הם נסעו פעמים אחדות כדי להביא "כלה", וקיבלו בכל פעם חמש לירות (היה זה שכר חודשי מלא של "עובד צווארון כחול" באותם ימים, וכמחציתה של משכורת חודשית של עובד נדרש בחברת החשמל, למשל). בספר לזכרו של מרה (מרדכי גלילי) מקיבוץ נירים מסופר על חבר קיבוץ שנשלח לפולין ב-1934 עם דרכון פלשתיני להביא את "אשתו" שממנה עתיד היה להשתחרר מיד עם שובו ארצה, וכך תואר המִבצע: "נישואים פיקטיביים היו פרוצדורה מקובלת אז. [...] לאחר הגעתם לארץ וקבלת האזרחות הארץ ישראלית, טוליה התגרש וקיבל תעודת רווק. באותה תקופה באמצע שנות השלושים, היו כמה תימנים בארץ שמידי פעם היו נוסעים לפולין, מתחתנים באופן פיקטיבי עם יהודיות פולניות ועולים אִתן לארץ, תמורת שכר ממוסדות היישוב. היה שיר הוּמוֹריסטי על עניין זה: 'לָמָּה לִי לַעֲבֹד וְלָמָּה לְהַזִּיעַ, / אֶסַּע לְפּוֹלַנְיָה אֶתְחַתֵּן עִם שִׁכְּנְזִיָּה / חָמֵשׁ לִירוֹת אֲקַבֵּל, / אֶשְׁלַח אוֹתָהּ לַעֲזָאזֵל / לָמָּה לִי לַעֲבֹד וְלָמָּה לְהַזִּיעַ'".
ב"זֶמרשת" (פרויקט חירום להצלת הזמר הארצישראלי המוקדם) כלול נוסח מתון ו"מכובד" קצת יותר של שיר זה מן החמשיר שלעיל, תחת הכותרת "מה לי דרוש":
מַה לִּי דָּרוּשׁ וּמַה לִּי נָחוּץ
כְּשֶאֲנִי חָבֵר בַּקִּבּוּץ
עוֹד לַיְלָה, עוֹד לַיְלָה,
עוֹד לַיְלָה, עוֹד לַיְלָה.
לָמָּה לַעֲבֹד וְלָמָּה לְהַזִּיעַ
תִּסַּע לְפּוֹלַנְיָה תָּבִיא שִׁכְּנְזִיָּה
עוֹד לַיְלָה, עוֹד לַיְלָה,
עוֹד לַיְלָה, עוֹד לַיְלָה.
מַה לִּי עוֹד אֶלֶף וּמָה רְבָבָה
כִּי לִבִּי מֵת מֵאַהֲבָה
עוֹד לַיְלָה, עוֹד לַיְלָה,
עוֹד לַיְלָה, עוֹד לַיְלָה.
על כן סעדיה אומר לחביבה שהם יסעו תל-אביבה "שְׁנַיִם-שְׁנַיִם" (שכֵּן הם עתידים לעלות על האנייה שתביאם לארץ-ישראל בזוגות כבסיפור תיבת נוח). מוסדות היישוב נהגו לשלוח קבוצה של צעירים רווקים, כדי שצעירים אלה יחזרו ארצה כזוגות נשואים, ולא שלחה אותם למשימה זו אחד-אחד. השיר מתרחש אפוא בוורשה שיהודיהָ חיו באותה עת כבגיהנם עלי אדמות ושיוועו לעזרה והצלה. בין 1935 ל-1937 התרחשו בעיר 500 תקריות אנטישמיות שבהן נרצחו 79 יהודים. חנוונים יהודיים סבלו מאלימות וחנויותיהם נבזזו. עקב השפל הכלכלי הגדול ששרר באותה עת בפולין, הצטמצמה רמת חייהם של היהודים, והגיעה לרמה הנמוכה ביותר בכל רחבי העולם היהודי דאז. רחוב דז'יקה, הנזכר בשיר, שהיה מאוכלס ביהודים רבים, הוא רחוב שלימים נכלל בגבולות "גטו ורשה".
הסופר יוסף הייבלום, יליד ורשה, שהיה חבר בצוות הסופרים שחיבר את המערכון "שְׁמע קולנו" (כרשום על-גבי כרזת המערכון של תאטרון "המטאטא" השמורה בבית הספרים הלאומי) פִּרסם בשנת 1944 ספר זיכרון בלשון יידיש על חורבן יהדות פולין בשם דזיקע גאַס ("רחוב דז'יקה").5 ניתן היה לשער שיוסף הייבלום הוא שהציע לאלתרמן הצעיר להכניס לשירו את שמו של הרחוב הוורשאי שבּוֹ גדל וממנו הגיע ארצה. ורשה הדלה והעגומה מתוארת בשיר זה של אלתרמן, מעשה "עולם הפוך", בתיאור אוּרבּני מרהיב-עין שבּוֹ ניצתים "אורות הכְּרך" לעת ערב ("הִנֵּה הָעִיר אֶת אוֹרוֹתֶיהָ כְּבָר הִדְלִיקָה").6
ואולם, המציאוּת העובדתית שנתבררה לי עולה על כל דמיון: דווקא ברחוב דז'יקה הוורשאי, בו ולא ברחוב אחר, פתח יצחק אלטרמן, אביו של המשורר (שעדיין אִיית את שמו בטי"ת), את גן הילדים העברי ואת הסמינר העברי לגננות שבניהולו. באותו בית התגורר גם אליעזר-לודוויג זמנהוף, יוצר שפת האספרנטו, שחלם חלום אוּטוֹפּי בדבר שפה יחידה ואחידה שתשמש את האנושות כולה.
זמנהוף האמין, מתוך אידֵאליזם ותמימות אוּטוֹפּית, שאם כל העולם ידבר באותה שפה לא תהיינה בו מלחמות דמים. בעצם גם פזמונו של אלתרמן על רחוב דז'יקה הוורשאי, שאליו נקלע סעדיה התימני (שמושגיו לקוחים כאמור מן האקזוטיקה של אגדות העם ששמע גיבורו של אלתרמן בבית, או מסיפורי "אלף לילה ולילה" שקרא המשורר שברא את דמותו של סעדיה), מלא ברעיונות אוּטוֹפּיים בדבר חזרה אל עולם שבּוֹ עדיין לא נתגבּהו מחיצות בין בני האדם. שנים רבות לפני רעיון "כור ההיתוך" הבן-גוריוני איחד כאן אלתרמן מזרח ומערב, וזיוֵוג את סעדיה התימני עם חביבה הוורשאית.
אך לא רק בספֵרה האנושית מתאחדים כאן מזרח ומערב, אלא גם בתחום הלינגוויסטי, כיאה לדיאלוג הנערך ברחוב דז'יקה שבּוֹ נולדה שפה חדשה – שפת האספרנטו. סעדיה מדבר כאן על 'גזוזטרה' הלקוחה מיוונית עתיקה (יוון של העולם העתיק הייתה קצה-מערב – מקומם של "איי הים") ובנשימה אחת הוא מזכיר את ה'אפיריון' הלקוח מן השפות השמיות העתיקות של המזרח.
גם השם "חביבה" (במלעיל), שמה של האישה האהובה, שהיה שם-פרטי שכיח ומקובל בשנות השלושים והארבעים, מאחד מערב ומזרח, בהיותו תרגום של השם האירופי "לוּבּה" ושל השם המזרחי 'חבּוּבּה' (האחרון שימש לימים את קישון ביצירתו "סלאח שבתי", שבּוֹ שמו של הגיבור הוא משחק מילים מחוכם על המילים האירוניות: "סְלַח שֶׁבָּאתִי"). יוצא אפוא שאפילו השם "חביבה" – שמה של האישה האהובה – עשוי לשמש גשר בין מערב ומזרח (אילו היה "חביבה" כינוי חיבה בעלמא, ולא שמה הפרטי של האהובה, הייתה מילה זו נֶהֱגית במלרע, ולא הייתה משמשת את אלתרמן כחרוז ל"תל-אביבה"). גם הלחן – לחנו של משה וילנסקי – הבנוי בעיקרו ממערך מלודי אירופי משָֹלב פה ושם מוטיבים מזרחיים אחדים בקטעי המונולוג של סעדיה.7
זמנהוף רצה לאחד את העולם, והנה העולם מתאחד לנגד עיני הצופים של תאטרון "המטאטא": צעיר תימני בשם "סעדיה" מפלשתינה-א"י מחזר בלהט אחרי צעירה בשם "חביבה" מרחוב דז'יקה בוורשה, ומבטיח לה להוריד למענה את השמים לארץ. הוא מצייר לפניה ציור אוּטוֹפּי ורוד על החיים בארץ-ישראל, אף בונה למענה ארמונות באוויר, אם אך תסכים להיות שלו. מבלי שהדברים ייאמרו בגלוי, דומה שהוא מציע לה להיות אשתו החוקית (ולא הפיקטיבית), הגם שהצעה כזו אינה נזכרת כאן במפורש.
חרף הנסיבות העגומות שהובילו את הזוג אל מעשה-הבדייה, לפנינו סיטואציה משעשעת למדיי: סעדיה נשלח לוורשה על-ידי מוסדות היישוב לשאת אישה יהודייה בנישואים פיקטיביים ולהביאה ארצה. ואולם, אֶרוֹס יורה בו חִצֵי אהבה, והוא מסתובב כסהרורי, אחוז תשוקה להפוך את הפיקציה לקשר בר-קיימא. חביבה, לעומת זאת, עומדת בשתי רגליה על קרקע המציאוּת, ואינה נענית לחיזוריו הנרגשים (ובמקביל, היא אינה מוותרת על האפשרות לקבל מהמחַזר הנלהב זוג נעליים ראוותני). סעדיה מוסיף ומכביר עוד ועוד גוזמאות, כיד הדמיון הטובה עליו, ומתאר לפני חביבה תמונה אקזוטית דמיונית שבָּהּ היא ישובה על גזוזטרת בֵּיתו כבת-מלך מסוככת באפיריון, מוקפת בעשרים עבדים כושים הממלאים את כל משאלותיה ומנפנפים מעליה מניפות...
ואז, אט-אט ובלי כוונה תחילה, צפה ומתגלה לפתע-פתאום האמת הבלתי מצודדת, שכּן סעדיה התמים אינו זהיר בלשונו. הוא רוצה לתאר לפני אהובת-לִבּוֹ את הארץ בתיאורים מפַתים, אך הפָּתוס של ההבטחות מרקיעות השחקים מתחלף עד מהרה בבָּתוס (bathos) ומסתיים בנפילה מן הגבהים אל קרקע המציאוּת. סעדיה משתדל לתאר תיאור אוּטוֹפּי של איזו "אֶלדוֹרדוֹ" אגדית, אפופת חלומות מוזהבים, אבל אגב-גררא הוא מגלה לאהובת לִבּוֹ את האמת לאמיתה: את פגעיה של ארץ ישראל. מבלי משים צפה ועולה המציאוּת כהווייתה, וזו אינה משובבת נפש, ועיקרה: קדחת, זבובים,יתושים ...
מה עלה לימים בגורלם של סעדיה התימני וחביבה הפולנייה? את זאת לא גילה אלתרמן בפזמונו "אתה חיכיתָ לי". קהל הצופים והקוראים לא יֵדע אם דרסה האישה המחוזרת את מחזרהּ הנלהב בעקביה הגבוהים, כבשיר האלתרמני הגנוז "ניחוח אישה". גם לא נדע אם ביטל הזוג את הסכם הנישואים עם בואו ארצה; אם התרצתה חביבה לחיזוריו הנמרצים של סעדיה. אלתרמן אף לא סיים את פזמונו בסוף טוב ומתקתַק בנוסח: "והם חיו באושר ובעושר עד היום הזה". הוא העדיף סוף פתוח, והשאיר את עתידם של בני הזוג לוּט בערפל.
הערות:
באתר שלונסקי מובאת האנקדוטה הבאה: "מעשה באברהם שלונסקי שנשאל: וכיצד תתרגם ללשוננו את המילה 'פלירט'?; השיב: רצונכם – דרך-עגב, רצונכם – מיטה חטופה". למעשה, ההצעה השנייה – "מיטה חטופה" – מתאימה יותר למה שמכוּנֶה בימינו בשם "סטוּץ".
צירופם של המושגים המופשטים 'שמחה ואושר' לשם-העצם המוחשי 'זוג נעליים' הוא צירוף זֶאוּגמטי מובהק. "זֶאוּגמה" – מילה יוונית שממנה נגזרו המילים העבריות "זוג" ו"זיווּג" – היא צמד מילים, או מושגים, שאינם מתאימים זה לזה מן הבחינה הדקדוקית, או הלוגית. כאן לפנינו צירוף אי-לוגי המוריד את הבטחתו של הגבר אל קרקע המציאוּת. כאן גם מתממשת האֶטימוֹלוֹגיה של המילה "זאוגמה" = "זוג", "זיווג", שהרי מדובר כאן בסגנון זֶאוּגמטי על זוג רומנטי ועל זוג נעליים. את המונח "זאוגמה" הוספתי לראשונה לחקר אלתרמן בספרי עוד חוזר הניגון (תל-אביב 1989), עמ' 99 – 104.
ראו ברשימתו של אופק בר-און, שבּהּ מסופר כי: "בזמן שכל העצים מלבלבים וחושפים את פריחתם, התאנה מוציאה עלים חדשים ובחיקם בליטות קטנות, קשות וירוקות שהולכות וגדלות וחלקן מבשילות לפרי המתוק המוכר. תאנה בסינית זה וווּ-הוּאַ-גוּוֹ, והמשמעות של השם היא 'פרי ללא פרח'". רשימה זו התפרסמה גם בכתב-העת לילדים עיניים (אוקטובר 2011), וראו: https://sites.google.com/site/lakatim1/articles/where-does-the-fig-blossom-hide
וייתכן שהתאנה כאן היא זֵכר לעלה התאנה שכיסה את מבושיהם של אדם וחוה בגן העדן (שהרי סעדיה מבטיח לחביבה גן-עדן עלי אדמות); ואולי הוא זֵכר לדברי הפיתוי האֶרוֹטיים של הדוד לרעיה במגילת שיר-השירים: "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי-לָךְ" (שיה"ש ב, יג).
כשנה לאחר שיר ביצוע פזמון זה של נתן אלתרמן פרסמה תלמידתו של אביו, המשוררת קדיה מולודובסקי (שאלתרמן תרגם לימים את שירה הנפלא על החייט היהודי ומשפחתו ברוכת-הילדים תחת הכותרת "גלגולו של מעיל") את ספר שיריה דזשיקע גאַס [רחוב דז'יקה], 1936.
זהו המקור של השורות בשירה של תרצה אתר "ערב חג" המוקדש לזכרו של אביה: "כְּבָר עֶרֶב, / הָעִיר אוֹרוֹתֶיהָ הִדְלִיקָה".
בראיון שערכו פרופ' אדוין סרוסי וד"ר טלילה אלירם עם משה וילנסקי, סיפר המלחין שלנוכח ריבוי פזמוני תימן שחיבר למילותיו של נתן אלתרמן הדביקו לו את הכינוי "התימני מוורשה".