top of page

על מציאוּת פרי-הדמיון שנבראה למען ילד חסר-דמיון

עודכן: 3 במרץ

לציוּן ה-29 בפברואר

על "35 במאי" של אריך קסטנר


כידוע, יום ה-29 בפברואר, המתרחש פעם בארבע שנים, אינו תוצאה של גחמה או של טעות של אותו מתמטיקאי, כריסטופר קלאוויוּס שמו, שקבע את הלוח הגרגוריאני בשנת 1582. זהו, כמובן, תיקון אריתמטי זעיר בלוח השנה, המתרחש פעם בארבע שנים כדי לשמור על הזמנים הקלנדריים של חילופי העונות וכדי לשמור על סינכרוניזציה בין השנה האסטרונומית לבין השנה הרגילה.


נהוג לומר בבדיחוּת הדעת שאִתרע מזלו של אדם שנולד בתאריך יוצא הדופן הזה. הוריו שעורכים לו את ימי-הולדת שלו אחת לארבע שנים חוסכים לא מעט מכספם, אך בו-בזמן נשללות ממנו כל אותן מתנות שהיו נופלות בחיקו אילו נולד בתאריך "נורמלי" שחוזר מִדי שנה. ב"רפובליקה הספרותית" שלנו יש לפחות שניים שלא גרם מזלם להיוולד בתאריך "נורמלי": הסופר יהושע-בר יוסף, שנולד ב-29 בפברואר 1912, וד"ר יצחק נוי, סופר עיתונאי היסטוריון ושדרן שנולד ב-29 בפברואר 1942.


למרבה הפליאה מתברר שאפילו התאריך "35 במאי", שנולד בעקבות ספרו הנודע של אריך קסטנר שאת שמו הוא נושא, איננו נחשב כיום תאריך שרירותי, פרי מוחו הקודח של סופר-הילדים שהגה אותו. מדובר בתאריך דמיוני שהפך במרוצת השנים לתאריך אמִתי.


הָא כיצד? ובכן, באותה עת שבָּהּ לוח השנה הרָגיל מראה "4 ביוני" בעבור מיליוני סינים זהו ה-35 במאי – שם-קוד למהפכת 1989 שבמהלכה אירעו ב-4 ביוני מעשי טֶבח במפגינים נגד השלטון בכיכר טיין-אן-מן. שם-הקוד החתרני "35 במאי" מונֶה את יום ה-31 בחודש מאי ומוסיף עליו את ארבעת הימים הראשונים של חודש יוני לציוּן אירועיה המרכזיים של המהפכה.


אמנם השלטונות אוסרים להשתמש בפומבי בשם-הקוד "35 במאי", אך הוא רק נלחש מִפֶּה לאוזן וכל סיני שמע אותו. והרי לנו דוגמה לכך שבכוחו של ספר פופולרי לברוא מציאוּת חדשה, ולא רק לשקף מציאוּת קיימת. הנה, למשל, "אוהל הדוד תום" של הריאט ביצ'ר סטו שימש כלי-נשק בידי מדינות הצפון שדגלו בביטול העבדות. ספר שלא נועד אלא להיות ספר ילדים תמים וסוחט-דמעות, המציג את אכזריותם של המשעבּדים ואת רוחם הנכאה של העבדים, התעצם לממדים בלתי צפויים ומילא תפקיד חסר תקדים בהיסטוריה האמריקנית.

הספר "35 במאי" (1931) אמור היה להיות ספרו הראשון של סופר הילדים אריך קסטנר, שספריו היו ועודם בראש רשימת ספרי הילדים האהובים על ילדי העולם. ואולם, הגורל שיבש את הכוונה המקורית, והציב את ספר ההרפתקאות הדמיוני הזה במקום השלישי – אחרי "אמיל והבלשים" (1929) ו"פצפונת ואנטון" (1931).


במבוא ל"אמיל והבלשים", המחבר, שהכניס את עצמו לתוך רשימת "הדמויות הפועלות" (dramatis personae) של ספרו, מסַפּר כי למעשה ביקש לחַבּר "סֵפֶר מֶתַח, שֶׁבּוֹ שְׁנֵי נְמֵרִים בַּיַּעַר וֶאֱגוֹזֵי קוֹקוֹס שֶׁעַל רֹאשׁ הַדֶּקֶל נוֹקְשִׁים וְדוֹפְקִים בְּקוֹל. וּבִתּוֹ הַמְנֻמֶּרֶת בְּפַסֵּי שָׁחֹר-לָבָן שֶׁל רֹאשׁ-שֵׁבֶט אוֹכְלֵי-הָאָדָם, הַחוֹצָה בִּשְׂחִיָּה אֶת הָאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט כְּדֵי לְהַשִּׂיג מִבְרֶשֶׁת-שִׁנַּיִם אֵצֶל דְּרִינְקְווֹטֶר וְשׁוּת' בְּסַן-פְרַנְצִיסְקוֹ, נִקְרֵאת פֶּטְרוֹזִילְיָה… רוֹמָן אֲמִתִּי עַל אִיֵּי הַדָּרוֹם הָיָה לִי בָּרֹאשׁ." מעניין ומשעשע להיווכח שדווקא את סיפור-העלילה הדמיונית-בדיונית שבמרכזו האקזוטיקה של איי הדרום, כינה אריך קסטנר בשם "רומן אֲמִתִּי" – אותוֹ, ולא את סיפור הבלשים הרֵאליסטי "אמיל והבלשים" המתרחש על רקעם של אתרים מוּכַּרים בעיר ברלין.


אריך קסטנר, המתַפקד כאמור כאחת מן הדמויות הפועלות שבספרו, ממשיך ומסַפּר במבוא ל"אמיל והבלשים" כי חבֵרו המלצר הראשי, שאִתו הוא נוהג לשוחח על עבודתו הספרותית דחף אותו לשַׁנות כיווּן. המלצר שִׁכנע אותו לכתוב על העולם הרֵאלי, המוּכּר לו לקסטנר – על ילד כמוהו, המזכיר אותו באופיו, כפי שהיה בימי-ילדותו, אף דומה לו בנסיבות חייו. בעצת החָבר הוא נטש את הרעיון לחַבּר ספר הרפתקאות דמיוני ולטווֹת במקומו עלילה בלשית ממשית ורֵאלית המתרחשת במציאוּת עירונית המוּכּרת לו מתוך מציאוּת חייו היום-יומית.


בין שני הספרים יש אפוא קשר גֶנֶטי אמיץ ("גֶנֶטי" מלשון "גֶנֶזיס" = קרי, תהליך התהווּת היצירה), ועל-כן לא ייפלא שבאנגליה יצאה ב-1939 מהדורת-שי נאה הכוללת את שני הסיפורים בכריכה אחת: "אמיל והבלשים" מ-1929 ו"35 במאי" מ-1931 – שניהם מלוּוים באיוריו רבי-החן של הצייר הגרמני-יהודי וַלטר טרייר (Trier), יליד פראג ואיש האקדמיה המלכותית במינכן, המשובצים בכל ספרי הילדים של קסטנר. טרייר, שברח מגרמניה הנאצית וישב תחילה באנגליה ואחר-כך בקנדה, יזם כנראה את מהדורת-השי האנגלית.


במאמרו באתר "ספרנים" מיום 18.6.2018 טען המבקר חן מלול כי "אמיל והבלשים" אינו רק אחד מספרי החבורות המפורסמים והאהובים ביותר בעולם, אלא שהוא גם ספר שחידש סוגות ספרותיות שעדיין לא נבראו: הוא היה לדבריו סיפור בלשי המתרחש על רקע "תפאורה" יום-יומית ומוּכּרת; כן היה הוא לדבריו ספר החבורות הראשון שנכתב לילדים. לא עלה בידי לבדוק את תקפותן של שתי הקביעות הללו, אך המאמר גרם לי שאהרהר בהבדלים בין "אמיל והבלשים" לבין "35 במאי" מתוך שלוש פרספקטיבות שונות:

א. הרֵאליה והפנטזיה בספרות הילדים – למי הבכורה?

בספרו הקלסי "אנטומיה של הביקורת" (1957), הסביר חוקר הספרות הקנדי נורתרוֹפּ פריי כי במהלך ההיסטוריה העולמית הוצג הגיבור הספרותי בחמישה אוֹפָנִים שונים, שבמהלכם הלך והצטמצמו כוח והֶקֵּף מעשיו: את השלב הראשון כינה בשם "המוֹדוּס המיתי", ובו הגיבור הוא האֵל הכול-יכול, בורא שמים וארץ. השלב השני הוא "המוֹדוּס הרומנסי", ובו הגיבור הוא האביר, שאמנם איננו "כול-יכול", אך הוא עדיין מסוגל לבצע פעולות על-טבעיות אדירות-ממדים, כגון מלחמה בדרקונים ודילוג עם סוסו מעל נהרות גועשים. השלב השלישי הוא "מוֹדוּס החיקוי הגבוה" (high mimetic mode), שבּוֹ הגיבור הוא המלך, שאמנם אינו יכול אמנם לבצע מעשים מופלאים כמו אלה של האביר האגדי, אך ביכולתו לחרוץ את גורלם של אדם, עיר או ממלכה בהֶנֵּף-שרביט. השלב הרביעי הוא השלב הרֵאליסטי "מוֹדוּס החיקוי הנמוך" (low mimetic mode) שבּוֹ הגיבור הוא "כָּלאָדָם", אדם רגיל שאין לו כוחות ויכולות שמעֵבר למקובל.


למן ראשית המאה העשרים הספרות שרויה בשלב החמישי שלה, שהוא "המוֹדוּס האירוני" (לא מלשון "irony", אלא מלשון "eiron"). הeiron- הוא אותו "גיבור" אנטי-הֶרוֹאי ומזולזל מן הדרמה הקלסית, ניגודו של ה-alazon (הגיבור הרברבן הבטוח בכוחו וביכולתו). לפעמים דווקא דמותו האנטי-הֶרואית והמזולזלת של ה"אַיירוֹן" מתגלה כדמות שתפיסת המציאוּת מדויקת ואמִתית מזו של אותם אנשים המסתכלים עליה "מלמעלה למטה" בבוז ובזלזול.


תקופתנו המודרנית והבתר-מודרנית העלתה "אַיירוֹנים" אנטי-הֶרואיים למכביר, למן דמותו של הנווד מסרטי צ'רלי צ'פלין, ועד לדמותו של הטיפוס העירוני הנברוטי מסרטי ווּדי אלן. כך הלכה ונתהוותה בספרות "סימטא ללא מוצָא" – מצב שממנו אין לכאורה לאן לרדת. ואם ה"מוֹדוּס האירוני" האנטי-הֶרואי הוא סוף הדרך, מנַין תבוא הישועה?


ובכן, הישועה למצב זה של dead-end הגיעה מספריהם של הפנטזיה והמד"ב (המדע הבדיוני) ומסרטיהם, שהחזירו את הגלגל לאחור: אל המוֹדוּס המיתי שבּוֹ הגיבור כמוהו כאֵל כול-יכול המסוגל לִבנות עולמות ולהחריבם; ולחלופין, אל המוֹדוּס הרומנסי, שבּוֹ הגיבור חוצה גלקסיות בחללית משוכללת, או מצמית את אויביו בקרן לייזר הבוקעת מעיניו.


אצל אריך קסטנר לפנינו סינתזה של אוֹפָנִים: גבוהים ונמוכים. על כן הוא מתאים לקוראים מסוגים שונים. יהיו שיימשכו אל סיפורי פנטזיה כמו "35 במאי" ו"הכיתה המעופפת", ויהיו שיבכרו את הרֵאליזם היום-יומי של "אמיל והבלשים" ו"אורה הכפולה". מתברר שרבים מהילדים, ולא רק הבָּנים שוחרי ההרפתקאות וה-"action", אוהבים לקרוא ספרים הדורשים במופלא, ותעיד הפופולריות העצומה של ספרי "הארי פוטר", שבאחד מהם הגיבור מחפש בתחנת הרכבת התחתית את הרציף שמספרו 9 ו-3/4 כדי להגיע דרכו לבית-הספר לקוסמים ומכשפים.


אודה על האמת: ברשימה הארוכה של ספרי אריך קסטנר לילדים ולמבוגרים, 24 במספר, אני אישית מבכּרת את הרֵאליזם של "אמיל והבלשים", "פצפונת ואנטון" ו"אורה הכפולה" על הפנטזיות הסוּפֶּר-דמיוניות של "35 במאי" ו"הכיתה המעופפת". העדפה זו נובעת מתוך אמונה שגם בחיים הרֵאליים יש די והותר חידות וסודות, תעלומות ומסתורין, המייתרים לטעמי את הצורך לטלטל את הקוראים לקצוֹת ארץ, או לארצות דמיוניות שלא היו ולא נבראו.


בניגוד ליצירות פנטזיה ומד"ב, המתמקדים במתח ובפעולה, הרֵאליזם גם מאפשר לקורא להעמיק בהבנת נפש האדם ולהזדהות עם צער סבלותיו ועם שמחת הֶשֵּׂגיו. אפילו בעלי החיים ביצירות הרֵאליסטיות אנושיים יותר ומבינים יותר את טבע האדם. כך, למשל, הארי פוטר וחבריו בבית-הספר לקוסמים אינם מנסים אלא לגלות על מה שומר בקומה השלישית הכלב Fluffy בעל שלושת הראשים חסר האישיות האינדיווידואלית, ואילו הכלב Peperl מ"אורה הכפולה", שאיננו כלב מופלא כל עיקר, הוא היחיד שאינו הולך שולל אחר החלפת הזהויות של התאומות והיחיד שמסוגל לחשוף את האמת (בדומה לאומנת הנאמנה אאוריקליאה ב"אודיסאה" של הומרוס שהיא היחידה המזהה את הגיבור בשובו הביתה מן המרחקים).


ב. האם לסופרים יש אינטואיציות מחודדות המציידות אותם בכוח נבואי?

לא אחת עולה הטענה שגדולי הסופרים הם clairvoyants שניחנו בכישורים יוצאי-דופן ובאינטואיציות מחודדות המאפשרות להם לראות דברים עוד לפני שנבראו. אלה המאמינים בכך נוהגים להצביע על העובדה שלא העתידנים, אלא דווקא סופרי מד"ב, הצליחו לחזות את חידושי המדע של התקופה האחרונה, בתחומי המִחשוב והחיסונים נגד מגפות, וכן בתחומים השונים של אמצעי התקשורת והתעבורה.


הסופר הצ'כי קארל צ'אפק, מחדשו של המונח "רובוט", טען שאם האמן מחדד את ראייתו ומתבונן במציאוּת כראוי, אפשר שיחזה את האירועים שעתידים להתרחש ואת ההמצאות שעתידות להתגלות ("חלק מן העתיד תמיד אפשר לקרוא בכף-ידו של ההוֹוה"). ואכן המצאות כגון כרטיסי אשראי, חימום באמצעות אנרגיה סולרית, טלוויזיות, רשמקולים, סרטים עם סאונד ומסעות בחלל "הומצאו" בספרים כבר בשנות "מִפנה המאה", יובל שנים ויותר לפני שהומצאו בפועַל.


אם מתבוננים בספרי פנטזיה שנכתבו בשלוש מאות השנים האחרונות ניתן להתרשם שמחבריהם אכן חידדו את ראייתם והיטיבו לחזות את העתיד הסמוי מן העין. הנה, הסָטירה הנודעת של ג'ונתן סוויפט "מסעות גוליבר" (1726) חזתה באופן מפתיע את גילויָם של שני הירֵחים של כוכב-הלכת מאדים. בספר זה מסופר שאת כוכב מאדים מקיפים שני ירֵחים, וזאת 150 שנים ויותר לפני שגילו האסטרונומים ב-1877 את שני הירֵחים "פוֹבּוּס" ו"דימוּס", המקיפים את כוכב מאדים. המדענים פעורי-הפה אינם מבינים את פשר התופעה המופלאה הזאת: סוויפט הצליח אפילו לנבא את משך הסיבוב של שני הירֵחים ואת המרחק בינם לבין הכוכב מארס (מאדים).


ז'ול ורן הוא, כמובן, הידוע מבין הסופרים חוזֵי העתיד. בספרו "פריז במאה העשרים" שנכתב ב-1863 הוא דילג על פני כמאה שנים היישֵׁר אל שנת 1960. בספר זה מתוארים כלי-רכב המונעים במנועי בנזין ותדלוקם בתחנות דלק, כבישי אספלט, רכבות תת-קרקעיות, גורדי-שחקים, מעליות, חנויות כלבו, תאורת חשמל ברחבי העיר, שינויי אקלים קיצוניים, תמורות מגדריות מופלגות, נשק להשמדת המונים, ועוד ועוד. ספרו "עשרים אלף מיל מתחת למים" (1870) חזה את ייצורן של צוללות חשמליות כתשעים שנה לפני המצאתן.


ה"ג וולס חזה בספרו "העולם יצא לחופשי" (1914) את פצצת האטום ואת תהליך ייצורה, ואלדוס האקסלי חזה ב"עולם חדש מופלא" (1931) את השיפור בגלולות לשיפור מצב הרוח. ג'ורג' אורוול חזה בספרו "1984" (1949) את תופעת "האח הגדול" ואת המעקב של המשטרים הטוטליטריים אחרי הציבור לפרטיו. הוא חזה גם שיטות צנזורה והפעלת מסוקי משטרה.


ולענייננו: בפתח הספר "35 במאי" טוען המסַפּר, הילד קונרד ("דני" בתרגום מוקדם) כי הוא תלמיד טוב בחשבון אך מורהו נוכח לדעת שהוא חסר כל דמיון. על כן הטיל עליו המורה מטלה לא קלה: לכתוב חיבור דמיוני על הים הדרומי. דודו הטוב, אך התמהוני, הרוקח רינגלהוט ("סבוני" בתרגום המוקדם) לוקח אותו למסע באפריקה בלוויית סוס מדַבֵּר בשם "נגרו קבלו" היודע לדבר והמסוגל לשעוט למרחקים על גבי גלגיליות. הם נכנסים לארון, ויוצאים דרכו למסע רב תהפוכות. אגב "דיווּח" על מסעם של "דון קישוט" הגרמני, נושא כליו הילד והסוס סוס המדַבֵּר, חָזָה קסטנר לפני כתשעים שנה לא רק את הקמת הדוכנים למִמכּר מזון מהיר ואת אורַח החיים הצמחוני המאפיין רבים מבני-דורנו, אלא גם המצאות טכנולוגיות מרחיקות-לכת, שנראו באותה עת דמיוניות לגמרי: את המכונית האוטונומית, את המדרכה הנעה, את הטלפון הנייד המגיב להוראות מילוליות, ועוד כהנה וכהנה.


האם ניתן להכליל ולטעון בעקבות כל הנתונים הללו שסופרים בעלי דמיון מסוגלים לחזות בכתביהם את ההמצאות הטכנולוגיות שלעתיד לבוא? כן ולא. מן הצד האחד בכל רומן אוּטוֹפּי או דיסטוֹפּי יש לכאורה איזו המצאה טכנולוגית בת-מימוש, המעודדת את הממציאים לפתח אותה ולהביא להגשמתה. מן הצד השני, אין לדעת אם אבירי הספרות והאמנות ניחנו כושר נבואי טוב משל אחרים. קשה לקבוע אם הם מיטיבים לראות מכָּלאָדָם, שהרי איננו קוראים דבר על "המצאותיהם" שלא נתממשו מעולם, וספרות הפנטזיה והמדע הבדיוני גדושה בהן.


גם במישור הפוליטי קשה לומר אם הסופרים מיטיבים לנבא, ואם הפרוגנוזות העתידניות שלהן מדויקות יותר מאלה של כָּלאָדָם. על-פי-רוב נוהגים לזכור ולהזכיר את המקרים שבהם פגעו במטרה בחיזוי העתיד, ואין מזכירים את כישלונותיהם. ובמאמר מוסגר אוסיף שבספרות העברית ניתן להראות בנקל שרוב תחזיותיהם של ביאליק ושל אלתרמן התממשו, ואילו רבות מתחזיותיהם של עמוס עוז ושל א"ב יהושע לעתים קרובות הופרכו ונתבדו לא פעם סמוך ליציאתן לאור.


ג. בעיית הלוקליזציה וה"גיור" של השמות הלועזיים

בתרגומו החדש ל"35 במאי" משנת 2000 בחר המתרגם מיכאל דק להשאיר את השמות הגרמניים כמוֹת שהם, בעוד שבתרגום הישן של אלישבע קפלן משנת 1947 הגיבור הילד קונרד נקרא "דן" ודודו רינגלהוט נקרא "סבוני". ממילא עולה שאלת הלוקליזציה וה"גיור" של שמות הגיבורים בתרגומים הישנים. האם ביקשו המתרגמים הישנים לסייע לקוראים להזדהות עם הגיבורים הנושאים שם עברי מוּכּר? האם הצליחו במשימתם? האם הסרת המעֲטֶה המופלא מעל המציאוּת הנכרית שינתה את הטקסט המתורגם, פוגגה את הקסם הזר שלו והגישה לקורא שלא לצורך טקסט פמיליארי ויום-יומי מדיי?


מתרגמיו של "אמיל והבלשים" (אלתר אילי, אוריאל אופק, מיכאל דק) לא העניקו לגיבורי הספר שמות עבריים, ולענ"ד עובדה זו לא פגמה כלל בהזדהותו של הקורא עם גיבורים אלה. למען האמת, קשה היה שלא להזדהות עם מצוקתו של הגיבור, ילד יתום מאב היוצא מעיר-סְפר פרובינציאלית בשם נוישטאט אל העיר הגדולה ברלין. אִמו – סַפָּרית העמלה כל הימים לפרנסתה – מפקידה בידו את מיטב חסכונותיה כדי שהילד יביא את צרור הכסף ליעדו ויסייע לסבתא בימי זקנתהּ (מין גירסה רֵאליסטית לסיפור האגדה רב-הגירסאות הידוע במקומותינו בשם "כיפה אדומה"). ואולם, נָבָל בעל עבר קרימינלי מובהק – כעין גלגול רֵאליסטי וקונטמפורני של הזאב מן האגדה של האחים גרים – מכייס את הילד ומשאיר אותו לבדו, חסר-כול, בעיר זרה ומנוכרת. למזלו, ולהנאת הקורא, חבריו הטובים של אמיל מתלכדים ועוזרים לו ללכוד את השודד, אף לִזכות בפרס מן המשטרה בזכות לכידת הפושע והסגרתו לידי שומרי-החוק. דומני שכלל לא איכפת לקורא העברי ששמו של הגיבור הוא "אֶמיל" (ולא "אֵלי" או "עַמי") וששֵׁם חברו הטוב הוא "גוסטב" (ולא "גיא" או "סתיו").


ישנם מקרים שבהם תרגום השם לשפת-היעד והתאמת האווירה בהתאם לתרבות-היעד עלולה אפילו לפגוע בכוונה המקורית של הסופר. ייתכן שקסטנר העניק לילד הפרובינציאלי התמים את השם "אמיל" כדי לרמוז ל-Émile של רוסו המתאר תהליכי חינוך וחניכה, ההופכים ילד קטן ונאיבי לאדם בוגר ולאזרח במשפחת האדם. בתרגומיו העבריים של "אמיל והבלשים", כאמור, בחרו המתרגמים לשמור על השמות המקוריים. בחירתם לא פגמה ביכולת הקוראים להזדהות עם הגיבורים, הגם שמדובר בגיבורים גרמניים הנושאים שמות גרמניים.


לעומת זאת, המתרגמת אלישבע קפלן, בעת שתרגמה ב-1951 את ספרו של קסטנר  Das doppelte Lottchen (1949) מצאה פתרון מבריק במתן שם עברי לתאומות = "אורה הכפולה" ("לי" ו"אורה"), שהרי "Lottchen" (שם חיבה מקוצר של "שרלוטה") אינו מתאים לספר עברי, שקוראיו יתקשו להגוֹתוֹ (הספר תורגם לאנגלית בשם "Lisa and Lottie" ולצרפתית בשם "Deux pour une" = "שתיים בשביל אחת"). כן היטיבה המתרגמת עשות כשבחרה לקרוא לקייטנה-הפנימייה הממוקמת באתר הקרוי בשם המגוחך והמשעשע 'Seebühl am Bühlsee' בשם "רמות-ים שעל ים-הרמות". כן טשטשה המתרגמת את פרטי הרקע הגרמניים, שכּן תרגמה את הספר הגרמני פחות מעשור לאחר המלחמה והשואה. מיכאל דק החזיר בתרגומו את הרקע הגרמני של העלילה, אך השאיר את שמות הבנות ואת שמה של הקייטנה ללא שינוי, ובדין.


פירושו של דבר, שאין כלל מחייב בנושא תרגום השמות לשפת-היעד או השארתם בשפת-המקור. דומני שהיטיב לעשות המתרגם של האגדה הגרמנית Hänsel und Gretel בעת שבחר לכנותם "עמי ותמי" [המתרגם שלמה ברמן, בן דור ביאליק, נתן להם את השמות "שלומית ושלמה"]. ספק אם היטיב לעשות מתרגמה של האגדה Cinderella בעת שבחר לכנות אותה "לכלוכית" [שלמה ברמן העניק לה את השם "רמוצה", מלשון "רֶמֶץ"]. אגדה זו, שנתגלגלה באירופה כאלפיים שנה לפני שנקבעה בנוסח המוּכּר לנו מ"סיפורים מן העבר" (1697) של שרל פרו בשם Cendrillon זכתה לשמה האנגלי Cinderella ("cinder" = 'אֵפר'), וכך נקבע שמה שהפך סמל להתנערות מן האפר ולעלייה לגדוּלה משפל המדרגה. המרת השם הלועזי בשם "לכלוכית" מנתק את הילדים מן הקונוטציות התרבותיות הנלווֹת לשם "סינדרלה", שאליהן הם עתידים להיחשף בבגרותם.


לעומת זאת, מוצדקת בעיניי החלטתו של מיכאל דק לכנות את גיבורי "35 במאי" בשמות המקוריים שלהם: הילד קונרד, דודו הרוקח רינגלהוט והסוס המדַבֵּר "נֶגרו קַבּלו". השאלה בדבר הלוקליזציה וה"גיוּר" של שמות הגיבורים בספרות היא אפוא שאלה פתוחה שאין לה "מִרשם" מחייב. יש לשקול כל מקרה לגופו: האם נאה הוא השם "עליזה בארץ הפלאות" כתרגום השם האנגלי "Alice in Wonderland"? האם יאה הוא השם העברי "שֵׁשֶׁת" כתרגום השם "Friday" בספר "רובינזון קרוזו"? ומה באשר לתרגומו של השם "פֶּטֶר הפרוע" (Struwwelpeter) לשם העברי "יהושע הפרוע"? אלה הן רק שלוש שאלות מִני רבות, שכל אחת מהן דורשת דיון נפרד.

Comentarios


bottom of page