בהר הדומיות

על שירו של אלתרמן "בהר הדומיות"


פורסם: www.alterman.org.il , ספט.. 2010

בהר הדומיות
.pdf
Download PDF • 68KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF




על השיר הגדול והידוע "פגישה לאין קץ" כתבתי בספרי "עוד חוזר הניגון" שהוא למעשה פותח את קובץ הביכורים של אלתרמן "כוכבים בחוץ", שכן הוא מובא בקובץ זה לאחר שיר-פתיחה "קל" וקצר שכמוהו כ"כיוון כלים" של תזמורת לפני השמעת היצירה הגדולה. שיר חשוב זה, המופנה אל נמענת בלתי מזוהה, זכה לפירושים רבים שניסו להתמודד עם חידת זהותה של הנמענת. היו שראו בה אהובה בשר ודם, והיו שראו בה יישות מופשטת מתחומי המציאות (העיר בהווה ובעבר, תבל על כל גילוייה) או מתחומי האמנות המחקה את המציאות ומשקפת אותה (בת השיר, העיר כיצירת אמנות אדריכלית). ההֵלך-המשורר מוכן לכל קרבן, ובלבד שיזכה מ"האישה" הגדולה והאריסטוקרטית הזו לרגע של חסד – לחיוך אחד ויחיד, ולוּ במחיר חייו.

​מה שקטה מולדתך, על שיאי ימיך עפות לאיטן היונים הגדולות. כי זוהב השדה ושותקים השמיים ובמשק נדנדה - רחבה וכבדה זריחה ושקיעה לך יורדות ועולות. לראותך ולזכור - צל ריסיך שלו. לך לבנו חדש ומזהיב כמולד. אם השיר העצוב לחבקך יישלף בלטיפה תכביהו לאט. המראות שנפלו פה אינם קמים. הילדים שתעו פה חדלו לראות - מסביב דומיה של הרבה אגמים והרבה ארצות בהירות. הנצחית! לא קראתי בשמך המקפיא. אל ימי מן ההר אל תרדי מאבלך הזוהר, משפתיך על פי ממותך בעיני יראתי.




אם נשבעתי לרחוב ואטיל על תופו את לחשך הימי, את תנומת עולליך הן ידעתי - לשווא! את נושמת! את פה! את בעמק חיי המתים - אליך! את יודעת רבות תעברנה מנגד, דומות לך עד כאב ונושאות אבוקה, אבל רק אימתך לי - מכל מנשקת, אבל רק זרותך לי - מכל חבוקה! הלא לך, מכל דרך, אשא את כלי הלא כל שמחותי בגומת לחייך, מסביבך, מסביבך נסתחרר עגולי, וכל זריחותי וכל שקיעותי משיקות את יינן הלוהט לחייך.

כזה היה לכאורה צריך להיות גם מעמדו של השיר הארוך "בהר הדומיות". כמו השיר הארוך "פגישה לאין קץ", אף הוא אפוסטרופה (שיר פנייה), המופנה לנמענת בלתי מזוהה. במקביל לשיר "פגישה לאין קץ", המובא בפתח החלק הראשון של "כוכבים בחוץ", לאחר שיר פתיחה קצר, השיר "בהר הדומיות" מובא בפתח החלק השני של "כוכבים בחוץ", מיד לאחר שיר פתיחה קצר ("אז חיוורון גדול האיר"), שאף הוא כמוהו כ"כיוון כלים" לקראת השמעת היצירה הגדולה.


ואולם, על "בהר הדומיות" כמעט שלא נכתבו פירושים. כאן הנמענת אף חידתית ומוקשה יותר מאשר ב"פגישה לאין קץ", ואופיה המפחיד והמַקַבּרי של דמות זו אף הרתיע ככל הנראה את רוב הפרשנים, המבקרים והחוקרים. ככלל, יצירת אלתרמן – מראשיתה ועד סופה – מכילה בתוכה יסודות מַקַבּריים למכביר, בצד יסודות של שמחת חיים אדירה והתקסמות מן התופעות "הטריוויאליות" ו"הפשוטות" של המציאות. בין שירי העלומים ששיגר ארצה מתקופת שהותו בצרפת יש שירים רבים שבהם צמד האוהבים הם זוג מתים, או שירים שבהם האוהב נטל את חייה של אהובתו, או שבהם האהובה משחקת בגולגולתו של הגבר המת. בספר שיריו האחרון ("חגיגת קיץ") שבו הקיץ מרמז לקץ, יש שירים מַקַבּריים לא מעטים, וראש וראשון להם הוא השיר "כלי זמר", הבנוי על שיר-עם ידוע ביידיש, שבו הנפשות הפועלות מתמעטות בטור אריתמטי יורד, עד הסלקותן הסופית מן הזירה.


אופיו המַקַבּרי של השיר "בהר הדומיות" ניכּר למן הכותרת, המזכירה את הצירוף "הר המנוחות". השיר כולו ספוג עצב ואימה: יש בו נמענת ("אַתְּ"), המכבה את השיר העצוב בלטיפה, יש כאן ילדים שתעו בנופים רחבים ודוממים. הזכרתם בסמיכות של הילדים והאגמים מעלה אסוציאטיבית את אגדת החלילן מהמלין אשר הטביע באגם את העכברים שנמשכו כבחבלי קסם אחר נגינת חלילו (וכך הציל את העיר המלין ממגפת הדֶּבֶר שהעכברים חוללוה). לאחר שאנשי העיר לא שילמו לו את שכרו, משך החלילן בקסמי נגינתו את כל ילדי העיר, הביא אותם לתוך הר גדול והעלימם לעולמי עד. כך איבדה העיר המלין את כל דור ההמשך שלה, כעונש איום ונורא על שהוליכה שולל את החלילן והתכחשה לחוב שהיא חבה לו.


הנמענת של "בהר הדומיות" מכוּנה "הנצחית", ונזכר גם שמה "המקפיא". היא עומדת על פסגתו של הר, מעוטפת באבלה הזוהר, והדובר חושש הן מנשיקת המוות שלה, הן מהשתקפות מותה בבבואות עיניו. היא מקיפה עולם ומלואו: מצד אחד היא ניצבת על הר גבוה, ומצד שני היא גם חולשת על התהומות ועל גלי הים ("לַחֲשֵׁךְ הַיַּמִּי"). מצד אחד, לפנינו דמות רומנטית יפה– מחוזרת, חבוקה ומנושקת – ומצד שני לפנינו דמות אימהית שיש לה עוללים ("אֶת תְּנוּמַת עוֹלָלַיִךְ"). הניגודים הללו בדמותה מזכירים את הניגודים הדרים בכפיפה אחת בדמות הנשית, גיבורת השיר "פגישה לאין קץ", שאף היא דמות נחשקת ודמות אימהית; אף היא דמות גיגנטית שיש לה ארצות ועוללים.


כמו ב"פגישה לאין קץ", גם כאן הגבר הוא עפר לכפות רגליה של הדמות הנשית – הגדולה והכל-יכולה, שהעולם הביא את דרכיו לרגליה. בסיום השיר הוא נשבע לה:


הֲלֹא לָךְ, מִכָּל דֶּרֶךְ, אֶשָּׂא אֶת כֻּלִּי, / הֲלֹא כָּל שִׂמְחוֹתַי בְּגֻמַּת לְחָיַיִךְ - -

מִסְּבִיבֵךְ, מִסְּבִיבֵךְ נִסְתַּחְרֵר עִגּוּלִי / וְכָל זְרִיחוֹתַי

וְכָל שְׁקִיעוֹתַי / מַשִּׁיקוֹת אֶת יֵינָן הַלּוֹהֵט לְחַיַּיִךְ.


דווקא השיר המַקַבּרי "בהר הדומיות" – שכולו אומר דומייה, אימה וזרות – מסתיים אפוא בשמחת חיים צוהלת. האם זו שמחה של ממש? האם לפנינו "משתה ערב דֶּבֶר", שאחריו בא הקץ? אלתרמן הן יכול לומר דבר והיפוכו בהיעלם אחד. בין שירי "כוכבים בחוץ" יש שירים לא מעטים של שמחת חיים, תמימה או הדוניסטית, ויש ביניהם גם שירים של דומייה ואלם, עצב, היעלמות המראות וחיים על קו הקץ.


והערה לסיום: ב"פגישה לאין קץ" וב"הר הדומיות" לפנינו דמות נישאה ומורמת מעם, שהדובר-ההֵלך מוכן לעשות למענה כל דבר, ובלבד שיזכה ממנה בחיוך, או יזין את עיניו בגומת לֶחְיָהּ. גירסה קומית של מחווה רומנטית-טרובדורית זו, הלקוחה היישר מן השירה החצרונית של ימי-הביניים ושל תקופת הרנסנס, מצויה לקראת סוף התמונה השנייה של מחזהו של אלתרמן "אסתר המלכה". ליצן החצר מונדריש, המנצח על תזמורת המלך (גלגול של "משורר החצר") מפאר את גדולתה של אסתר ושר מדריגל לגבירתו המלכה, החולשת על מאה עשרים ושבע מדינות ("כִּי רַק לָךְ נְשָׂאתִיהוּ מַתָּת וְשָׁלָל"). פירוש שמו של מונדריש בצרפתית הוא "עולם עשיר", אך ה-riche ("עשיר" בצרפתית) הריהו לשון-נופל-על-לשון של "ריש" ("עוני" בעברית), ללמדנו שהמשורר עשיר בכישרונות ובנכסי רוח, אך עני ודל בנכסי חומר (ודווקא הוא, ההֵלך, העני ממעש, טורח ב"פגישה לאין קץ" להביא תשורה יקרה לעולליה של הגבירה הנישאה והעשירה). התרפסותו של מונדריש לפני המלכה ("אֲנִי מוֹנְדְרִישׁ הַהֵלֶךְ, עֲקֹם הַכָּתֵף / מִשְׁתַּחֲוֶה לָךְ מַלְכָּה, מִשְׁתַּחֲוֶה קֵיסָרִינָה / בְּתַפְקִיד שֶׁל ז'וֹנְגְלֶר, טְרוּבָּדוּר וּמְתוֹפֵף") מזכירה את התרפסותו של ההלך לפני דמות "המלכה" הנעלה, בין שהיא גיבורת השיר "פגישה לאין קץ" ובין שהיא גיבורת השיר "בהר הדומיות", "מלכה" החולשת על תבל ומלואה ויש לה ארצות ומולדות. המשורר בשירים אלה קד קידה לפני המציאות העשירה והעריצה, וכורע ברך לפניה, מתוך נכונות לשמש לה עבד נרצע ונאמן עד יום מותו.