The Red Shoes / Anne Sexton

 

The Red Shoes

Anne Sexton


I stand in the ring

in the dead city

and tie on the red shoes.

Everything that was calm

is mine, the watch with an ant walking,

the toes, lined up like dogs,

the stove long before it boils toads,

the parlor, white in winter, long before flies,

the doe lying down on moss, long before the bullet.

I tie on the red shoes.


They are not mine.

They are my mother’s.

Her mother’s before.

Handed down like an heirloom

but hidden like shameful letters.

The house and the street where they belong

are hidden and all the women, too,

are hidden.


All those girls

who wore the red shoes,

each boarded a train that would not stop.

Stations flew by like suitors and would not stop.

They all danced like trout on the hook.

They were played with.

They tore off their ears like safety pins.

Their arms fell off them and became hats.

Their heads rolled off and sang down the street.

And their feet – oh God, their feet in the market place –

their feet, those two beetles, ran for the corner

and then danced forth as if they were proud.

Surely, people exclaimed,

surely they are mechanical. Otherwise…


But the feet went on.

The feet could not stop.

They were wound up like a cobra that sees you.

They were elastic pulling itself in two.

They were islands during an earthquake.

They were ships colliding and going down.

Never mind you and me.

They could not listen.

They could not stop.

What they did was the death dance.


What they did would do them in.




הנעליים האדומות / אן סקסטון


אֲנִי עוֹמֶדֶת לִי עַל הַזִּירָה

בְּעִיר מֵתָה

קוֹשֶׁרֶת לְרַגְלַי אֶת נַעֲלַי הָאֲדֻמּוֹת.

כָּל דָּבָר שֶׁכָּאן שִׁדֵּר שַׁלְוָה

הָיָה שַׁיָּךְ לִי. שְׁעוֹן הַיָּד עִם הֲלִיכַת הַנְּמָלָה,

הַבְּהוֹנוֹת הַמְּסֻדָּרוֹת בְּטוּר כְּמוֹ כְּלָבִים,

הָאָח הַרְבֵּה לִפְנֵי שְׁלִיקַת הַקַּרְפָּדוֹת,

וְהַטְּרַקְלִין, בְּלֹבֶן חֹרֶף, לִפְנֵי זְבוּבֵי הַקַּיִץ,

וּפֶגֶר הַיּוֹנָה בַּטַּחַב, לִפְנֵי פְּגִיעַת כַּדּוּר רוֹבֶה,

אֲנִי קוֹשֶׁרֶת לְרַגְלַי אֶת נַעֲלַי הָאֲדֻמּוֹת.


הֵן לֹא שֶׁלִּי.

הֵן שֶׁל אִמִּי.

וְקֹדֶם הֵן הָיוּ שֶׁל אֵם-אִמִּי.

הֵן נִמְסְרוּ מִדּוֹר לְדוֹר כְּמוֹ עִזָּבוֹן,

אַךְ בְּהֶסְתֵּר כְּמוֹ צְרוֹר שֶׁל מִכְתְּבֵי דִּבַּה.

הַבַּיִת וְהָרְחוֹב בַּמַּעַן

הֻסְתְּרוּ, וְהַנָּשִׁים שֶׁבּוֹ הֵן

מֻסְתָּרוֹת גַּם כֵּן.


וְכָל הַנְּעָרוֹת הַהֵן,

שֶׁנָּעֲלוּ אֶת הַנַּעֲלַיִם הָאֲדֻמּוֹת

כָּל אַחַת מֵהֶן לָקְחָה קָרוֹן רַכֶּבֶת שֶׁאֵינוֹ עוֹצֵר.

הַתַּחֲנוֹת חָלְפוּ בִּיעָף כְּמוֹ הַמְּחַזְּרִים בְּלִי לַעֲצֹר.

כֻּלָּן רָקְדוּ כְּמוֹ דְּגֵי טְרוּטָה עַל וָו חַכָּה.

היוּ כָּאֵלֶּה שֶׁהְשְׁתַּעֲשְׁעוּ בָּהֶן.

הָיוּ כָּאֵלֶּה שֶׁתָּלְשׁוּ לָהֶן אָזְנַיִם כְּסִכּוֹת בִּטָּחוֹן.

זְרוֹעוֹתֵיהֶן נָשְׁרוּ מֵהֶן, הָפְכוּ לְכוֹבָעִים,

וְרָאשֵׁיהֶן הִתְגַּלְגְּלוּ וְשָׁרוּ בְּמוֹרַד הָרְחוֹב.

וְרַגְלֵיהֶן – הוֹ, אֱלֹהִים – הֵן אֶל כִּכַּר הַשּׁוּק הִגִּיעוּ.

רַגְלֵיהֶן, כְּמוֹ שְׁתֵּי חִפּוּשִׁיּוֹת, חִפְּשׁוּ קֶרֶן רְחוֹב

וְשָׁם יָצְאוּ הֵן בְּמָחוֹל, כְּמוֹ בְּגָאוֹן.

בָּרוּר שֶׁהַקָּהָל הֵרִיעַ,

צָעַק שֶׁהֵן בְּוַדַּאי מְמֻכָּנוֹת, אַחֶרֶת....


אֲבָל הָרַגְלַיִם הוֹסִיפוּ לִרְקֹד.

הֵן לֹא הָיוּ מְסֻגָּלוֹת לַחֲדֹל.

הֵן היוּ מְסֻבָּבוֹת כְּמוֹ נְחַשׁ קוֹבְּרה שֶׁצּוֹפֶה בְּךָ.

הָיוּ הֵן כֹּה גְּמִישׁוֹת עַד שֶׁנִּכְפַּל אָרְכָּן.

הָיוּ הֵן כְּמוֹ אִיִּים בְּאֶמְצַע רַעַשׁ אֲדָמָה.

הָיוּ הֵן כְּמוֹ סְפִינוֹת שֶׁמִתְנַגְּשׁוֹת וְצוֹלְלוֹת.

הֵן כְּלָל לֹא שָׁמוּ לֵב לְךָ אוֹ לִי, הֵן לֹא הָיוּ מְסֻגָּלוֹת לְהַטּוֹת אֹזֶן.

הֵן לֹא הָיוּ מְסֻגָּלוֹת לַעֲצֹר וּלְהַפְסִיק.

הֵן חוֹלְלוּ אֶת מְחוֹלַת הַמָּוֶת.


וּמַה שֶׁהֵן עָשׂוּ נַעֲשָׂה לָהֶן.


תרגום: זיוה שמיר

 


פוסטים קשורים

הצג הכול

Bialik's Stories from Texture to Context (Lecture circa 1998) (possible errors in text due to conversion from old files) My topic - Bialik's stories from texture to context - is a condensation of a 30