Spleen (Quand le ciel) / Charles Baudelaire

Spleen (Quand le ciel)

Charles Baudelaire

Quand le ciel bas et lourd pèse comme un couvercle Sur l'esprit gémissant en proie aux longs ennuis, Et que de l'horizon embrassant tout le cercle Il nous verse un jour noir plus triste que les nuits ;

Quand la terre est changée en un cachot humide, Où l'Espérance, comme une chauve-souris, S'en va battant les murs de son aile timide

Et se cognant la tête à des plafonds pourris ;

Quand la pluie ses immenses traînées D'une vaste prison imite les barreaux, Et qu'un peuple muet d'infâmes araignées

Vient tendre ses filets au fond de nos cerveaux,

Des cloches tout à coup sautent avec furie

Et lancent vers le ciel un affreux hurlement,

Ainsi que des esprits errants et sans patrie


Qui se mettent à geindre opiniâtrement.


- Et de longs corbillards, sans tambours ni musique,

Défilent lentement dans mon âme ; l'Espoir,

Vaincu, pleure, et l'Angoisse atroce, despotique,

Sur mon crâne incliné plante son drapeau noir.

ספלין ("עת רקיע כבד") / שארל בודלר


עֵת רָקִיעַ כָּבֵד עַל הַנֶּפֶשׁ גּוֹהֵר,

וּשְׁמָמָה אֲרֻכָּה מַשְׁמִיעָה אֲנָחָה,

וְהָאֹפֶק חוֹבֵק אֶת הַכֹּל וּמְצָעֵר

אֶת הַיּוֹם אַף יוֹתֵר מִלֵּילוֹת חֲשֵׁכָה.

עֵת הָאָרֶץ הוֹפֶכֶת לְכֶלֶא טָחוּב

בּוֹ תַּחְבֹּט הַתִּקְוָה כְּכַנְפֵי עֲטָלֵף

רְצוּצָה מִכְּתָלִים; אִם תִּרְצֶה הִיא לָעוּף

מְרִישׁ הַגַּג אָז יַכֶּה בְּרָאשָׁהּ כְּמַגְלֵב.

עֵת הַגֶּשֶׁם יוֹתִיר שְׁבִיל עֲנָק אַחֲרָיו

כִּשְׂבָכָה בְּתָאָיו שֶׁל בֵּית סֹהַר רָחָב

שֶׁבּוֹ קְהַל עַכְּבִישִׁים חֲרִישִׁי וּמְתֹעָב

סָר לִטְווֹת בְּמֹחֵנוּ מַסֶּכֶת חוּטָיו.

אָז לְפֶתַע בְּזַעַם יֵעוֹר הָעִנְבָּל

וְיָטִיחַ בָּרוּם אֶת חֶרְדַּת הַזְּעָקָה,

עַד נִשְׁמוֹת הַתּוֹעִים בְּמֶרְחָב הֶחָלָל

אָז יַשְׁמִיעוּ גַּם הֵם אֲנָקָה.

וּקְרוֹנוֹת הַקְּבוּרָה, בְּלִי תֻּפִּים וּנְגִינוֹת

יִשְׂתָּרְכוּ לְאִטָּם בְּלִבִּי הָרֵיקָן,

הַתִּקְוָה הַמּוּבֶסֶת תִּבְכֶּה בְּקוֹל עֲנוֹת

חֲלוּשָׁה, תִּנְעַץ דֶּגֶל שָׁחוֹר בְּרָאשִׁי הַמֻּרְכָּן.

תרגום: זיוה שמיר

פוסטים קשורים

הצג הכול

Les Aveugles Charles Baudelaire Contemple-les, mon âme; ils sont vraiment affreux! Pareils aux mannequins; vaguement ridicules; Terribles, singuliers comme les somnambules; Dardant on ne sait où leurs

Châtiment de l'Orgueil Charles Baudelaire En ces temps merveilleux où la Théologie Fleurit avec le plus de sève et d'énergie, On raconte qu'un jour un docteur des plus grands, — Après avoir forcé les