Sonnet d'automne / Charles Baudelaire

Sonnet d'automne

Charles Baudelaire


Ils me disent, tes yeux, clairs comme le cristal:

«Pour toi, bizarre amant, quel est donc mon mérite?»

— Sois charmante et tais-toi! Mon coeur, que tout irrite,

Excepté la candeur de l'antique animal,

Ne veut pas te montrer son secret infernal,

Berceuse dont la main aux longs sommeils m'invite,

Ni sa noire légende avec la flamme écrite.

Je hais la passion et l'esprit me fait mal!

Aimons-nous doucement. L'Amour dans sa guérite,

Ténébreux, embusqué, bande son arc fatal.

Je connais les engins de son vieil arsenal:

Crime, horreur et folie! — Ô pâle marguerite!

Comme moi n'es-tu pas un soleil automnal,

Ô ma si blanche, ô ma si froide Marguerite?


סונטת סתו / שארל בודלר


אוֹמְרוֹת עֵינַיִךְ הַצְּלוּלוֹת כִּבְדֹלַח:

"מַה חִין-עֶרְכִּי? אֱמֹר אָהוּב מוּזָר".

לַטְּפִינִי, הַס, אֶקְצֹף עַל כָּל דָּבָר

פְּרָט לְתֻמַּת חַיָּה אָבַד עָלֶיהָ כֶּלַח.


הִיא לֹא תַּעֲלֶה לַךְ סוֹד מִבּוֹר-מֵתִים,

וְאַגָּדַת חַיִּים הַחֲרוּתָה בְּאִשׁ,

שֶׁלִֹּי מַקְנָה אֶת הָרְגִיעָה שֶׁאֲבַקֵּשׁ,

עֵת אֲתָעֵב כָּל לַהַט וְלַהֲטוּטִים.


נֹאהַב בְּצֵל מַחְבוֹא, נִשַּׁק רַכּוֹת.

אֶרוֹס אֵלֵינוּ יְכַוֵּן קַשְׁתּוֹ וּכְלֵי נִשְׁקוֹ.

אֲנִי מַכִּיר אֶת כָּל תַּחְבּוּלוֹתָיו.


אֵימָה, טֵרוּף וָחֵטְא – הוֹ, מַרְגָּרֶט

הַאִם אֵינֵךְ כָּמוֹנִי שֶׁמֶשׁ סְתָו?

הוֹ, אֲהוּבָה חִוֶּרֶת וּקְפוּאָה כְּפֶגֶר מֵת.


תרגום: זיוה שמיר

פוסטים קשורים

הצג הכול

Les Aveugles Charles Baudelaire Contemple-les, mon âme; ils sont vraiment affreux! Pareils aux mannequins; vaguement ridicules; Terribles, singuliers comme les somnambules; Dardant on ne sait où leurs

Châtiment de l'Orgueil Charles Baudelaire En ces temps merveilleux où la Théologie Fleurit avec le plus de sève et d'énergie, On raconte qu'un jour un docteur des plus grands, — Après avoir forcé les