Sonnet
John Keats
After dark vapors have oppress’d our plains
For a long dreary season, comes a day
Born of the gentle South, and clears away
From the sick heavens all unseemly stains.
The anxious month, relieved of its pains,
Takes as a long-lost right the feel of May;
The eyelids with the passing coolness play
Like rose leaves with the drip of Summer rains.
The calmest thoughts came round us; as of leaves
Budding—fruit ripening in stillness—Autumn suns
Smiling at eve upon the quiet sheaves—
Sweet Sappho’s cheek—a smiling infant’s breath—
The gradual sand that through an hour-glass runs—
A woodland rivulet—a Poet’s death.
סונטה / ג'ון קיטס
בְּתֹם עוֹנָה שֶׁל שִׁמָּמוֹן וְעַרְפִלִּים
בָּהּ כָּל הָאֲפָרִים כֻּסּוּ אָפֹר. בָּא יוֹם נָאֶה
מֵסִיר מִשְּׁמֵי מָרוֹם כָּל כֶּתֶם לֹא יָאֶה,
יוֹדֵעַ הוּא, בֶּן-הַדָּרוֹם הָרַךְ, עֲשׂוֹת פְּלָאִים.
הַיֶּרַח הַדָּווּי שֶׁעוֹד מְעָט יַחְלִים,
רִגְשֵׁי אָבִיב שֶׁכְּבָר אָבְדוּ לוֹ שׁוּב עוֹטֶה;
וּכְמוֹ עֲלֵה שׁוֹשָן טַל שַׁחֲרִית נוֹטֵף
שְׂחוֹק עַפְעַפַּיִם בֵּין רִגְעֵי צִינָה קַלִּים.
רַעְיוֹנוֹת צָפִים שְׁלֵוִים כְּעַלְעֲלֵי נִיצָן
הַפְּרִי מַבְשִׁיל – קַרְנֵי חַמָּה בַּתְּכוֹל
שׁוֹלְחוֹת חִיּוּךְ אַחֲרוֹן אֶל אֲלֻמּוֹת נִיסָן –
לְחִי מִתְקָהּ שֶׁל סָאפפוֹ, הֶבֶל פִּי עוֹלָל. –
זְרִימַת גַּרְגִּיר בְּתוֹךְ שְׁעוֹן הַחוֹל –
פְּלָגִים בַּחֹרֶשׁ– סוֹף פְַּיטָן אֻמְלָל.
תרגום: זיוה שמיר