Sonnet / John Keats

Sonnet

John Keats

After dark vapors have oppress’d our plains

For a long dreary season, comes a day

Born of the gentle South, and clears away

From the sick heavens all unseemly stains.

The anxious month, relieved of its pains,

Takes as a long-lost right the feel of May;

The eyelids with the passing coolness play

Like rose leaves with the drip of Summer rains.

The calmest thoughts came round us; as of leaves

Budding—fruit ripening in stillness—Autumn suns

Smiling at eve upon the quiet sheaves—

Sweet Sappho’s cheek—a smiling infant’s breath—

The gradual sand that through an hour-glass runs—

A woodland rivulet—a Poet’s death.

סונטה / ג'ון קיטס

בְּתֹם עוֹנָה שֶׁל שִׁמָּמוֹן וְעַרְפִלִּים

בָּהּ כָּל הָאֲפָרִים כֻּסּוּ אָפֹר. בָּא יוֹם נָאֶה

מֵסִיר מִשְּׁמֵי מָרוֹם כָּל כֶּתֶם לֹא יָאֶה,

יוֹדֵעַ הוּא, בֶּן-הַדָּרוֹם הָרַךְ, עֲשׂוֹת פְּלָאִים.

הַיֶּרַח הַדָּווּי שֶׁעוֹד מְעָט יַחְלִים,

רִגְשֵׁי אָבִיב שֶׁכְּבָר אָבְדוּ לוֹ שׁוּב עוֹטֶה;

וּכְמוֹ עֲלֵה שׁוֹשָן טַל שַׁחֲרִית נוֹטֵף

שְׂחוֹק עַפְעַפַּיִם בֵּין רִגְעֵי צִינָה קַלִּים.

רַעְיוֹנוֹת צָפִים שְׁלֵוִים כְּעַלְעֲלֵי נִיצָן

הַפְּרִי מַבְשִׁיל – קַרְנֵי חַמָּה בַּתְּכוֹל

שׁוֹלְחוֹת חִיּוּךְ אַחֲרוֹן אֶל אֲלֻמּוֹת נִיסָן –

לְחִי מִתְקָהּ שֶׁל סָאפפוֹ, הֶבֶל פִּי עוֹלָל. –

זְרִימַת גַּרְגִּיר בְּתוֹךְ שְׁעוֹן הַחוֹל –

פְּלָגִים בַּחֹרֶשׁ– סוֹף פְַּיטָן אֻמְלָל.

תרגום: זיוה שמיר