Remords posthume / Charles Baudelaire

Lorsque tu dormiras, ma belle ténébreuse,

Au fond d'un monument construit en marbre noir,

Et lorsque tu n'auras pour alcôve et manoir

Qu'un caveau pluvieux et qu'une fosse creuse;

Quand la pierre, opprimant ta poitrine peureuse

Et tes flancs qu'assouplit un charmant nonchaloir,

Empêchera ton coeur de battre et de vouloir,

Et tes pieds de courir leur course aventureuse,

Le tombeau, confident de mon rêve infini

(Car le tombeau toujours comprendra le poète),

Durant ces grandes nuits d'où le somme est banni,

Te dira: «Que vous sert, courtisane imparfaite,

De n'avoir pas connu ce que pleurent les morts?»

— Et le ver rongera ta peau comme un remords.

לִכְשֶׁעֵינַיִךְ תַּעַצְמִי, יְפֵהפִיָּה נוּגָה,

וְיִטְמְנוּךְ מִתַּחַת שְׁחוֹר מַצֶּבֶת בַּהַט,

רַק טַחַב וְרִמָּה תְּהֵא נַפְשֵׁךְ יוֹדַעַת –

מַרְתֵּף רָטֹב לְגוּפָתֵךְ הָעֲנֻגָּה.

לִכְשֶׁתַּכְבִּיד הָאֶבֶן עַל חָזֵךְ הַמְּבֹהָל

וְעַל שׁוֹקַיִךְ הַגְּמִישׁוֹת בְּחֶמְדָּה מְרֻשָּׁלָה,

לְהַחְסִיר מִלְּבָבֵך פְּעִימָה אוֹ מִשְׁאָלָה,

לִמְנֹעַ רֶגֶל מִמֵּרוּץ חָפוּז וְקַל;

הַקֶּבֶר הוּא שֻׁתָּף לַחֲלוֹמוֹת וְלַצְּפָנִים

(הַקֶּבֶר לְעוֹלָם יָבִין לֶב-מְשׁוֹרֵר),

וּבוֹ לָךְ יֵאָמֵר לְאֹרֶךְ לֵילוֹתַי הַלְּבָנִים:

"מַה טַּעַם, אֵשֶׁת עִנּוּגִים, לָהּ לֵב סוֹרֵר,

שֶׁלֹּא תֵּדְעִי בְּכוֹת עַל הַמֵּת, הַזֵּל דִּמְעָה?".

כַּחֲרָטָה מָרָה תִּכְסֹס אוֹתָךְ רִמָּה.

תרגום: זיוה שמיר

מב"ע - מחקרים בספרות עברית - פרופ' זיוה שמיר