Madrigal triste (I) / Charles Baudelaire

Madrigal triste

Charles Baudelaire

I.

Que m'importe que tu sois sage?

Sois belle! Et sois triste! Les pleurs

Ajoutent un charme au visage,

Comme le fleuve au paysage;

L'orage rajeunit les fleurs.

Je t'aime surtout quand la joie

S'enfuit de ton front terrassé;

Quand ton coeur dans l'horreur se noie;

Quand sur ton présent se déploie

Le nuage affreux du passé.

Je t'aime quand ton grand oeil verse

Une eau chaude comme le sang;

Quand, malgré ma main qui te berce,

Ton angoisse, trop lourde, perce

Comme un râle d'agonisant.

J'aspire, volupté divine!

Hymne profond, délicieux!

Tous les sanglots de ta poitrine,

Et crois que ton coeur s'illumine

Des perles que versent tes yeux.

מדריגל נוגה / שארל בודלר

א.

כָּל צְנִיעוּתֵךְ אֵינָה שָׁוָה דָּבָר!

מוּטָב תִּהְיִי יָפָה, נוּגָה! דִּמְעוֹת עֵינַיִךְ

לִדְיוֹקָנֵךְ תּוֹרְמוֹת לִוְיַת חֵן וְהָדָר;

כְּמוֹ מֵימָיו שֶׁל נַחַל בַּמִּדְבָּר,

שֶׁיְּחַיּוּ אֶת עֲרוּגוֹת פְּרָחַיִךְ.

אֹהַב אוֹתָךְ יוֹתֵר בְּתֹם הַסַּעַר

עֵת גִּיל-הָאֹשֶר כְּבָר יִסֹּג מֵרוּם מִצְחֵךְ;

כְּשֶׁלְּבָבֵךְ יִשְׁקַע בִּתְהוֹם אֵימָה וָצַעַר;

בְּעוֹד עָנָן קוֹדֵר מִן הֶעָבָר בְּדַַהַר

כְּרוּחַ רְפָאִים אֶת אוֹר יוֹמֵךְ חוֹצֶה.

עוֹד אוֹהֲבֵךְ עֵת שֶׁקִּלּוּחַ עַז

וְחַם שֶׁל דַּם-דִּמְעָה פּוֹרֵץ;

וְגַם אִם אֶת יָדֵךָ בְּכַף יָדִי אֹחַז,

קוֹל זַעֲקָה שֶׁמִּלִּבֵּךְ בּוֹקַעַ אָז

תַּחְרֹץ נַפְשִׁי כְּקוֹל אָדָם גּוֹסֵס.

לְנַהֲמַת לִבֵּךְ הָאֱלֹהִית אַקְשִׁיב!

כְּזֶמֶר כְּנֵסִיָּה עָרֵב כַּיַּיִן!

שֶׁפַע שַׁוְעוֹת חָזֶךְ לִפְלֹט יוֹסִיף.

וּבְצֵאתוֹ לָאוֹר אוּלַי יַכְסִיף

אֶת פְּנִינֵי הַדְּמָעוֹת שֶׁהִתְפַּזְּרוּ מֵעַיִן.

תרגום: זיוה שמיר