Le crépuscule du soir / Charles Baudelaire

Le crépuscule du soir

Charles Baudelaire

Voici le soir charmant, ami du criminel ;

Il vient comme un complice, à pas de loup ; le ciel

Se ferme lentement comme une grande alcôve,

Et l'homme impatient se change en bête fauve.

Ô soir, aimable soir, désiré par celui

Dont les bras, sans mentir, peuvent dire : Aujourd'hui

Nous avons travaillé ! - C'est le soir qui soulage

Les esprits que dévore une douleur sauvage,

Le savant obstiné dont le front s'alourdit,

Et l'ouvrier courbé qui regagne son lit.

Cependant des démons malsains dans l'atmosphère

S'éveillent lourdement, comme des gens d'affaire,

Et cognent en volant les volets et l'auvent.

A travers les lueurs que tourmente le vent

La Prostitution s'allume dans les rues ;

Comme une fourmilière elle ouvre ses issues ;

Partout elle se fraye un occulte chemin,

Ainsi que l'ennemi qui tente un coup de main ;

Elle remue au sein de la cité de fange

Comme un ver qui dérobe à l'homme ce qu'il mange.

On entend çà et là les cuisines siffler,

Les théâtres glapir, les orchestres ronfler ;

Les tables d'hôte, dont le jeu fait les délices,

S'emplissent de catins et d'escrocs, leurs complices,

Et les voleurs, qui n'ont ni trêve ni merci,

Vont bientôt commencer leur travail, eux aussi,

Et forcer doucement les portes et les caisses

Pour vivre quelques jours et vêtir leurs maîtresses.

Recueille-toi, mon âme, en ce grave moment,

Et ferme ton oreille à ce rugissement.

C'est l'heure où les douleurs des malades s'aigrissent !

La sombre Nuit les prend à la gorge ; ils finissent

Leur destinée et vont vers le gouffre commun ;

L'hôpital se remplit de leurs soupirs. - Plus d'un

Ne viendra plus chercher la soupe parfumée,

Au coin du feu, le soir, auprès d'une âme aimée.

Encore la plupart n'ont-ils jamais connu

La douceur du foyer et n'ont jamais vécu !

בערוב היום / שארל בודלר

כִּידִיד פּוֹרְעֵי הַחוֹק מַגִּיעַ לוֹ הָעֶרֶב,

שֻׁתָּף לַחֵטְא, פּוֹסֵעַ אַט כִּפְסֹעַ חַיַּת טֶרֶף

בְּהִנָּעֵל שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם הַגְּדוֹלִים. זוֹ הַשָּׁעָה

בָּהּ הָאָדָם מַשִּׁיל עוֹרוֹ, הוֹפֵךְ חַיָּה רָעָה.

שְׁעַת הַשְּׁקִיעָה הַנְּעִימָה, מַשֵּׂאת נַפְשָׁם

שֶׁל אֲנָשִׁים אָרְחָם יָעִיד לְלֹא אָשָׁם

שֶׁעַד בּוֹא עֶרֶב בַּעֲבוֹדָתָם הָיוּ טְרוּדִים.

תַָּקֵל עַל מַר-סִבְלָם שֶׁל הַנָּמִים שְׁנַת נְדוּדִים

תַּרְגִּיעַ נֶפֶשׁ מְלֻמָּד עַקְשָׁן שֶׁכְּבָר נֵרוֹ כָּבָה,

וּתְשַׁלַּח אַנְשֵׁי עָמָל לֵאִים אֶַל מִשְׁכָּבָם.

וְאָז יֵעֹרוּ הַשֵֹׁדִים, יָשׁוּטוּ בָּאֲוִיר

כְּמוֹ חֲבוּרָה שֶׁל עַסְקָנִים יְשׁוֹטְטוּ בָּעִיר

חוֹבְטִים כַּעֲטַלֵּף בְּכֹל כֹּתֶל, בַּתְּרִיסִים

מַכּוֹת רוּחוֹת בָּרְחוֹבוֹת בְּאוֹר הַפַּנָּסִים,

אֲזַי תִּפְשֹׁט זִמָּה תִּפְשֶׂה כִּנְמָלִים

הִיא תְּשַׁלֵּחַ לָרְחוֹבוֹת נָחִיל שֶׁל פּוֹעֲלִים

בְּצַו יֵצְאוּ הֵם לַחוּצוֹת בְּקַ"ן דַּרְכֵי עָרְמָה

כְּמוֹ גְּדוּדֵי צָבָא לְִפְנֵי צֵאתָם לַמִּלְחָמָה.

תִּשְׁרֹץ בְּקֶרֶב טִין הָעִיר כְּמוֹ רִמַּת תּוֹלָע

שֶׁעַל מַאֲכָלֵי אָדָם תִּזּוֹן וְאֶת הַכֹּל תִּבְלַע.

וּמִבָּתֵּי הָאֹכֶל כְּבָר נִשְׁמַע קוֹל צַהֲלָה גְּדוֹלָה,

בָּמַת מִשְׂחָק וּנְגִינָה בְּעֹז תִּתֵּן קוֹלָהּ,

וְעַל מְאוּרוֹת הַהִמּוּרִים רַבִּים מִסְּפוֹר צוֹבְאִים

וּבְנַפְקָנִיּוֹת וְסַרְסוּרִים לָרוֹב הֵם מִתְמַלְּאִים.

הַגַּנָּבִים הַמְּרוֹקְנִים בָּתֵּינוּ בְּלִי רַחֵם

עוֹד רֶגַע-קַל בָּרְחוֹבוֹת יְשׁוֹטְטוּ גַּם הֵם.

בַּעֲדִינוּת הֵם יְפַצְּחוּ צָפְנֵי הַכַּסָּפוֹת

לִרְכֹּש בִּגְדֵי שֵׁשׁ וְשָׁנִי לִבְנוֹת-זְנוּנִים יָפוֹת.

בְּעֵת כָּזֹאת, נַפְשִׁי, מִנְעִי אָזְנֵךְ מִלַּהַג

סִגְרִי אֶת כָּל הָאֲטָמִים בִּפְני קוֹלוֹת הַשַּׁאַג

זֹו הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ מַדְוֵי חוֹלִים גּוֹבְרִים

זוֹ הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ רֻבָּם גּוֹמְרִים

אֶת מְנַת סִבְלָם. יוֹרְדִים בַּלָּאט דּוּמָה.

בֵּית הַחוֹלִים הוּא לְבַדּוֹ אֶת קוֹל בִּכְיָם יִשְׁמַע,

לְצַד הָאָח, מוּל אֲחֵיהֶם, כְּבָר לֹא יֵשְׁבוּ לִטְעֹם

מִן הַנָּזִיד שֶׁלִידֵיהֶם יֻגַּשׁ עִם רֶדֶת יוֹם.

וְאֵלֶּה, חֶלְכָּאֵי עוֹלָם, לָעַד אֵינָם יוֹדְעִים

אֶת טַעֲמו שֶׁל בַּיִת חַם – אֶת טַעַם הַחַיִּים.

תרגום: זיוה שמיר

.