La Cloche fêlée / Charles Baudelaire

II est amer et doux, pendant les nuits d'hiver,

D'écouter, près du feu qui palpite et qui fume,

Les souvenirs lointains lentement s'élever

Au bruit des carillons qui chantent dans la brume.

Bienheureuse la cloche au gosier vigoureux

Qui, malgré sa vieillesse, alerte et bien portante,

Jette fidèlement son cri religieux,

Ainsi qu'un vieux soldat qui veille sous la tente!

Moi, mon âme est fêlée, et lorsqu'en ses ennuis

Elle veut de ses chants peupler l'air froid des nuits,

II arrive souvent que sa voix affaiblie

Semble le râle épais d'un blessé qu'on oublie

Au bord d'un lac de sang, sous un grand tas de morts

Et qui meurt, sans bouger, dans d'immenses efforts.

בְּלֵילוֹת הַחֹרֶף כַּמָּה מַר וּמַה מָּתוֹק

בְּעוֹד הָאֵשׁ בָּאָח עוֹלָה וּמִסְתַּלְסֶלֶת

שֶׁזִּכְרוֹנוֹת צָפִים אַט אַט אֵלֶיךָ מֵרָחוֹק

וּמַנְגִּינַת פַּעֲמוֹנִים בָּאֹפֶק מִצְטַלְצֶלֶת.

אַשְׁרֵי הַפַּעֲמוֹן שֶׁאֶת פִּגְעֵי הַזְּמַן

שָׂרַד. אָמְנָם זָקֵן הוּא אַךְ חָזָק קוֹלוֹ

בִּמְלֹא גְּרוֹנוֹ יִקְרָא בִּצְלִיל אֵיתָן

כְּמוֹ חַיָּל וָתִיק וָטוֹב בְּאָהֳלוֹ.

אֲנִי לְעֻמַּת זֹאת נַפְשִׁי מִשִּׁמָּמוֹן

סְדוּקָה, וְאִם בַּקֹר תָּשִׁיר פִּזְמוֹן

הַקּוֹל יִבְקַע מֵאוֹב כַּאֲנָחָה רְצוּצָה.

יִדְמֶה לְקוֹל שֶׁל מֵת; גּוּפוֹ יָצָא

מֵעֲרֵמַת מֵתִים וּפֶלֶג דָּם

וּבְחַבְלֵי גְּסִיסָה קָשִׁים קוֹלוֹ נָדַם.

תרגום: זיוה שמיר

מב"ע - מחקרים בספרות עברית - פרופ' זיוה שמיר