Châtiment de l'Orgueil / Charles Baudelaire

Châtiment de l'Orgueil

Charles Baudelaire


En ces temps merveilleux où la Théologie

Fleurit avec le plus de sève et d'énergie,

On raconte qu'un jour un docteur des plus grands,

— Après avoir forcé les coeurs indifférents;

Les avoir remués dans leurs profondeurs noires;

Après avoir franchi vers les célestes gloires

Des chemins singuliers à lui-même inconnus,

Où les purs Esprits seuls peut-être étaient venus, —

Comme un homme monté trop haut, pris de panique,

S'écria, transporté d'un orgueil satanique:

«Jésus, petit Jésus! je t'ai poussé bien haut!

Mais, si j'avais voulu t'attaquer au défaut

De l'armure, ta honte égalerait ta gloire,

Et tu ne serais plus qu'un foetus dérisoire!»

Immédiatement sa raison s'en alla.

L'éclat de ce soleil d'un crêpe se voila

Tout le chaos roula dans cette intelligence,

Temple autrefois vivant, plein d'ordre et d'opulence,

Sous les plafonds duquel tant de pompe avait lui.

Le silence et la nuit s'installèrent en lui,

Comme dans un caveau dont la clef est perdue.

Dès lors il fut semblable aux bêtes de la rue,

Et, quand il s'en allait sans rien voir, à travers

Les champs, sans distinguer les étés des hivers,

Sale, inutile et laid comme une chose usée,

Il faisait des enfants la joie et la risée.



היוהרה ושכרה / שארל בודלר


בִּזְמַן עָבָר הַנֶּהְדָּר שֶׁבּוֹ פָּרְחָה תֹּורַת הַדָּת,

עֵת עַל עֻזָּהּ וְאוֹן כֹּחָהּ הַכֹּל הֻשְׁתַּת.

קָם מְלֻמָּד אֶחָד, סִפְּרוּ הַיְּשִׁישִׁים,

וּבְלִי הַרְפּוֹת עוֹרֵר אֶת הַלְּבָבוֹת הָאָדִישִׁים.

הִנְחָם בֶּהֱיוֹתָם שְׁרוּיִים בְּמֵי-אַפְסַיִם

אֶל הַפְּסָגוֹת הַנַּעֲלוֹת שֶׁבְּרוּם מַלְכוּת שָׁמַיִם;

נְתִיבִים שֶׁאִישׁ, אַף הוּא עַצְמוֹ, לֹא הִכִּירָם,

וְרַק בְּנֵי עֲלִיָּה סְפוּרִים יְדָעוּם, לְשָׁם הוֹרָם.

וּכְמוֹ אִישׁ שֶׁהָרַס אֶל שִׂיא נִתְקַף חֶרְדַת-גְּבָהִים,

קָרָא בְּגַאֲוָה גְּדוֹלָה וּבְקוֹל שְׂטָנִי הִרְעִים:

יֵשׁוּעַ קְטִינָא, זֶה אֲנִי שֶׁאֶת שִׁמְךָ רוֹמֵם אֶל-עָל,

וְאִם אַךְ אֶרְצֶה, חִישׁ מִמָּרוֹם שִׁמְךָ יֻפַּל;

אֶת חֶרְפָּתְךָ אֲגַל, יִמּוֹג כָּל הַגָּאוֹן.

עֻבָּר קָט וְנִלְעָג תִּהְיֶה, עָלוּב וּשְׂבַע קָלוֹן.


וְאָז, בִּן-רֶגַע, הֶחָכָם הָפַךְ סוּמָא,

צְעִיף עֲרָפֶל כָּבֵד כִּסָּה גַּלְגַּל חַמָּה,

תֹּהוּ כָּבַשׁ אֶת נְאוֹת הֵיכַל הַהִגָּיוֹן

שֶׁעַד אָז עַל תִּלָּם נִצְּבוּ הֵם בְּגָאוֹן.

פְּאֵר שָׂרַר בָּם מִלְּפָנִים מִכֹּתֶל עַד תִּקְרָה.

עַתָּה בָּם אַפְלוּלִית דְּמוּמָה נִשְׂתָּרְרָה

כִּבְמַרְתֵּף בְּלִי מַפְתֵּחוֹ שֶׁנֶּעֱלַם לָעַד.

וְכָךְ הָיָה הוּא לִבְהֵמָה, שִׂכְלוֹ אָבַד,

וּכְשֶֹשׁוֹטֵט הוּא בַּשָּׂדוֹת בְּלִי דַּעַת מָה,

אִם קַיִץ הוּא אִם חֹרֶף, קַדְרוּת אוֹ אוֹר חַמָּה,

מֻזְנָח וּמְסֹאָב סָבַב, כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ

רַק לַהַק יְלָדִים קוֹרֵא בְּלַעַג מִסְּבִיבוֹ.


תרגום: זיוה שמיר

פוסטים קשורים

הצג הכול

Les Aveugles Charles Baudelaire Contemple-les, mon âme; ils sont vraiment affreux! Pareils aux mannequins; vaguement ridicules; Terribles, singuliers comme les somnambules; Dardant on ne sait où leurs

Le Rêve d'un Curieux Charles Baudelaire À Félix Nadar Connais-tu, comme moi, la douleur savoureuse, Et de toi fais-tu dire : « Oh ! l’homme singulier ! » — J’allais mourir. C’était dans mon âme amoure