Causerie / Charles Baudelaire

Vous êtes un beau ciel d'automne, clair et rose!

Mais la tristesse en moi monte comme la mer,

Et laisse, en refluant, sur ma lèvre morose

Le souvenir cuisant de son limon amer.

— Ta main se glisse en vain sur mon sein qui se pâme;

Ce qu'elle cherche, amie, est un lieu saccagé

Par la griffe et la dent féroce de la femme.

Ne cherchez plus mon coeur; les bêtes l'ont mangé.

Mon coeur est un palais flétri par la cohue;

On s'y soûle, on s'y tue, on s'y prend aux cheveux!

— Un parfum nage autour de votre gorge nue!...

Ô Beauté, dur fléau des âmes, tu le veux!

Avec tes yeux de feu, brillants comme des fêtes,

Calcine ces lambeaux qu'ont épargnés les bêtes!

אַתְּ שַׁחַק סְתָו יָפֶה, וָרֹד, בָּהִיר,

אַךְ בִּי עוֹלֶה יָגוֹן כְּמִשְׁבָּרִים;

בְּתֹם הַשֵּׁפֶל הוּא בְּפִי מַשְׁאִיר

צְרִיבָה וְטַעַם מֶלַח, זִכְרוֹנוֹת מָרִים.

יָדֵךְ לוֹטֶפֶת אֶת חָזִי, אַךְ לֹא אֶמְצַא מַרְגֹּעַ,

אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת אֶת לִבִּי שֶׁכְּבָר אֵינוֹ קַיָּם;

הוּא כְּבָר נִגְזַל בּצִפֹּרְנֵי אִשָּׁה, נִבְלַע בְּלּעַ;

אֵין לְחַפֵּשׂ אֶת אֵבָרַי. חַיּוֹת טָרְפוּ אוֹתָם.

לִבִּי – אַרְמוֹן שֶׁבְּעֵת בּזַּת הָאֲסַפְסוּף חֻלַּל

כָּאן הֶהָמוֹן מוֹשֵׁךְ בַּשְּׂעָרוֹת, הוֹרֵג, לוֹגֵם חָבִית,

הַבֹּשֶׂם מְרָחֵף סְבִיב עֵרוּמֵךְ, מְלֹא הֶחָלָל.

הַיֹּפִי! אַתְּ מַלְכֹּדֶת הַנְּפָשׁוֹת. הֵן כָּךְ אִוִּית

בְּעֵינָיִךְ הַדּוֹלְקוֹת כְּאוֹרוֹת חַג לְעֵת עֶרֶב

תָּתוּרִי אַחַר בְּשַׂר לִבִּי, פְּלֵטַת חַיּוֹת הַטֶּרֶף.

מתרגום: זיוה שמיר

מב"ע - מחקרים בספרות עברית - פרופ' זיוה שמיר