Brumes et pluies / Charles Baudelaire

Ô fins d'automne, hivers, printemps trempés de boue,

Endormeuses saisons! je vous aime et vous loue

D'envelopper ainsi mon coeur et mon cerveau

D'un linceul vaporeux et d'un vague tombeau.

Dans cette grande plaine où l'autan froid se joue,

Où par les longues nuits la girouette s'enroue,

Mon âme mieux qu'au temps du tiède renouveau

Ouvrira largement ses ailes de corbeau.

Rien n'est plus doux au coeur plein de choses funèbres,

Et sur qui dès longtemps descendent les frimas,

Ô blafardes saisons, reines de nos climats,

Que l'aspect permanent de vos pâles ténèbres,

— Si ce n'est, par un soir sans lune, deux à deux,

D'endormir la douleur sur un lit hasardeux.

הוֹ, סְתָו וְחֹרֶף וְאָבִיב – עוֹנוֹת שֶׁל רֶפֶשׂ,

נוֹסְכוֹת תְּנוּמָה. אֶתְכֶן אֹהַב בְּכָל נֶפֶשׁ,

אַתֶּן עוֹטְפוֹת לִבִּי וְאֶת רָאשִׁי בְּלוֹט

שֶׁל אוֹר קְבָרִים וְתַכְרִיכִים עַד כְּלוֹת.

בַּמִּישׁוֹרִים בָּם רוּחַ כְּפוֹר נוֹשֶׁבֶת,

וּבְקוֹל חוֹרֵק שָׁם נָעָה הַשַּׁבְשֶׁבֶת,

לִבִּי, שֶׁאֶת נוֹף הָאָבִיב אֵינוֹ אוֹהֵב,

פּוֹרֵשׂ אָז לִרְוָחָה אֶבְרַת עוֹרֵב.

אֵין טוֹב לַלֵּב אֲשֶׁר הִכָּהוּ צֵל

וְשֶׁלֶג מְכַסֶּהוּ זֶה עִדָּן וְעִדָּנִים

מִחֶזְיוֹנוֹת חִוְרִים כְּלֹבֶן הַסְּדִינִים.

לִטְבֹּל לָנֶצַח בְּחֵיקֵךְ לְהִתְכַּרְבֵּל;

אוֹ בְּלַיִל בְּלִי יָרֵחַ לְהַשְׁקִיט צָרָה

בְּחֵיק אִשָּׁה אַחֶרֶת עַל מִטָּה זָרָה.

תרגום: זיוה שמיר

מב"ע - מחקרים בספרות עברית - פרופ' זיוה שמיר