Ballade des äußeren Lebens / Hugo von Hofmannsthal

Ballade des äußeren Lebens

Hugo von Hofmannsthal


Und Kinder wachsen auf mit tiefen Augen,

Die von nichts wissen, wachsen auf und sterben,

Und alle Menschen gehen ihre Wege.

 

Und süße Früchte werden aus den herben

Und fallen nachts wie tote Vögel nieder

Und liegen wenig Tage und verderben.

 

Und immer weht der Wind, und immer wieder

Vernehmen wir und reden viele Worte

Und spüren Lust und Müdigkeit der Glieder.

 

Und Straßen laufen durch das Gras, und Orte

Sind da und dort, voll Fackeln, Bäumen, Teichen,

Und drohende, und totenhaft verdorrte ...

 

Wozu sind diese aufgebaut? und gleichen

Einander nie? und sind unzählig viele?

Was wechselt Lachen, Weinen und Erbleichen?

 

Was frommt das alles uns und diese Spiele,

Die wir doch groß und ewig einsam sind

Und wandernd nimmer suchen irgend Ziele?

 

Was frommts, dergleichen viel gesehen haben?

Und dennoch sagt der viel, der "Abend" sagt,

Ein Wort, daraus Tiefsinn und Trauer rinnt

Wie schwerer Honig aus den hohlen Waben.


בלדה על החיים שמחוץ לחדר / הוגו פון הופמנסטל


וּבְעֵינַיִם שֶׁשָּׁקְעוּ גָּדֵל הַטַּף,

בְּלֹא דַּעַת הוּא גָּדֵל, נוֹפֵל, כּוֹשֵׁל,

אִישׁ אִישׁ לְמַסְלוּלוֹ הֵן יְנֻתַּב.


פְרִי בֹּסֶר יַהֲפֹך לִפְרִי בָּשֵׁל,

אֲשֶׁר יִפֹּל אָפִיל כִּרְקַב תַּפּוּחַ,

כְּצִפֳּרִים מֵתוֹת הוּא יִתְגּוֹלֵל.


וְשׁוּב וָשׁוּב בְּלִי סוֹף יִסֹּב הָרוּחַ,

נִשְׁמַע וְגַם נִפְלֹט שְׁלַל מִלְמוּלִים,

קְלוּיֵי תְּשׁוּקָה בְּגֵו לֵאֶה, שָׂרוּעַ.


גַּם פֹּה גַּם שָׁם בָּאֲפָרִים רָצִים שְׁבִילִים

בֵּין עִיר מוּאֶרֶת לְאַגְמֵי הַיַּעַר,

אֵדֵי הַמָּוֶת בַּדְּרָכִים מַהְבִּילִים.


עַל מַה וְלָמָּה אֵלֶּה? עִיר-עִיר, שַׁעַר-שַׁעַר,

בְּלִי צֵל דִּמְיוֹן יִרְבּוּ! וּמִי יַחְלִיט

לִמְנוֹת תְּמוּרוֹת הַשְּׂחוֹק, הַבֶּכִי וְהַצַּעַר?


מַה טַּעַם בָּם? בְּכָל הַהִתּוּלִים?

וְאָנוּ כֹּה גְּדוֹלִים וּבוֹדְדִים,

נָדִים בַּמֶּרְחָבִים בְּלֹא תַּכְלִית.


מַה טַּעַם שֶׁמַּרְאוֹת אֵין סְפוֹר נִקְרִים?

הַרְבֵּה תֹּאמַר אִם "עֶרֶב" אַך תֹּאמַר;

מִלָּה שֶׁבָּהּ כְּאֵב וְעֹמֶק מִתְלַכְּדִים,

כִּדְבַשׁ מִיַּעְרָה רֵיקָה הֵם נִגָּרִים.


תרגום: זיוה שמיר


פוסטים קשורים

הצג הכול

Les Aveugles Charles Baudelaire Contemple-les, mon âme; ils sont vraiment affreux! Pareils aux mannequins; vaguement ridicules; Terribles, singuliers comme les somnambules; Dardant on ne sait où leurs