Averno / Louise Glück

Averno

Louise Glück

Averno. Ancient name Avernus. A small crater lake,

ten miles west of Naples, Italy; regarded by the

ancient Romans as the entrance to the underworld.

You die when your spirit dies.

Otherwise, you live.

You may not do a good job of it, but you go on —

something you have no choice about.

When I tell this to my children

they pay no attention.

The old people, they think —

this is what they always do:

talk about things no one can see

to cover up all the brain cells they’re losing.

They wink at each other;

listen to the old one, talking about the spirit

because he can’t remember anymore the word for chair.

It is terrible to be alone.

I don’t mean to live alone —

to be alone, where no one hears you.

I remember the word for chair.

I want to say — I’m just not interested anymore.

I wake up thinking

you have to prepare.

Soon the spirit will give up —

all the chairs in the world won’t help you.

I know what they say when I’m out of the room.

Should I be seeing someone, should I be taking

one of the new drugs for depression.

I can hear them, in whispers, planning how to divide the cost.

And I want to scream out

you’re all of you living in a dream.

Bad enough, they think, to watch me fall apart.

Bad enough without this lecturing they get these days

as though I had any right to this new information.

Well, they have the same right.

They’re living in a dream, and I’m preparing

to be a ghost. I want to shout out

the mist has cleared —

It’s like some new life:

you have no stake in the outcome;

you know the outcome.

Think of it: sixty years sitting in chairs. And now the mortal spirit

seeking so openly, so fearlessly —

To raise the veil.

To see what you’re saying goodbye to.

.

אַוֶרְנוֹ / לואיז גליק

אוֶרנוֹ שמו העתיק אָוֶרנוּס. אגם מכתש קטן,

עשרה מיל מנאפולי, איטליה; בימי קדם ראו

בו הרומאים את מקום הכניסה לשְׁאול.

אַתָּה נֶחְשָׁב כְּמֵת כְּשֵׁנִּשְׁמָתְךָ מַגִּיעָה אֶל מוֹתָהּ.

עַד אָז אַתָּה בְּעֶצֶם חַי.

אוּלַי אֵינְךָ עוֹשֶׂה אֶת הָעֲבוֹדָה כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ, אֲבָל אַתָּה מַמְשִׁיךְ –

זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמִּחוּץ לִשְׁלִיטָתְךָ.

כְֹּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת זֹאת לִילָדַי

הֵם לֹא שָׂמִים לֵב לִדְבָרַי.

הַזְּקֵנִים, כָּךְ הֵם חוֹשְׁבִים,

זֶה מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים תָּמִיד:

הֵם מְדַבְּרִים רַק עַל דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת

וְזֹאת כְּדֵי לְפַצּוֹת עַל כָּל תָּאֵי הַמֹּחַ שֶׁאוֹבְדִים לָהֶם.

קוֹרְצִים הֵם זֶה לָזֶה,

שִׁמְעוּ אֶת הַזְּקֵנָה שֶׁמְּדַבֶֶּרת עַל הנְּשָׁמָה,

זֶה רַק מִשּׁוּם שֶׁהִיא כְּבָר שָׁכְחָה אֶת הַמִּלָּה כִּסֵּא.

זֶה אָיֹם וְנוֹרָא לִהְיוֹת לְבַד.

וְאֵין לִי כַּוָּנָה לִחְיוֹת לְבַד –

לִהְיוֹת לְבַד כְּשֶׁאִישׁ אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרֶיךָ,

אֲנִי דַּוְקָא זוֹכֶרֶת מַהִי הַמִּלָּה בִּשְׁבִיל לוֹמַר כִּסֵּא.

אֲבָל רוֹצָה לוֹמַר שֶׁאֵין לִי בָּהּ עִנְיָן.

אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת בְּמַחְשָׁבָה

עָלַיִךְ לְהִתְכּוֹנֵן

בְּעוֹד זְמַן מַה הַנְּשָׁמָה תַּתְחִיל כְּבָר לְוַתִּר –

כָּל הַכִּסְּאוֹת שֶׁבָּעוֹלָם כְּבָר לֹא יוֹעִילוּ.

בָּרוּר לִי מָה אוֹמְרִים כְּשֶׁאֲנִי מִחוּץ לַחֶדֶר.

הַאִם עָלִי לִרְאוֹת מִישֶׁהוּ, לָקַחַת

אַחַת מֵהַתְּרוּפוֹת הַחֲדָשׁוֹת נוֹגְדוֹת הַדִּכָּאוֹן.

אֲני שׁוֹמַעַ