Allégorie / Charles Baudelaire

Allégorie

Charles Baudelaire


C'est une femme belle et de riche encolure, Qui laisse dans son vin traîner sa chevelure. Les griffes de l'amour, les poisons du tripot, Tout glisse et tout s'émousse au granit de sa peau. Elle rit à la Mort et nargue la Débauche, Ces monstres dont la main, qui toujours gratte et fauche, Dans ses jeux destructeurs a pourtant respecté De ce corps ferme et droit la rude majesté. Elle marche en déesse et repose en sultane; Elle a dans le plaisir la foi mahométane, Et dans ses bras ouverts, que remplissent ses seins, Elle appelle des yeux la race des humains. Elle croit, elle sait, cette vierge inféconde Et pourtant nécessaire à la marche du monde, Que la beauté du corps est un sublime don Qui de toute infamie arrache le pardon. Elle ignore l'Enfer comme le Purgatoire, Et quand l'heure viendra d'entrer dans la Nuit noire Elle regardera la face de la Mort, Ainsi qu'un nouveau-né, - sans haine et sans remords.

אלגוריה / שארל בודלר


אִשָּׁה יָפָה מוּלִי וּמַחְשֹוֹפָהּ נָדִיב

אֶת שְׂעָרָהּ בַּיַּיִן כְּבִרְאִי תֵּיטִיב

גַּם צִפָּרְנֵי הָאַהֲבָה, גַּם רוֹשׁ מְאוּרָה-

קֻבָּה יִתְמוֹגְגוּ מוּל שַׁחֲמוּת עוֹרָהּ.

תָּבוּז לַמָּוֶת, תְּשַׁקֵּץ הָעֲרָיוֹת

שְׁתֵּי מִפְלָצוֹת בּוֹלְעוֹת כְּלֹעַ אֲרָיוֹת

תַּעֲלוּלֶיהָ תְּהִלָּה לְשׁוֹחֲרֵי הָרָע

תּוֹדוֹת לְגוּף עַז וּלְגַסּוּת נֶאְדָּרָה

כְּשׂוּלְטָנָה תִּרְבַּץ, טוֹפֶפֶת כְּבַת אֵל

בָּעִנּוּגִים תַּחְזִיק בְּדַת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל

שָׁדֶיהָ יְמַלְּאוּ מִרְוָח בֵּין שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת

כָּל בְּנֵי אֱנוֹשׁ בְּתוֹךְ עֵינֶיהָ הָרוֹאוֹת

תֵּדַע הֵיטֵב זוֹ הַבְּתוּלָה-לְלֹא-תּוֹחֶלֶת

הַחִיּוּנִית כָּל כָּךְ לְמַהֲלַךְ הַחֶלֶד,

שֶׁיְּפִי גוּפָהּ מַתְּנַת אֵל נַעֲלָה

מִכָּל קָלוֹן תָּפִיק הִיא מְחִילָה

תָּבוּז לְטוּר הַטֹּהַר וְלַשְּׁאוֹל

וּבְבוֹא הָעֵת הִיא תִּבָּלַע בַּשְּׁחוֹר.

הַמָּוֶת לָהּ כְּפַג שֶׁאַךְ בָּקַע

בְּלִי נֹחַם, בְּלִי אֵיבָה אוֹ מוּעָקָה.


תרגום: זיוה שמיר

תיוגים:

פוסטים קשורים

הצג הכול

Les Aveugles Charles Baudelaire Contemple-les, mon âme; ils sont vraiment affreux! Pareils aux mannequins; vaguement ridicules; Terribles, singuliers comme les somnambules; Dardant on ne sait où leurs

Châtiment de l'Orgueil Charles Baudelaire En ces temps merveilleux où la Théologie Fleurit avec le plus de sève et d'énergie, On raconte qu'un jour un docteur des plus grands, — Après avoir forcé les