top of page

2 מאמרים מהארכיון על רות אלמוג - לרגל זכייתה בפרס אריק איינשטייין

אשה בדל"ת אמותיה

על רות אלמוג / נשים (קובץ סיפורים), בית הוצאה ר,ירושלים, 1986, 124 עמ'. פורסם: הארץ 26/12/1986 סיפורי 'נשים' של רות אלמוג מציגים פרוזה רגישה ומעניינת, הן מבחינת הדמויות, המומחזות בה, והן מבחינת עולמה הפנימי של המספרת, הבא בה לידי ביטוי. שבעת הסיפורים שבקובץ נסבים סביב גורלותיהן של נשים, הנתונות במעגל קסמים של מועקה ושאיפה להשתחררות ממנה, המוליכה שוב ושוב אל המועקה. בסיפורים אלה אף באה לידי ביטוי מע רגישויות, שנהוג לכנותה "נשית", אף שניתן למצאה לפעמים גם אצל מספרים גברים: מצבי-נפש, המשתנים תכופות, לעתים ללא הצדקה והנמקה ראציונאלית תשומת לב לפרטים טריוויאליים כביכול, לריטוטים קלים, למלים אקראיות האזנה קשובה לרחשי- לבו של הזולת ואהדה לסבלו ולייסוריו מתן ביטוי אמוטיבי לשאט-הנפש שמעוררת חדגוניותם של החיים. כוחות-נפש בלתי ניתנים לשליטה מניעים את הדמויות, מרעילים יחסים בין אנשים קרובים, זורעים פרוד ביניהם, כובלים את הקרבנות זה לזה בכבלי עבדות והופכים את החיים לגיהנם עלי אדמות. בעולם כזה רגעי האושר מעטים, וגם מה שנראה כאושר (כמו למשל בסיפור "שלומית: סוס שותה שחור, חבצלת ואור זורם", המסתיים במעין הארה, המקנה רגעי אושר הוא קצר ואפמרי. אחד המוטיבים החוזרים בסיפורים אלה הוא סיכול שאיפותיהם של הורים מילדיהם. אביה של מרתה, גיבורת "מרתה תמדי עד נצח", שאף שבתו תהיה אחות, כדי שתינשא לרופא וחייה יהיו סוגים בשושנים ובריח שיח היסמין. בסופו של דבר, שאיפת האב מתגשמת, אך לא בדרך שקיווה. בתו אכן נישאת לרופא, אך לוקה במחלה קשה, שאין לה מרפא בעלה הרופא בוגד בה בנה רפה- שכל ושיח היסמין, ששתל אביה, הוא - לדברי הבן, בעל העיניים הבוהות - הסיבה למחלה הנוראה. אירונית הגורל, החורצת לשונה בכל המישורים, הו את ה"סיפור הפשוט" לדראמה אנושית עזה. ייתכן שדווקא הבן הבלתי-מוצלח - כמו השוטה בדראמה הקלאסית - הוא גלוי-העיניים, מי שרואה את המציאות נכוחה. גם הוריו של אלי, התלמיד שהתאהב באביגיל (גיבורת "הצטמצמות"), שאפו שבנם יהיה כנר גדול, ובעקבות קפיצתו אל המדורה סוכלו כל חלומותיהם. קפיצתו של התלמיד שהתאהב במורתו למדורה היא ספק הימלטות מתביעותיו הקשות של אב קפדן ושאפתני, ספק ניסיון נואש לעורר את תשומת- הלב של המורה ולזכות בסעד נפשי וגופני ממנה. ההורים הכפייתיים, המקווים שבנם יהיה פגניני שני, שהיו בסיפורו של יהושע קנז ("מומנט מוסיקאלי" סמל ומשל למציאות היהודית הנאורוטית, לטירוף הלאומי, היו בסיפורה של רות אלמוג למקרה-בוחן להתבוננות פסיכולוגית דקה, ללא כל התכוונויות אליגוריסטיות לאומיות. כאן המדובר אך ורק בבני-אדם בשר ודם, ולא בנציגיהם של דור ושל לאום. בין מציאות לסילופה מוטיב אחר, העובר כחוט השני לאורך הספר, קשור בקוצר-ידו של האדם לפרש את המציאות נכונה ולשים פדות בין ממשות לדמיון. גיבורת הסיפור "רחל שטרן ברומא, פוגשת את פליני" נמלטת את החלום בהקיץ. מגע אקראי עם גבר יפה-תואר בתור לבנק יכול לגרום לה אושר, ואילו את בעלה - את אהבתו ואת דאגתו - היא דוחה. הדמויות הבדויות של סיפוריה מעסיקות אותה, תופסות את כל עולמה הרגשי והפיזי, עד שגם בריאותה הו משנית ושולית בחשיבותה. יוחנה, גיבורת "חמש פגישות" מתנצחת עם עמית בוגר על הקלאסיקה היוונית. ההתנצחות היא בין מי שהמחקר השיטתי הוא כל עולמו, לבין מי שניחנה ב-INSIGHT אמוציונאלי בלתי-שגרתי, המעלה תיזות פרועות, שאינן מתיישבות עם ההיגיון האקדמי הסדור. עיוורונו של הומרוס מתעלה בסיפור זה לכדי סמל רב-אנפין, שעניינו - בין השאר - גם עוורונו של האדם לפרש את המציאות והסובייקטיביזם שבו לוקה כל פירוש - ראציונאלי או אי- ראציונאלי. גם שלומית, גיבורת "שלומית: סוס שותה שחור, חבצלת ואור זורם" מתנגשת עם גבר הגיוני וריאליסטי, שאינו שועה כמוה למאגיה האי- ראציונאלית של האמנות. גיבורות הקובץ 'נשים' נמלטות אל ההזייה ואל המחלה, משום שהאייסקפיזם נוח וקל להן מן ההתמודדות עם החיים בכל מורכבותם. קל לאביגיל, גיבורת הסיפור "הצטמצמות" לגרש את אלי מעל פניה, מאשר להתמודד עם אהבתו של גבר צעיר, תלמיד לשעבר, ולהתגבר על נכויות ונחיתויות. גיבורות 'נשים' אכן נעות במעין תזזית בין רגשות נחיתות לרגשות עליונות, בין טוב-לב לבין רשעות, בין מצבן המושפל לבין היותן הן עצמן המשפילות והמתעללות. יש בסיפורים מצבים לא מעטים, המתאימים לתיאטרון האבסורד: הגיבורות כלואות ברובן בדל"ת אמותיהן, בביתן הצר או בעולמן הרגשי המצומצם הדיאלוגים שהן מנהלות עם זולתן קצרים, ולעתים מרושעים. "רק להרוג יש לך בראש", מטיחה אביגיל בשכנתה העצבנית, "הם לא מזיקים, אידה. הם בכלל לא דומים לבני אדם". המצבים ויחסי ההשפלה בין הדמויות משיקים לפרקים לסיפוריו של חנוך לוין, אך ללא המיזנתרופיה שבהם, בתוספת רגישויות דקות וללא הגזמה והפרזה. אל גבולות התודעה סיפוריה של רות אלמוג הם, על פני השטח, סיפורים נאטוראליסטיים, המציגים את החיים היומיומיים בכל כיעורם, ללא כחל וסרק. אולם, העיצוב הריאליסטי-נאטוראליסטי של המציאות הוא אך "פאסאדה" לעולם פנימי סבוך ורב-סתירות, הרוחש מתחת לפני השטח. זוהי סיפורת אקזיסטנציאלית ופסיכולוגיסטית, החותרת לאבחן את מצבו של האדם ולהבין את מצוקותיו. רוב הסיפורים הם אנאטומיות של מצוקות שונות, ניסיון לרדת לפשרן, לפשר אי- יכולתו של הפרט לפרוץ את מעגל-הקסמים הנואש, שבתוכו הוא נתון. מן הבחינה הזו, יכולות הנשים לשמש מין מטאפורה מורחבת למצבו של האדם, הנתון בסד של אילוצים מייאשים ונואשים מטאפורה לחולשת המין האנושי במלחמתו נגד מגבלותיו. גיבורות הסיפורים חולות, אך אינן הולכות להיוועץ ברופאים (גיבורת "הניה כבר לא כחולה" גיבורת "רחל שטרן ברומא, פוגשת את פליני"), כי האיראציונאלי שבהן גובר והן ממאנות להיעזר בסובבים אותן. הניה אשת-הקצב, רחל שטרן הסופרת, מרתה האחות, בעלת מכון העיסוי, למרות ההבדלים הבסיסיים ביניהן, כולן חולות, לכולן מע יחסים חיצונית ושטחית עם הבעל, לכולן נשמה רגישה ומיוסרת. תכופות, מופיעה ברקע הסיפורים הללו דמות של אב, שזכרונו מעורב בגעגועים ובעונג עמום. רגעי העונג המעטים, שבחייהן של גיבורות 'נשים', מצויים בעברן. ההווה עקר ונטול-משמעות, ועל כן יש שהגיבורה בוררת לה באקראי אפיזודה אחת מעברה ואומרת הסמוי כי זה הטוב יותר שידעה אי-פעם בחייה, ויש שהיא יוצרת לה עולם דמיוני, שהוא תחליף לאפסותן המוחלטת של חוויות ההווה, למיעוט-ערכן ולריקנותן הגמורה. גם רגעי השמחה שלהן גדושים במלאנכוליה של חוסר-תכלית ושל דטרמיניזם. לפעמים סיפורים אלה חותרים אל גבולות התודעה, ונוטשים את הריאליה לטובת עולם הזוי, כמו בסיפור "כל הקיץ, כל הלילות" לפעמים, הבריחה היא בריחה של המספר המובלע, המשתמש בבריחה של אמן אחר, כדי להשליך עליה את מאווייו הכמוסים ("שלומית: סוס שותה שחור, חבצלת ואור זורם"). לעתים, הסיפורים הם הדגמות של אמיתות שונות מתחומי הארס-פואטיקה: מה הופך סתם אדם לאמן יוצר; מהם הויתורים שעל האמן לוותר ואיזה מחיר תובעים ויתורים אלה על גילוי וכיסוי באמנות, ועל התהום הפעורה מתחת למלים על אמת ועל זיוף באמנות ועוד ועוד. לזכותם של סיפוריה של רות אלמוג ייאמר עוד, שלעולם אין בהם זיוף. כל מלה ומלה שבהם מעצמיותה של הסופרת נחצבו, ועל כן היא נדרשת תכופות לערב את האסתטי בלא-אסתטי, את ההרמוני בצורם. לעולם, אין דבריהן של הדמויות "יפים" ו"ספרותיים", כי הן מדברות כפי שמדברים בחיים, ללא כל ניסיון לערוך אידיאליזאציה של המציאות ולעשותה יפה ממה שהיא בעיני המחברת.

 

ילדות בפתח-תקווה

על קובץ סיפוריה של רות אלמוג "אחרי ט"ו בשבט"

רות אלמוג/ "אחרי ט"ו בשבט" , שישה סיפורים, ספרית "תרמיל" בעריכת ישראל הר, 1979


פורסם: מעריב , 30/11/1979


( קובץ זה ניתן לקריאה והדפסה,

אך אינו מכיל טקסט בר-חיפוש )



Comentários


bottom of page