תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 8 - William Butler Yeats
לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865 – 1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה", "גג", "ליטרטורה", "שְׁבוֹ" ו-"הו!".
מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.
התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.
המגדל I מָה אֶעֱשֶׂה עִם הַמַּהֲתַלָּה הַזֹּאת – אֲהָהּ, לִבִּי, הָהּ לֵב גּוֹעֵשׁ – מַרְאֶה עִוְעִים תְּקָפַנִי. מִין תְּקוּפַת תְּשִׁישׁוּת שֶׁנִּצְמְדָה אֵלַי כְּאֶל זְנָבוֹ שֶׁל כֶּלֶב? לֹא הָיָה לִי מֵעוֹלָם דִּמְיוֹן סוֹעֵר כָּל כָּךְ, נִלְהָב כָּל כָּךְ חוּשִׁים מְחֻדָּדִים בְּשִׂיא תְּשׁוּקָה אֶל הַמֻּפְלָא וְהַסָּמוּי מֵעַיִן – לֹא בִּנְעוּרַי, בְּוַדַּאי, עֵת עִם פִּתְיוֹן-חַכָּה טִפַּסְתִּי כְּחֹם הַיּוֹם עַל כֶּתֶף הַר בֶּן בַּלְבֵּן לִשְׁהוֹת שָׁם יוֹם אֲשֶׁר נִמְשַׁךְ כִּשְׂרוֹךְ אָרֹךְ דּוֹמֶה שֶׁבָּאָה עֵת שֶׁאֶת הַמּוּזָה אֲגָרֵשׁ. אֶבְחַר אִישִׁים כְּמוֹ אַפְּלָטוֹן אוֹ פְּלוּטִינוֹס לְרֵעַי עַד דִּמְיוֹנִי, עֵינַי וְכָל חוּשַׁי כְּבָר יִסְתַּפְּקוּ בְּטִעוּנִים וְהַפְשָׁטוֹת, אוֹ אֶתְבַּזֶּה לָעַד בְּגִין קֻמְקוּם מְקַשְׁקֵשׁ שֶׁלְּרַגְלַי נִצְמַד. II אֲנִי צוֹעֵד לְיַד עֶמְדוֹת הַיֶּרִי לְאִטִּי, אֶל יְסוֹדוֹת בָּתִּים שָׁלוּחַ מַבָּטִי, אוֹ לְגֶזַע עֵץ הַמִּזְדַּקֵּר זְקוּף גֵּו מִן הַקַּרְקַע, כְּאֶצְבַּע-אֵפֶר מִשְׁתַּרְבֵּב. שׁוֹלֵחַ דִּמְיוֹנִי בְּאוֹר שְׁקִיעָה עוֹמֵם וּמַעֲלֶה תְּמוּנוֹת וְזִכְרוֹנוֹת מֵהֲרִיסוֹת, עִיִּים וְאִילָנוֹת. הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁבְּאַמְתַּחְתִּי מְיֻעָדוֹת לָהֶם. מֵעֵבֶר לַפִּסְגָּה חָיְתָה הַגְּבֶרֶת פְרֶנְץ'. פַּעַם אַחַת עֵת כָּל פָּמוֹט שֶׁל כֶּסֶף מְמֹרָט הֵאִיר אֶת גּוֹן הַמָּהָגוֹנִי וְאֶת כְּלֵי הַשֵּׁכָר קָם לו אַחַד הַשָּׁרָתִים אֲשֶׁר נֵחַן בַּהֲבָנָה לְלֵב גְּבִרְתּוֹ, יָדַע רְצוֹנָהּ יָצָא עִם מַזְמֵרָה, וְחִישׁ גָּזַם אָזְנֵי אִכָּר אֶחָד חָצוּף מִמְּקוֹמָן אַף הֱבִיאָן בְּכוֹס כְּסוּיָה אֶל שֻׁלְחָנָהּ. זֹאת לֹא כֻּלָּם יוֹדְעִים אַךְ בֶּהֱיוֹתִי צָעִיר הָיְתָה בַּת-אִכָּרִים יָפָה, חִבְּרוּ לָהּ שִׁיר בֵּיתָהּ עָמַד אֵי-שָׁם בֵּין הַסְּלָעִים כֻּלָּם שִׁבְּחוּ אֶת כָּל קַוֵּי פָּנֶיהָ הַנָּאִים. אַנְשֵׁי יָרִיד הֵפִיקוּ הֲנָאָה מִן הַשְּׁבָחִים טִיבָם שֶׁל אֲנָשִׁים כְּמוֹתָם שֶׁאֵין הֵם שׁוֹכְחִים אֵיךְ נִדְחֲקוּ בְּסִמְטָאוֹת הַשּׁוּק, כִּתְּרוּ גּוּפָהּ עַל כִּי שִׁיר תְּהִלָּה וָשֶׁבַח אֲפָפָהּ. הָיוּ שֶׁמִּן הַשִּׁיר נִתְבַּלְּעָה דַּעְתָּם, אוֹ שֶׁמָּא נִתְבַּשְּׂמוּ, עָבְרוּ עַל מִדָּתָם, הֵם קָמוּ וְדָרְשׁוּ, תָּבְעוּ אֶת מְלוֹא הַזְּכוּת לִבְחֹן אִם דִּמְיוֹנָם תּוֹאֵם אֶת הַמְּצִיאוּת. אַךְ בִּרְאוֹתָם אֶת זֹהַר הַלְּבָנָה חָשְׁבוּ שֶׁאֵין הוּא אֶלָּא אוֹר הַיּוֹם, הַמַּנְגִּינָה הָלְמָה בָּהֶם עַד תֹּם, אֶחָד מֵהֶם טָבַע בַּמַּדְמֵנָה. כּוֹתֵב הַשִּׁיר אָבְדָה רְאִיָּתוֹ. מוּזָר. זֶה לֹא יְהֵא מוּזָר אִם אַךְ תַּבִּיטוּ לֶעָבָר. הֵן "מַחֲזֵה הַיְּגוֹנִים" הַפִּיּוּטִי אֵי-אָז נִפְתַּח בְּהוֹמֶרוּס אֲשֶׁר מְאוֹר-עֵינָיו דָּעַךְ. הֵלֵנָה הֵן בָּגְדָה בְּכָל הַלְּבָבוֹת אֲהָהּ, לוּ אוֹר חַמָּה, אוֹר לְבָנָה וּשְׁאָר אוֹרוֹת הָפְכוּ יֵשׁוּת אַחַת לְלֹא גְּבוּלוֹת, בְּנִצְחוֹנִי אֲנִי אוּלַי אַטְרִיף אֶת הַבְּרִיּוֹת.
בְּמוֹ יָדַי בָּרָאתִי אֶת הַנְרָהָן כְּגִבּוֹר, בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר הוּא סֻלַּק פִּכֵּחַ אוֹ שִׁכּוֹר גֹּרַשׁ מִכָּאן מִן הַסְּבִיבָה מִכָּל צְרִיף וּבִקְתָּה עַד שֶׁזָּקֵן רַב-מָג אוֹתוֹ תָּפַס בִּלְהָטָיו. נִלְכַּד הָאִישׁ, צָעַד, מָעַד, רָעַד בְּכָל פִּנָּה. נוֹתְרוּ לְרֹעַ מַזָּלוֹ רַק אֵיבָרִים שְׁבוּרִים כַּמָּה זַהֲרוּרֵי תְּשׁוּקָה רָמִים וְנוֹרָאִים סִפּוּר חַיָּיו טָוִיתִי כְּבָר לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה. כַּת בִּרְיוֹנִים טָרְפוּ קְלָפִים בְּתוֹךְ אָסָם יָשָׁן וּבְבוֹא תּוֹרוֹ שֶׁל הַזָּקֵן הַזֶּה, הַחוּלִיגָן אֲשֶׁר עָשָׂה בִּלְהָטִים, כִּשֵּׁף קְלָפִים חוּץ מֵאֶחָד שֶׁהֲפָכוֹ עֵדֶר כְּלָבִים. לֹא חֲפִיסַת קְלָפִים, וְזֶה הַקְּלָף הַיְּחִידִי בְּכִשּׁוּפָיו הָפַךְ אַרְנָב. הַנְרָהָן קָם-זִנֵּק מִן הַמִּרְבָּץ וְהִצְטָרֵף גַּם הוּא אֶל עֵדֶר הַיְּצוּרִים הָרָץ.
רָץ לִקְרַאת מָה? – שָׁכַחְתִּי – אַךְ אֲנִי חַיָּב לִזְכֹּר וּלְהַזְכִּיר אָדָם אֶחָד שֶׁלֹּא אָהַב לֹא רַן בְּשִׁיר, גִּזּוּם בְּדַל אֹזֶן שֶׁל אוֹיֵב נַפְשׁוֹ כְּלָל לֹא הִטְרִיד וְלֹא שׁוֹבֵב. דְּמוּת שֶׁהָיְתָה נוֹשֵׂא לְאַגָּדוֹת אַךְ אֵין אַף לֹא שָׁכֵן אֲשֶׁר יָעִיד כַּדָּת מָתַי מֵת הָאָדוֹן אֲשֶׁר בְּשֶׁל פְּשִׁיטַת רַגְלוֹ אָבַד לוֹ בֵּית מִדּוֹת. לִפְנֵי הַהֶרֶס, דּוֹר נָקַף וּבָא קְשׁוּחִים בְּמַדֵּיהֶם עָלוּ אַנְשֵׁי צָבָא בְּלוּל מַדְרֵגוֹת עָלוּ בְּשִׁרְיוֹנָם וְהִצְטָרְפוּ אֶל חַבְרֵיהֶם אֲשֶׁר הָיוּ כְּבָר שָׁם. פְּנֵיהֶם הֵן בִּרְשׁוּמוֹת קוֹרוֹת הָעֵת שְׁמוּרִים הִגִּיעוּ בֶּחָזֶה מוּרָם, בְּקוֹל צְוָחָה כָּל אִישׁ יָשֵׁן הִשְׁבִּיתוּ מִמְּנוּחָה הִכּוּ בְּעֹז עַל לוּחַ הִמּוּרִים.
כֻּלָּם אֶחְקֹר, יָבוֹא לְכָאן כָּל אִישׁ הָבִיאוּ לִי אֶת הָאַבִּיר הַדַּל וְהַיָּשִׁישׁ אֶת הַסּוּמָא הַמְּשׁוֹרֵר, הַלֵּל שָׁר בַּשִּׁירִים הָאַדְמוֹנִי שֶׁהַקּוֹסֵם שִׁלְּחוֹ אֶל אֲפָרִים, וּגְבֶרֶת פְרֶנְץ' הַמְּהֻלָּלָה שֶׁחָגְגָה מַתָּת שֶׁבּוֹ זֻכְּתָה – אָזְנוֹ הָעֲנֻגָּה שֶׁל יְרִיבָהּ, וְזֶה אֲשֶׁר טָבַע בַּמְּצוּלָה כִּי בָּז לַמּוּזוֹת שֶׁבָּחֲרוּ בַּת כְּפָר לְהַלְּלָהּ. זִקְנֵי עַם, אֲנָשִׁים, נָשִׁים, דַּלִּים וַעֲשִׁירִים לְצַד דַּלְתִּי חָלְפוּ, הָלְכוּ עַל הֶהָרִים, קֳבָל עַם אוֹ בְּסֵתֶר וּבְטִינָה כָּמוֹנִי הַזּוֹעֵם עַתָּה עַל הַזִּקְנָה. תְּשׁוּבָה תִּמְצָא רַק בְּמַבָּט נִכְאָב הַמְּבַקֵּשׁ לָקוּם וְלַעֲרֹק, לְהִסְתַּלֵּק מִכָּאן. לֵךְ לְשָׁלוֹם, אַךְ אֶל תִּקַּח אִתְּךָ אֶת הַנְרָהָן, שֶׁיִּשָּׁאֵר, אֲנִי זָקוּק לְכָל זִכְרוֹנוֹתָיו.
אֶל מִי יִדּוֹד הַלֵּב בַּהֲזָיוֹת לֵילְךָ? אֶל זוֹ שֶׁבְּיָדְךָ, אוֹ זוֹ שֶׁנִּשְׁכְּחָה? אִם לִשְׁכוּחָהּ יִדּוֹד, הוֹדֵה-נָא בִּישִׁירוּת עַל שֶׁהִפְנֵיתָ עָרְפְּךָ אֶל הַמָּבוֹךְ מִיְּהִירוּת, מִמֹּרֶךְ לֵב אוֹ מִמַּחְשֶׁבֶת-שָׁוְא תְּפֵלָה. אוּלַי מִתּוֹךְ מָה שֶׁעַד אָז נִקְרָא מַצְפּוּן. וְהַחַמָּה בְּשׁוּב הַזִּכָּרוֹן בְּלִקּוּיָהּ תִּדֹּם עַד בּוֹא הָאֲפֵלָה. III הִגִּיעָה עֵת שֶׁצַּוָּאָה לִי אֲחַבֵּר. אֶבְחַר לִי אֲנָשִׁים יִשְׁרֵי גֵּו וְקוֹמָה יוֹדְעֵי-טַפֵּס בְּמַעֲלֵה הַנַּחַל עַד אֲשֶׁר אֶל רוּם הַמַּפָּלִים יַגִּיעוּ. כְּשֶׁתֵּצֵא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ יָטִילוּ הֵם אֶת חַכָּתָם לְצַד אַבְנֵי חוֹף רְטֻבּוֹת; וְכָאן אַצְהִיר שֶׁאֶת גַּאֲוָתִי לָהֶם אַנְחִיל, הִיא תְּלַוֶּה אוֹתָם. חָפְשִׁים יִהְיוּ מֵהֶקְשֵׁרִים שֶׁל מְדִינָה וְעִיר לְלֹא זִקָּה לַעֲבָדִים אֲשֶׁר הֻכּוּ עַד זוֹב-דָּמָם גַּם לֹא אֶל הֶעָרִיץ שֶׁמַּגְלֵבוֹ הֵעִיר אוֹתָם. הָאֲנָשִׁים, מִחֶבֶל בֵּרְק וּמִגְּרַטָּן שֶׁמֵּרְצוֹנָם נָתְנוּ גַּאֲוָתָם, בְּלִי לְסָרֵב וּבְלִי לִשְׁהוֹת, מַמָּשׁ כִּבְעֵת שַׁחֲרִית עֵת אוֹר חַמָּה חוֹפֵז בְּחֵפֶץ לֵב אוֹ כְּמוֹ בְּעֵת שֶׁמִּתְגַּלָּה הַקֶּרֶן הַפִּלְאִית, אוֹ כְּמוֹ בִּשְׁעַת מָטָר-פִּתְאֹם לְאַחַר שֶׁאֲפִיקוֹ שֶׁל כָּל מָקוֹר חָרַב אוֹ כִּבְאוֹתָהּ שָׁעָה מִשְּׁעוֹת הַיּוֹם שֶׁבָּהּ בַּרְבּוּר לוֹטֵשׁ אֶת זוּג עֵינָיו וּבְאוֹר שְׁקִיעָה דּוֹעֵךְ אוֹתָם נוֹעֵץ כְּדֵי לָשׁוּט לְאֹרֶךְ מֵי גַּלִּים, נְטוּי גָּרוֹן, עַד סוֹף קָצֵהוּ שֶׁל הַזֶּרֶם הַנּוֹצֵץ לָשִׁיר שָׁם אֶת שִׁירוֹ הָאַחֲרוֹן. וְגַם עֶקְרוֹן אֱמוּנָתִי כָּאן אֲגַלֶּה: מַחְשֶׁבֶת פְּלוּטִינוֹס הָיְתָה לִי לְזָרָא וְהָגוּתוֹ שֶׁל אַפְּלָטוֹן הִיא בְּעֵינַי עָלֶה נִדָּף. חַיִּים וּמָוֶת רַק אָדָם בָּשָׂר-וָדָם אוֹתָם בָּרָא, הוּא עֲשָׂאָם מִן הַמַּסָּד עַד הַטְּפָחוֹת בְּרוּחַ נִשְׁמָתוֹ הַמְּרִירָה, אָכֵן, חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבֵי-אֵל לְפָחוֹת הוֹסֵף עַל כָּךְ כַּמָּה דִּבְרֵי תּוֹרָה: גַּם אַחֲרֵי מוֹתֵנוּ עוֹד נֶחִי. נָקוּם, נַחֲלֹם וְאַף נִבְרָא לְמַעֲנֵנוּ מִין גַּן-עֵדֶן יְרֵחִי. אֲנִי כּוֹנַנְתִּי לִי שַׁלְוָה עִם פְּרִי חָכְמָה מִשְּׂדוֹת אִיטַלְיָה הַיָּפָה הוֹסֵף עַל כָּךְ אֶת גְּאוֹן הָאֲבָנִים מִשְּׂדוֹת יָוָן חֲזוֹן מְשׁוֹרְרִים. וְאַהֲבָה וְזִכְרוֹנוֹת שֶׁבְּלִבִּי אֲנִי נוֹצֵר, זִכְרֵי מִלִּים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִפִּי נָשִׁים וּשְׁאָר דְּבָרִים אֲשֶׁר מֵהֶם אָדָם יוֹצֵר אֶת קִיּוּמוֹ – קִיּוּם עַל-אֱנוֹשִׁי חֲלוֹם עִם דְּמוּת-רְאִי אָז הוּא מֵקִים. מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁבִּנְקֵבִי הַקִּיר הָעָב הָעוֹרְבָנִים צוֹוְחִים וְצוֹעֲקִים שׁוֹמְטִים הֵם זֶרֶד-זֶרֶד עַל עָנָף. וּכְשֶׁשָּׁלְמָה הָעֲרֵמָה, תָּבוֹא וּתְקַנֵּן לָהּ אֵם-הַקֵּן, אֶת מְקוֹמָהּ עַל הֶחָלָל אֲשֶׁר נִפְעַר תָּבֹר, אֶת בֵּית-הַפֶּרֶא שֶׁהוּכַן תָּחֵם וּתְחוֹנֵן. אֲנִי מוֹרִישׁ גַּם גַּאֲוָה וְגַם גָּאוֹן לַצְּעִירִים זְקוּפֵי הַגֵּו וְהַקּוֹמָה אֲשֶׁר עוֹלִים עַל צֶלַע הַר עִם אוֹר רִאשׁוֹן בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר עִם קַרְנֵי חַמָּה, וְשָׁם יָטִילוּ הֵם אֶת הַחַכָּה מִזּוֹ הָעֶשֶׁת בָּהּ נַפְשִׁי עֻצְּבָה עַד נִשְׁחֲקָה הָעֶשֶׁת, נִתְפָּרְקָה, כִּי אֶעֱשֶׂה אֶת מְלַאכְתִּי בִּישִׁיבָה. עַתָּה אָכִין לְקֵץ נַפְשִׁי עַד שֶׁתִּלְמַד הֵיטֵב מִפִּי מוֹרֵי בֵּית-מִדְרָשִׁי אֵיךְ גּוּף שֶׁיֵּרָקֵב יְאַבֵּד אַט אַט חַיּוּת הַדָּם בְּזַעַף הֲזָיָה יַהֲלֹךְ, אוֹ בִּתְשִׁישׁוּת אֶבְרֵי אָדָם וּשְׁאַר רָעוֹת חוֹלוֹת. מוֹת יְדִידִים, שֶׁנִּשְׁמָתְךָ עָקְבָה אֵיךְ מַבָּטָם יָנוּעַ וְאִישׁ אֲשֶׁר עָצַר נְשִׁימָתְךָ הַיּוֹם הוּא רַק עָנָן רוֹחֵף בָּרוּחַ. עֵת אֳפָקִים מִתְאַפְלְלִים צִפּוֹר הָעֶרֶב בֵּין עֵצִים תָּזוּעַ וְהֵד-קוֹלָהּ יִבְקַע מֵעֹמֶק הַצְּלָלִים. | The Tower I What shall I do with this absurdity — O heart, O troubled heart — this caricature, Decrepit age that has been tied to me As to a dog's tail? Never had I more Excited, passionate, fantastical Imagination, nor an ear and eye That more expected the impossible — No, not in boyhood when with rod and fly, Or the humbler worm, I climbed Ben Bulben's back And had the livelong summer day to spend. It seems that I must bid the Muse go pack, Choose Plato and Plotinus for a friend Until imagination, ear and eye, Can be content with argument and deal In abstract things; or be derided by A sort of battered kettle at the heel. II I pace upon the battlements and stare On the foundations of a house, or where Tree, like a sooty finger, starts from the earth; And send imagination forth Under the day's declining beam, and call Images and memories From ruin or from ancient trees, For I would ask a question of them all. Beyond that ridge lived Mrs. French, and once When every silver candlestick or sconce Lit up the dark mahogany and the wine, A serving-man, that could divine That most respected lady's every wish, Ran and with the garden shears Clipped an insolent farmer's ears And brought them in a little covered dish Some few remembered still when I was young A peasant girl commended by a song, Who'd lived somewhere upon that rocky place, And praised the colour of her face, And had the greater joy in praising her, Remembering that, if walked she there, Farmers jostled at the fair So great a glory did the song confer. And certain men, being maddened by those rhymes, Or else by toasting her a score of times, Rose from the table and declared it right To test their fancy by their sight; But they mistook the brightness of the moon For the prosaic light of day – Music had driven their wits astray – And one was drowned in the great bog of Cloone. Strange, but the man who made the song was blind; Yet, now I have considered it, I find That nothing strange; the tragedy began With Homer that was a blind man, And Helen has all living hearts betrayed. O may the moon and sunlight seem One inextricable beam, For if I triumph I must make men mad. And I myself created Hanrahan And drove him drunk or sober through the dawn From somewhere in the neighbouring cottages. Caught by an old man's juggleries He stumbled, tumbled, fumbled to and fro And had but broken knees for hire And horrible splendour of desire; I thought it all out twenty years ago: Good fellows shuffled cards in an old bawn; And when that ancient ruffian's turn was on He so bewitched the cards under his thumb That all but the one card became A pack of hounds and not a pack of cards, And that he changed into a hare. Hanrahan rose in frenzy there And followed up those baying creatures towards — O towards I have forgotten what — enough! I must recall a man that neither love Nor music nor an enemy's clipped ear Could, he was so harried, cheer; A figure that has grown so fabulous There's not a neighbour left to say When he finished his dog's day: An ancient bankrupt master of this house. Before that ruin came, for centuries, Rough men-at-arms, cross-gartered to the knees Or shod in iron, climbed the narrow stairs, And certain men-at-arms there were Whose images, in the Great Memory stored, Come with loud cry and panting breast To break upon a sleeper's rest While their great wooden dice beat on the board.
As I would question all, come all who can; Come old, necessitous, half-mounted man; And bring beauty's blind rambling celebrant; The red man the juggler sent Through God-forsaken meadows; Mrs. French, Gifted with so fine an ear; The man drowned in a bog's mire, When mocking muses chose the country wench. Did all old men and women, rich and poor, Who trod upon these rocks or passed this door, Whether in public or in secret rage As I do now against old age? But I have found an answer in those eyes That are impatient to be gone; Go therefore; but leave Hanrahan, Old lecher with a love on every wind, Bring up out of that deep considering mind All that you have discovered in the grave, For it is certain that you have Reckoned up every unforeknown, unseeing Plunge, lured by a softening eye, Or by a touch or a sigh, Into the labyrinth of another's being; Does the imagination dwell the most Upon a woman won or woman lost? If on the lost, admit you turned aside From a great labyrinth out of pride, Cowardice, some silly over-subtle thought Or anything called conscience once; And that if memory recur, the sun's Under eclipse and the day blotted out. III It is time that I wrote my will; I choose upstanding men That climb the streams until The fountain leap, and at dawn Drop their cast at the side Of dripping stone; I declare They shall inherit my pride, The pride of people that were Bound neither to Cause nor to State, Neither to slaves that were spat on, Nor to the tyrants that spat, The people of Burke and of Grattan That gave, though free to refuse – Pride, like that of the morn, When the headlong light is loose, Or that of the fabulous horn, Or that of the sudden shower When all streams are dry, Or that of the hour When the swan must fix his eye Upon a fading gleam, Float out upon a long Last reach of glittering stream And there sing his last song. And I declare my faith: I mock Plotinus' thought And cry in Plato's teeth, Death and life were not Till man made up the whole, Made lock, stock and barrel Out of his bitter soul, Aye, sun and moon and star, all, And further add to that That, being dead, we rise, Dream and so create Translunar Paradise. I have prepared my peace With learned Italian things And the proud stones of Greece, Poet's imaginings And memories of love, Memories of the words of women, All those things whereof Man makes a superhuman Mirror-resembling dream. As at the loophole there The daws chatter and scream, And drop twigs layer upon layer. When they have mounted up, The mother bird will rest On their hollow top, And so warm her wild nest. I leave both faith and pride To young upstanding men Climbing the mountain side, That under bursting dawn They may drop a fly; Being of that metal made Till it was broken by This sedentary trade. Now shall I make my soul, Compelling it to study In a learned school Till the wreck of body, Slow decay of blood, Testy delirium Or dull decrepitude, Or what worse evil come – The death of friends, or death Of every brilliant eye That made a catch in the breath – Seem but the clouds of the sky When the horizon fades; Or a bird's sleepy cry Among the deepening shades. |
Comments