top of page

תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 4 - William Butler Yeats

לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865 – 1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה", "גג", "ליטרטורה", "שְׁבוֹ" ו-"הו!".


מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.

התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.

שירהּ הראשון של הגבירה


אֲנִי סוֹבֶבֶת בַּזִּירָה

כְּמוֹ בְּהֵמָה חַסְרַת בִּינוֹת.

אֵינִי יוֹדַעַת מָה אֲנִי

וּלְאָן עָלַי לִפְנוֹת.

רַק שֵׁם אֶחָד שָׁב וּמַכָּה

בְּלִי הֶרֶף לְשֹׁונִי;

כִּי מְאֹהֶבֶת אָנוֹכִי

וְזֶהוּ אוֹת-קְלוֹנִי.

לְמִי שֶׁאֶת לִבִּי פָּצַע

אֶסְגֹּד בְּאַהֲבָה,

וְאֵין מוֹתָר לִי: בְּהֵמָה

הוֹלֶכֶת עַל אַרְבָּע.

The Lady's First Song


I turn round

Like a dumb beast in a show.

Neither know what I am

Nor where I go,

My language beaten

Into one name;

I am in love

And that is my shame.

What hurts the soul

My soul adores,

No better than a beast

Upon all fours.

 

שירהּ השני של הגבירה


אֵיזֶה הָאִישׁ אֲשֶׁר יָבוֹא לִשְׁכַּב

בֵּין שְׁתֵּי רַגְלַיִךְ וְיִמְצָא מָנוֹחַ?

יְהֵא אֲשֶׁר יְהֵא, אֲנַחְנוּ רַק נָשִׁים

נִרְחַץ וּנְפַזֵּר רֵיחַ נִיחוֹחַ;

לִי בָּאָרוֹן בְּשָׂמִים וּקְטֹרֶת מוֹר.

עַל הַסְּדִינִים אֶזְרֶה אוֹתָם עִם רוּחַ.

אָנָּא, אֲדוֹן הָרַחֲמִים, רַחֵם עָלֵינוּ.


הוּא אֶת נַפְשִׁי יֹאהַב, כְּאִלּוּ אֵין

כָּאן כָּל סִימָן שֶׁל גּוּף, כָּךְ הוּא דִּמָּה.

הוּא אֶת גּוּפֵךְ יֹאהַב, כְּאִלּוּ אֵין

כָּל אוֹת שֶׁל נֶפֶשׁ וּנְשָׁמָה,

הָאַהֲבָה תַּשְׂבִּיעַ אֶת שְׁנֵי הָאֲגַפִּים

וְעִם זֹאת תִּשָּׁאֵר כֻּלָּהּ תְּמִימָה.

אָנָּא, אֲדוֹן הָרַחֲמִים, רַחֵם עָלֵינוּ.


תִּלְמַד הַנֶּפֶשׁ אֶת נְתִיב הָאַהֲבָה

אֲשֶׁר יַגִּיעַ אֶל חָזִי, אֶל זוּג שָׁדַי,

וְגַם אֶל זוּג רַגְלַי. הָאַהֲבָה

שָׁוָה לְכָל הַנֶּאֱצָל שֶׁיֵּש בַּחַי.

אִם הַנְּשָׁמָה תּוּכַל לִרְאוֹת וְגוּף לָגַעַת

מִי מִשְּׁנֵיהֶם לְתֹאַר "הַמְּבֹרָךְ" זַכַּאי?

אָנָּא, אֲדוֹן הָרַחֲמִים, רַחֵם עָלֵינוּ.

The Lady’s Second Song


WHAT sort of man is coming

To lie between your feet?

What matter, we are but women.

Wash; make your body sweet;

I have cupboards of dried fragrance.

I can strew the sheet.

The Lord have mercy upon us.


He shall love my soul as though

Body were not at all,

He shall love your body

Untroubled by the soul,

Love cram love’s two divisions

Yet keep his substance whole.

The Lord have mercy upon us.


Soul must learn a love that is

proper to my breast,

Limbs a Love in common

With every noble beast.

If soul may look and body touch,

Which is the more blest?

The Lord have mercy upon us.

 

בחלוף הזמן תור החָכמה מגיע


הָיָה לִי שֹׁרֶשׁ רַק אֶחָד אַף כִּי עָלִים לָרֹב

בְּכֹל שְׁנוֹת הַכָּזָב שֶׁל תּוֹר הַנְּעוּרִים

עָלִים-פְּרָחִים נִעַרְתִּי בְּאוֹר חַמָּה זָהֹב

עַתָּה קָרֵב זְמַן הָאֱמֶת הָאַפְרוּרִית.


The Coming Of Wisdom With Time


THOUGH leaves are many, the root is one;

Through all the lying days of my youth

I swayed my leaves and flowers in the sun;

Now I may wither into the truth.

 

מתחת הר בֶּן בַּלְבֶּן


לְמַרְגְּלוֹת רָאשׁוֹ הַצַּח שֶׁל בֶּן בַּלְבֶּן הָהָר

בְּגַן הַכְּנֵסִיָּה שֶׁל דְּרַמְקְלִיף יֵיטְס נִקְבַּר,

אֶחָד מֵאֲבוֹתָיו שָׁם אִישׁ-כְּמוּרָה הָיָה

לִפְנֵי שָׁנִים; לְצַד בִּנְיַן הַכְּנֵסִיָּה

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ מַצֵּבָה עִם צְלָב חָרוּת.

לֹא שַׁיִשׁ לָהּ וְלֹא פָּסוּק חָבוּט,

עַל אֶבֶן גִּיר מִן הַסְּבִיבָה זוֹ נֶחְצְבָה,

וְעַל גַּבָּהּ כַּמָּה מִלִּים לַחֲרֹת צִוָּה:

תֵּן-נָא עֵין-כְּפוֹר, מַבָּט רָחָב

עַל הַחַיִּים וְעַל הַסּוֹף.

לַדֶּרֶךְ צֵא, פָּרָשׁ, וּרְכַב!

Under Ben Bulben


Under bare Ben Bulben's head

In Drumcliff churchyard Yeats is laid,

An ancestor was rector there

Long years ago; a church stands near,

By the road an ancient Cross.

No marble, no conventional phrase,

On limestone quarried near the spot

By his command these words are cut:

Cast a cold eye

On life, on death.

Horseman, pass by!

 

​הילד החטוף


מָקוֹם בּוֹ יַעַר סְלוּת' אִוָּה

לִטְבֹּל סְלָעָיו בְּמֵי יְאוֹר

שׁוֹכֵן לוֹ אִי כֻּלּוֹ עַלְוָה,

שֶׁבּוֹ לְקוֹל עָגוּר יֵעוֹר

קְהַל עַכְבְּרֵי אֲגַם כָּמוּס;

שָׁם טֶנֶא בְּתוּתִים עָמוּס,

סַלִּים בֵּינוֹת שִׂיחִים צְנוּפִים

גְּדוּשִׁים בַּעֲנָבִים גְּנוּבִים.

קְרַב נָא לְשָׁם, גּוּר בֶּן-אָדָם

לְעֵבֶר יַעַר וַאֲּגַם.

שִׂים יָד בְּיָד פֵיַת הַלֵּיל

יוֹתֵר מִשֶּׁתּוּכַל הָבֵן מָלֵא הוּא הָעוֹלָם בִּילֵל.



מָקוֹם בּוֹ הַלְּבָנָה בְּגַל -אוֹר

צוֹבַעַת בְּלָבְנָהּ חוֹלוֹת,

הַרְחֵק בָּאֹפֶק הָאָפֹר

נֵצֵא הַלַּיְלָה בִּמְחוֹלוֹת,

נִרְקַע רַגְלַיִם כְּמוֹ אֵי אָז,

נַצְלִיב זְרוֹעוֹת, מַבָּט נוֹעָז

יָנוּס כּוֹכָב מֵהַקּוֹלוֹת;

נִקְפֹּץ הֲלֹךְ וָשׁוֹב, נִרְדֹּף

בּוּעוֹת בּוֹרִית בְּנוֹת חֲלוֹף,

בְּעוֹד הַיְּקוּם זוֹעֵף, דּוֹאֵב,

שְׁנָתוֹ טְרוּפָה מִדְּוַי וּכְאֵב

קְרַב נָא לְשָׁם, גּוּר בֶּן-אָדָם

לְעֵבֶר יַעַר וַאֲגַם.

שִׂים יָד בְּיָד פֵיַת הַלֵּיל

יוֹתֵר מִשֶּׁתּוּכַל הָבֵן מָלֵא הוּא הָעוֹלָם בִּילֵל.



מָקוֹם בּוֹ הַזְּרִימָה גּוֹעֶשֶׁת

מִמְּרוֹם הָרִים, מֵעַל עָרוּץ,

נִקְוֵית בִּשְׁלוּלִיּוֹת בַּדֶּשֶׁא

בָּן לֹא יוּכַל כּוֹכָב לִרְחֹץ,

נָתוּר אַחַר דַּגָּה רְדוּמָה

נִלְחַשׁ לְתוֹךְ תְּנוּכֵי אָזְנָהּ

נָדִִיר חֲלוֹם פָּז מֵעֵינֶיהָ.

שָׁחָה בְּרֹךְ שׁוּרַת שְׂרָכִים

נוֹטֶפֶת דִּמְעוֹתֶיהָ

עַל נְחָלִים עוּלֵי יָמִים

קְרַב נָא לְשָׁם, גּוּר בֶּן-אָדָם

לְעֵבֶר יַעַר וַאֲגַם.

שִׂים יָד בְּיָד פֵיַת הַלֵּיל

יוֹתֵר מִשֶּׁתּוּכַל הָבֵן נִמְלָא עוֹלָם בִּילֵל.



מִמֶּנּוּ וְהָלְאָה יֵלֵךְ לְאִטּוֹ

עֵינָיו – הַדְרַת כָּבוֹד

כְּבָר לֹא יִשְׁמַע קוֹל כְּרִיעָתוֹ

שֶׁל עֵדֶר שָׁח לְצַד גְּבָעוֹת

אוֹ עַל כִּירַיִם קוֹל קְדֵרוֹת

בַּלֵּב יִטַּע רְגָשׁוֹת שְׁלֵוִים

וְלֹא עַכְבָּרִים שֶׁבִּמְהִירוּת

אֶת הַשִּׁידָה מְסוֹבְבִים.

כִּי, בֶּן אֱנוֹשׁ, הֲרֵיהוּ בָּא

אֶל מֵי הַנַּחַל, לַבָּתָה, שִׂים יָד בְּיָד פֵיַת הַלֵּיל

יוֹתֵר מִשֶּׁתּוּכַל הָבֵן מָלֵא הוּא הָעוֹלָם בִּילֵל.

​The Stolen Child


WHERE dips the rocky highland

Of Sleuth Wood in the lake,

There lies a leafy island

Where flapping herons wake

The drowsy water-rats;

There we've hid our faery vats,

Full of berries

And of reddest stolen chetries.

Come away, O human child!

To the waters and the wild

With a faery, hand in hand,

For the world's morefull of weeping than you

can understand.


Where the wave of moonlight glosses

The dim grey sands with light,

Far off by furthest Rosses

We foot it all the night,

Weaving olden dances,

Mingling hands and mingling glances

Till the moon has taken flight;

To and fro we leap

And chase the frothy bubbles,

While the world is full of troubles.

And is anxious in its sleep.

Come away, O human child!

To the waters and the wild

With a faery, hand in hand,

For the world's morefully of weeping than you

can understand.


Where the wandering water gushes

From the hills above Glen-Car,.

In pools among the rushes

That scarce could bathe a star,

We seek for slumbering trout

And whispering in their ears

Give them unquiet dreams;

Leaning softly out

From ferns that drop their tears

Over the young streams.

Come away, O human child!

To to waters and the wild

With a faery, hand in hand,

For to world's morefully of weeping than you

can understand.


Away with us he's going,

The solemn-eyed:

He'll hear no more the lowing

Of the calves on the warm hillside

Or the kettle on the hob

Sing peace into his breast,

Or see the brown mice bob

Round and round the oatmeal-chest.

For be comes, the human child,

To the waters and the wild

With a faery, hand in hand,

For the world's more full of weeping than he can understand.


Comments


bottom of page