top of page

תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 27 - William Butler Yeats

לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865 – 1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה", "גג", "ליטרטורה", "שְׁבוֹ" ו-"הו!".


מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.

התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.

 

A Deep Sworn Vow

Others because you did not keep

That deep-sworn vow have been friends of mine;

Yet always when I look death in the face,

When I clamber to the heights of sleep,

Or when I grow excited with wine,

Suddenly I meet your face.

שבועה מעומק לב

עַל כִּי הֵפַרְתָּ כָּל בְּרִית, שְׁבוּעָה וָנֵדֶר

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁנַּעֲשׂוּ לְפֶתַע יְדִידַי

אֲבָל בְּשַׁוּוֹתִי הַמָּוֶת לְנֶגְדִּי.

עֵת אֲטַפֵּס אֶל מְרוֹם שִׂיאֵי הָרֶדֶם

עֵת אֶתְלַהֵב מִטַּעַם יַיִן עַד בְּלִי דַּי

אֶפְגֹּשׁ שָׁם אֶת פָּנַיִךְ לְצִדִּי.


 

The Chambermaid's First Song

How came this ranger

Now sunk in rest,

Stranger with strangcr.

On my cold breast?

What's left to Sigh for?

Strange night has come;

God's love has hidden him

Out of all harm,

Pleasure has made him

Weak as a worm.

שירהּ הראשון של החדרנית

אֵיכָה הִגִּיעַ הָרוֹכֵב

עַתָּה הוּא נָח עַל מַצָּעַי,

הוּא זָר שֶׁעִם זָרָה שׁוֹכֵב

גּוּפּוֹ אֶל קֹר שָׁדַי.


אַךְ מָה אוֹסִיף וְאֵאָנַח?

בְּלַיְלָה זָר הֵן בָּא הוּא,

וּבְחַסְדֵי הָאֵל הָחְבָּא הוּא

מִכָּל סִכּוּן וּמַתְּלָאָה,

וְהָעִנּוּג הֲרֵי עָשָׂהוּ

רַךְ וְרָפֶה כְּתוֹלֵעָה.

 

The Chambermaid's Second Song

From pleasure of the bed,

Dull as a worm,

His rod and its butting head

Limp as a worm,

His spirit that has fled

Blind as a worm.

שירהּ השני של החדרנית

בְּתֹם שַׁעֲשׁוּעֵי מִטָּה

רָפֶה הוּא כְּתוֹלַעַת

לוֹ רֹאשׁ נַגַּח וְגַם מַטֶּה

צוֹלֵעַ כְּתוֹלַעַת

רוּחוֹ אֲשֶׁר כְּבָר נִמְלְטָה

עִוֶּרֶת כְּתוֹלַעַת.

 

That The Night Come

She lived in storm and strife,

Her soul had such desire

For what proud death may bring

That it could not endure

The common good of life,

But lived as 'twere a king

That packed his marriage day

With banneret and pennon,

Trumpet and kettledrum,

And the outrageous cannon,

To bundle time away

That the night come.

שכבר יבוא הליל

חָיְתָה בְּסַעַר וּבִקְרָב

תְּשׁוּקָה עַזָּה בְּתוֹכָהּ הָיְתָה

לִרְאוֹת מָה מְצַפֶּה בַּקֵּץ הַגֵּא.

הִיא לֹא יָכְלָה לָשֵׂאת

טוּב הַחַיִּים בְּפַשְׁטוּתָם

חָיְתָה כְּמוֹ מֶלֶךְ בְּעַמּוֹ

שֶׁאֶת יוֹם נִשּׂוּאָיו גֹּודֵשׁ

תֻּפִּים וַחֲצוֹצְרוֹת קָלָל

וְרַעַם תּוֹתָחִים רוֹעֵשׁ,

כְּדֵי לְהָאִיץ בַּזְּמַן עַצְמוֹ

שֶׁכְּבָר יָבוֹא הַלַּיִל.

 

A Meditation in Time of War

For one throb of the artery,

While on that old grey stone I sat

Under the old wind-broken tree,

I knew that One is animate

Mankind inanimate phantasy.

הרהור בזמן מלחמה

פְּעִימַת עוֹרְקִים אַחַת הִכְּתָה וּבִזְכוּתָהּ

בְּעֵת שִׁבְתִי עַל אֶבֶן עַתִּיקַת יוֹמִין

מִתַּחַת עֵץ שֶׁבְּרוּחַ סְעָרָה הֻטָּה

פִּתְאוֹם הֵבַנְתִּי: בַּיָּחִיד חַיִּים הוֹמִים.

הָאֱנוֹשׁוּת אֵינֶנָּה אֶלָּא הֲזָיָה מֵתָה.

 

Father and Child

SHE hears me strike the board and say

That she is under ban

Of all good men and women,

Being mentioned with a man

That has the worst of all bad names;

And thereupon replies

That his hair is beautiful,

Cold as the March wind his eyes.

אב ובתו

שׁוֹמַעַת אֵיךְ אֲנִי דּוֹפֵק עַל הַשֻּׁלְחָן, מַזְהִיר

שֶׁאֵין לָהּ זְכוּת לָצֵאת הַחוּצָה בְּלִי רְשׁוּת

מִכָּל הַבַּחוּרִים אֲשֶׁר בָּעִיר

שְׁמָהּ בִּנְשִׁימָה אַחַת נִזְכַּר עִם אִישׁ פָּשׁוּט

שֶׁלּוֹ הוֹצִיאוּ שֵׁם רַע שֶׁל אָדָם אַלִּים.

וְאָז הִיא לִי עוֹנָה בְּאֵלֶּה הַמִּלִּים:

זֶה הַבָּחוּר שֵׂעָר לוֹ נֶהֱדָר

וְזוּג עֵינָיו קָרוֹת כְּמוֹ רוּחוֹת אֲדָר.

 

The Everlasting Voices

O SWEET everlasting Voices, be still;

Go to the guards of the heavenly fold

And bid them wander obeying your will,

Flame under flame, till Time be no more;

Have you not heard that our hearts are old,

That you call in birds, in wind on the hill,

In shaken boughs, in tide on the shore?

O sweet everlasting Voices, be still.

קולות הנצח

קוֹלוֹת הַנֶּצַח הַמְּתוּקִים, הִדֹּמוּ דֹּם.

לְכוּ-נָא אֶל רוֹעֵי הָעֲדָרִים שֶׁבֵּין הָעֲנָנִים,

וַעֲלֵיהֶם צַוּוּ לִנְדֹּד לְכָל מָקוֹם.

הַבְעִירוּ אֵשׁ בְּאֵשׁ עַד שֶׁהַזְּמַן יִתַּם.

הֲטֶרֶם שְׁמַעְתֶּם שֶׁלִּבּוֹתֵינוּ כְּבָר זְקֵנִים,

וְעוֹד אַתֶּם קוֹרְאִים בְּקוֹל לַצִּפּוֹרִים, לָרוּחַ בַּמָּרוֹם,

לְעַנְפֵי הָעֵץ הָרוֹעֲדִים, לְרוּם גֵּאוּת הַיָּם?

קוֹלוֹת הַנֶּצַח הַמְּתוּקִים, הִדֹּמוּ דֹּם.

 

The Fisherman

Although I can see him still–

The freckled man who goes

To a gray place on a hill

In gray Connemara clothes


At dawn to cast his flies –

It's long since I began

To call up to the eyes

This wise and simple man.


All day I'd looked in the face

What I had hoped it would be

To write for my own race

And the reality:


The living men that I hate,

The dead man that I loved,

The craven man in his seat,

The insolent unreproved–

הדייג

אַף כִּי עוֹדָהּ מוּלִי תֵּאוֹר –

דְּמוּתוֹ שֶׁל הַמְּנֻמָּשׁ שֶׁשָּׁב

אֱלֵי מָקוֹם עַל הַר אָפֹר

בְּאַפְרוּרִית בְּגָדָיו.


עִם שַׁחַר שָׂם הוּא פִּתָּיוֹן –

זְמַן רַב עָבַר מֵאָז

דְּמוּתוֹ שִׁוִּיתִי בַּדִּמְיוֹן

חָכָם, פָּשׁוּט וְעַז.


וְכָךְ, בְּמֶשֶׁךְ יוֹם תָּמִים

בָּחַנְתִּי אֶת הַמַּטָּרָה

לִכְתֹּב לְמַעַן בְּנֵי עַמִּי

אֶת כָּל אֲשֶׁר אֵרַע.


עַל הַמֵּתִים שֶׁאֲהַבְתִּים,

עַל הַשּׂוֹרְדִים שֶׁקַּצְתִּי בָּם,

עַל מוּג הַלֵּב שֶׁלֹּא יֵיטִיב

עַל חֲצוּפִים שֶׁזֶּה טִיבָם –

 

The Valley of the Black Pig

THE dews drop slowly and dreams gather; unknown spears

Suddenly hurtle before my dream-awakened eyes,

And then the clash of fallen horsemen and the cries

Of unknown perishing armies beat about my ears.


We who still labour by the cromlech on the shore,

The grey cairn on the hill, when day sinks drowned in dew,

Being weary of the world's empires, bow down to you,

Master of the still stars and of the flaming door.

עמק החזיר השחור

הַטַּל נוֹפֵל בַּלָּאט וַחֲלוֹמוֹת נֶאֱסָפִים; אִישׁ אַלְמוֹנִי שׁוֹלֵף כִּידוֹן-

בָּזָק אֶל מוּל עֵינַי שֶׁאַךְ הֵקִיצוּ מֵחֲלוֹם,

וְאָז מַשַּׁק הַפָּרָשִׁים אֲשֶׁר נָפְלוּ הַיּוֹם,

קְרִיאוֹת גְּדוּדֵי צָבָא קוֹרְסִים מַכּוֹת בִּי כִּבְקַרְדֹּם.


בְּתוֹכֵנוּ כָּל אֶחָד עוֹדוֹ עָמֵל לְחוֹף הַיָּם לְיַד הַתֵּל,

גַּלְעֵד אָפֹר עַל הַגִּבְעָה, עוֹד יוֹם בַּטַּל טוֹבֵעַ

הֻתַּשְׁנוּ מִן הַקֵּיסָרִים, עַתָּה אֲנִי כּוֹרֵעַ

לִפְנֵי אֲדוֹן הַכּוֹכָבִים וְשַׁעֲרֵי הָאֵשׁ וּמִתְפַּלֵּל.

 

The Moods

TIME drops in decay,

Like a candle burnt out,

And the mountains and woods

Have their day, have their day;

What one in the rout

Of the fire-born moods

Has fallen away?

היצרים

אֶגְלֵי זְמַן נְמַסִּים

כְּמוֹ נֵר שֶׁאֻכַּל

הֶהָרִים, הַיְּעָרִים

בִּגְדֵי חַג מְכֻסִּים.

מִי בַּדֶּרֶךְ נִתְקַל

בִּבְנֵי-אֵשׁ, הַיְּצָרִים,

וְנָפַל בְּלִי מֵשִׂים?


 

Comments


bottom of page