top of page

תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 26 - William Butler Yeats

לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865 – 1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה", "גג", "ליטרטורה", "שְׁבוֹ" ו-"הו!".


מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.

התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.

 

Consolation

O but there is wisdom

In what the sages said;

But stretch that body for a while

And lay down that head

Till I have told the sages

Where man is comforted.


How could passion run so deep

Had I never thought

That the crime of being born

Blackens all our lot?

But where the crime's committed

The crime can be forgot.

ניחומים

הוֹ, כֵּן. אָכֵן גְּנוּזָה תְּבוּנָה

בְּמַאֲמַר הַחֲכָמִים.

אַךְ מְתַח גּוּפְךָ לִזְמַן קָצָר

וְנוּחַ נָא בְּנִמְנוּמִים

עַד יִשְׁמְעוּ זִקְנֵי הַדּוֹר

אַיֵּה טְמוּנִים הַנִּחוּמִים.


אֵיךְ הֶעֱמִיקָה הַתְּשׁוּקָה

אִם אִישׁ כָּמוֹנִי לֹא חָשַׁב

שֶׁעֵקֶב פֶּשַׁע הֻלַּדְתּוֹ

גּוֹרַל חַיָּיו כֻּלּוֹ מוּעָב?

אַךְ בְּמֶרְכַּז זִירַת הַפֶּשַׁע

עִתִּים הַפֶּשַׁע נֶעֱזָב.


 

Politics

How can I, that girl standing there,

My attention fix

On Roman or on Russian

Or on Spanish politics?

Yet here's a travelled man that knows

What he talks about,

And there's a politician

That has both read and thought,

And maybe what they say is true

Of war and war's alarms,

But O that I were young again

And held her in my arms.

פוליטיקה

אֵיכָה אוּכַל, בְּעוֹד הָעַלְמָה הַזֹּאת

נִצֶּבֶת לְפָנַי, לִבִּי לָשִׂים

לַמְּדִינִיּוּת שֶׁל רוֹמָא, שֶׁל סְפָרַד,

אוֹ לִמְדִינִיּוּתָם שֶׁל הָרוּסִים?

הִנֵּה אָדָם, אִישׁ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יוּכַל

הֵיטֵב לָדַעַת מָה יֻגַּד.

וְהִנֵּה שָׁם גַּם מְדִינַאי נִצָּב

הִרְבָּה לִקְרֹא, וְגַם רַבּוֹת הָגָה,

אוּלַי יֵשׁ צֶדֶק בְּדַבְּרָם

עַל מִלְחָמָה שֶׁמִּתְקָרֶבֶת

אַךְ לוּ הָיִיתִי שׁוּב צָעִיר

הָיְתָה הִיא בְּחֵיקִי שׁוֹכֶבֶת.


 

Adam's Curse

We sat together at one summer’s end,

That beautiful mild woman, your close friend,

And you and I, and talked of poetry.

I said, ‘A line will take us hours maybe;

Yet if it does not seem a moment’s thought,

Our stitching and unstitching has been naught.

Better go down upon your marrow-bones

And scrub a kitchen pavement, or break stones

Like an old pauper, in all kinds of weather;

For to articulate sweet sounds together

Is to work harder than all these, and yet

Be thought an idler by the noisy set

Of bankers, schoolmasters, and clergymen

The martyrs call the world.’

                                          And thereupon

That beautiful mild woman for whose sake

There’s many a one shall find out all heartache

On finding that her voice is sweet and low

Replied, ‘To be born woman is to know—

Although they do not talk of it at school—

That we must labour to be beautiful.’

I said, ‘It’s certain there is no fine thing

Since Adam’s fall but needs much labouring.


There have been lovers who thought love should be

So much compounded of high courtesy

That they would sigh and quote with learned looks

Precedents out of beautiful old books;

Yet now it seems an idle trade enough.’


We sat grown quiet at the name of love;

We saw the last embers of daylight die,

And in the trembling blue-green of the sky

A moon, worn as if it had been a shell

Washed by time’s waters as they rose and fell

About the stars and broke in days and years.


I had a thought for no one’s but your ears:

That you were beautiful, and that I strove

To love you in the old high way of love;

That it had all seemed happy, and yet we’d grown

As weary-hearted as that hollow moon.

קללת אדם

יַחְדָּיו יָשַׁבְנוּ בְּשִׁלְהֵי קַיְטָא

אִשָּׁה יָפָה וַעֲנֻגָּה, לָךְ יְדִידָה,

אַתְּ וַאֲנִי, דִּבַּרְנוּ עַל שִׁירָה.

אָמַרְתִּי: לִפְעָמִים נִדְרָשׁ זְמַן רַב לִכְתֹּב שׁוּרָה

אַךְ אִם לֹא יַחְשְׁבוּ שֶׁהִיא נוֹלְדָה בְּרֶגַע

חֲבָל עַל כָּל הַמְּלָאכָה, הַטֹּרַח וְהַיֶּגַע.

מוּטָב לוֹ לְאַמֵּן עַל שְׁתֵּי בִּרְכָּיו לִגְהֹר

לְקַרְצֵף רִצְפַּת מִטְבָּח אוֹ אֲבָנִים לִשְׁבֹּר

כְּמוֹ קַבְּצָן זָקֵן, בַּקֹּר וּבְיוֹם חַמָּה

כִּי לְצָרֵף צְלִילִים יָפִים בְּהַתְאָמָה

זוֹ עֲבוֹדָה קָשָׁה יוֹתֵר מֵאֲחֵרוֹת

וְעִם זֹאת תֵּחָשֵׁב יוֹשֵׁב קְרָנוֹת

בְּעַיִן כַּת שֶׁל אַנְשֵׁי מָמוֹן, כְּלֵי-קֹדֶשׁ וּמוֹרוֹת

שֶׁמְּקַדְּשֵׁי הַשֵּׁם קוֹרְאִים לָהּ "הָעוֹלָם".


וְאָז

אוֹתָהּ אִשָּׁה יָפָה וַעֲנֻגָּה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ

רַבִּים הָיוּ חָשִׁים שִׁבְרוֹן לֵב, וְקוֹל

אַף הוּא יָפֶה, עָמֹק, מָתוֹק וְרַךְ

עָנְתָה: מִי שֶׁנּוֹלַד אִשָּׁה אֶת זֹאת מֻכְרָח

לָדַעַת, גַּם אִם זֹאת לֹא יִלְמָדוּהוּ כְּלָל:

בָּרִי שֶׁאֵין בְּעוֹלָמֵנוּ יֹפִי בְּלִי עָמָל.

יָדוּעַ, כָּךְ אָמַרְתִּי, שֶׁמֵּאָז קֻלַּל

אָדָם, אֵין בָּעוֹלָם שׁוּם נוֹי בְּלִי עָמָל

הָיוּ אֵי פַּעַם אוֹהֲבִים שֶׁאֲמוּנִים

הָיוּ עַל תַּכְסִיסֵי חִזּוּר וְגִנּוּנִים

נֶאֱנָחִים הָיוּ וּבַאֲרֶשֶׁת חֲשׁוּבָה

מָצְאוּ הֵם מוּבָאוֹת מֵחִבּוּרִים עַל אַהֲבָה.

אַךְ כְּבָר בָּטְלוּ הַגִּנּוּנִים הָאֵלֶּה, נֵס לֶחֶם.


וּכְשֶׁעָלָה נוֹשֵׂא הָאַהֲבָה הָשְׁלַךְ שָׁם הָס

וּלְנֶגְדֵּנוּ אוֹר שְׁקִיעָה הֵחֵל יוֹרֵד

עַל רוּם-שָׁמַיִם בְּגוֹנֵי כָּחֹל-יָרֹק רוֹעֵד

וּבוֹ לְבָנָה שְׁחוּקָה כְּמוֹ צֶדֶף-יָם

שְׁטוּף שֵׁפֶל הַגַּלִּים וּגְאוֹן שִׂיאָם

וְעִם הַזְּמַן הָלַךְ הוּא דָּעַךְ.


עָלְתָה בִּי מַחֲשָׁבָה, אוֹמֵר רַק לְךָ.

שֶׁאַתְּ יָפָה. אוֹתָךְ רָצִיתִי לֶאֱהֹב

כִּבְסִגְנוֹן הָאוֹהֲבִים הַמְּיֻשָּׁן, הַטּוֹב.

הַכֹּל זָרַם כַּמְּצֻפֶּה, אֲבָל עָלוּל

לִהְיוֹת שֶׁגַּם לִבֵּנוּ תַּשׁ וְכִלְבָנָה חָלוּל.

 

The Song of the Old Mother

I RISE in the dawn, and I kneel and blow

Till the seed of the fire flicker and glow.

And then I must scrub, and bake, and sweep,

Till stars are beginning to blink and peep;

But the young lie long and dream in their bed

Of the matching of ribbons, the blue and the red,

And their day goes over in idleness,

And they sigh if the wind but lift up a tress.

While I must work, because I am old

And the seed of the fire gets feeble and cold.


שירהּ של האֵם הזקֵנה

בִּשְׁעַת שַׁחַר אָקִיץ, אֶתְכּוֹפֵף וְאֶלְאַט

עַד נִיצוֹץ בַּתַּנּוּר לִי יֻצַּת וְיִלְהַט

עוֹד עָלַי לְקַרְצֵף, לֶאֱפוֹת לֶעֱרֹם

עַד אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר תָּצִיץ בַּמָּרוֹם.

הַבָּנוֹת עַל הַיְּצוּעַ עֲדַיִן הוֹזוֹת

עַל סִכּוֹת שֶׁבְּאֹדֶם וּכְחֹל חֲרוּזוֹת

וּמֵרוֹב בַּטָּלָה קוֹל תִּשְׁמַע מְיַלֵּל

אִם הָרוּחַ תַּלְתַּל מֵרֹאשָׁן תְּטַלְטֵל.

וַאֲנִי עוֹד טוֹרַחַת, אַט אַט אֶזְדַּקֵּן

וְרָפָה כְּבָר הָאֵשׁ בַּתַּנּוּר הַצּוֹנֵן.


 

A Cradle Song

THE angels are stooping

Above your bed;

They weary of trooping

With the whimpering dead.


God's laughing in Heaven

To see you so good;

The Sailing Seven

Are gay with His mood.


I sigh that kiss you,

For I must own

That I shall miss you

When you have grown.

שיר ערש

קְהַל מַלְאָכָיו שֶׁל אֵל עֶלְיוֹן

אֶל מִטָּתְךָ רוֹכֵן

הוּא כְּבָר עָיֵף מִן הֶהָמוֹן

שֶׁל קְהַל מֵתִים בּוֹכֶה.


מְחַיֵּךְ הָאֵל בִּשְׁמֵי מָרוֹם

רוֹאֶה: אַתָּה כֹּה טוֹב

אִתּוֹ כָּל שֶׁבַע הַסְּפִינוֹת

בַּחֲגִיגַת אֵין סוֹף.


אֶשַּׁק אוֹתָךְ בַּאֲנָחָה

הַכְחֵשׁ הֵן לֹא אוּכַל

יִגְאוֹ גַּעֲגוּעַי לְךָ

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ תִּגְדַּל.

 

My Table

Two heavy trestles, and a board

Where Sato’s gift, a changeless sword,

By pen and paper lies,

That it may moralise

My days out of their aimlessness.

A bit of an embroidered dress

Covers its wooden sheath.

Chaucer had not drawn breath

When it was forged. In Sato’s house,

Curved like new moon, moon-luminous

It lay five hundred years.

Yet if no change appears

No moon; only an aching heart

Conceives a changeless work of art.

Our learned men have urged

That when and where ’twas forged.

שולחני

שְׁנֵי נִצָּבִים כְּבֵדִים וַעֲלֵיהֶם מִשְׁטָח

שֶׁמֵּעָלָיו מִנְחַת סָאטוֹ תֻּנַּח

חֶרֶב נִצְחִית לְצַד נְיָר וְעֵט

אֲשֶׁר אוֹתִי מוּסַר הַשְׂכֵּל תְּלַמֵּד

לְהַצִּיל יָמַי הַמִּשְׂתָּרְכִים לְלֹא תַּכְלִית

וּלְיַד הָעֵט הַזֶּה תֻּנַּח רִקְמַת מַפִּית

לְחֶרֶב תְּכַסֶּה אֶת עֵץ הַקַּת

גַּם צ'וֹסֶר הַמְּשׁוֹרֵר עוֹד לֹא נוֹלַד

בִּזְמַן שֶׁחֶרֶב זוֹ נוֹצְרָה.

בְּבֵית סָאטוֹ חֻשְּׁלָה

כְּמוֹ חֶרְמֵשׁוֹ שֶׁל הַיָּרֵחַ, לוֹ הִלָּה

מֻנַּחַת הִיא כְּבָר עֲשָׂרָה יוֹבְלִים

וְכָךְ אִם לֹא יָחוּלוּ שִׁנּוּיִים וְחִלּוּפִים

לֹא הַיָּרֵחַ, אֶלָּא לֵב יְדוּעַ צַעַר וְצָרָה

יוּכַל הָבֵן אֶת סוֹד נִצְחָהּ שֶׁל הַיְּצִירָה

בָּעֵת נוֹצְרָה הֵן אֲבוֹתֵינוּ הַמְּלֻמָּדִים

שֶׁחוֹלְלוּהָ בְּחִן-עֶרְכָּהּ הָיוּ מוֹדִים.

 

Comments


bottom of page