top of page

תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 20 - William Butler Yeats

לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865 – 1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה", "גג", "ליטרטורה", "שְׁבוֹ" ו-"הו!".


מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.

התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.


 

UPON A DYING LADY

I

HER COURTESY

WITH the old kindness, the old distinguished grace

She lies, her lovely piteous head amid dull red hair

Propped upon pillows, rouge on the pallor of her face.

She would not have us sad because she is lying there,

And when she meets our gaze her eyes are laughter-lit,

Her speech a wicked tale that we may vie with her

Matching our broken-hearted wit against her wit,

Thinking of saints and of Petronius Arbiter.

II

CERTAIN ARTISTS BRING HER DOLLS AND DRAWINGS

Bring where our Beauty lies

A new modelled doll, or drawing, 

With a friend's or an enemy's

Features, or maybe showing

Her features when a tress

Of dull red hair was flowing

Over some silken dress

Cut in the Turkish fashion,

Or it may be like a boy's.

We have given the world our passion,

We have naught for death but toys.

III

SHE TURNS THE DOLLS' FACES TO THE WALL

Because to-day is some religious festival

They had a priest say Mass, and even the Japanese,

Heel up and weight on toe, must face the wall

--Pedant in passion, learned in old courtesies,

Vehement and witty she had seemed--; the Venetian lady

Who had seemed to glide to some intrigue in her red shoes,

Her domino, her panniered skirt copied from Longhi;

The meditative critic; all are on their toes,

Even our Beauty with her Turkish trousers on.

Because the priest must have like every dog his day

Or keep us all awake with baying at the moon,

We and our dolls being but the world were best away.

IV

THE END OF DAY

She is playing like a child

And penance is the play,

Fantastical and wild

Because the end of day

Shows her that some one soon

Will come from the house, and say--

Though play is but half-done--

"Come in and leave the play."

V

HER RACE

She has not grown uncivil

As narrow natures would

And called the pleasures evil

Happier days thought good;

She knows herself a woman

No red and white of a face,

Or rank, raised from a common

Unreckonable race;

And how should her heart fail her

Or sickness break her will

With her dead brother's valour

For an example still.

VI

HER COURAGE

When her soul flies to the predestined dancing-place

(I have no speech but symbol, the pagan speech I made

Amid the dreams of youth) let her come face to face,

Amid that first astonishment, with Grania's shade

All but the terrors of the woodland flight forgot

That made her Dermuid dear, and some old cardinal

Pacing with half-closed eyelids in a sunny spot

Who had murmured of Giorgione at his latest breath--

Aye and Achilles, Timor, Babar, Barhaim all

Who have lived in joy and laughed into the face of Death.

VII

HER FRIENDS BRING HER A CHRISTMAS TREE

Pardon great enemy,

Without an angry thought

We've carried in our tree,

And here and there have bought

Till all the boughs are gay,

And she may look from the bed

On pretty things that may

Please a fantastic head.

Give her a little grace,

What if a laughing eye

Have looked into your face--

It is about to die.

ליד גבירתנו השרועה על ערש דווי

I

הליכותיה הנאות

עִם כָּל הָאֲדִיבוּת וְכָל הַחֵן הַנַּעֲלֶה שֶׁל הֶעָבָר

שׁוֹכֶבֶת הִיא בְּרֹאשׁ נָאֶה וּמְעֻנֶּה, שֵׂעָר אָדֹם מֻקָּף

נִתְמֶכֶת עַל כָּרִים, עִם סֹמֶק עַל עוֹרָהּ אֲשֶׁר חָוַר

כְּדֵי שֶׁלֹּא נָזִיל דִּמְעָה עַל הַמַּצָּב.

וּכְשֶׁנַּחְלִיף מַבָּט יִשְׂחַק מַבַּט עֵינֶיהָ

תְּסַפֵּר דְּבַר רְכִילוּת כְּדֵי שֶׁמְּעַט עִדּוּד נִשְׁאַב

נַשְׁמִיעַ לָהּ בְּדִיחָה כִּגְמוּל עַל בְּדִיחוֹתֶיהָ

נַחֲשֹׁב עַל הַקְּדוֹשִׁים, עֲלֵי פַּטְרוֹנִיּוּס וְכָל גִּנּוּנָיו.

II

יש אמנים המביאים לה מתנות – בובות וציורים

שַׁחֲרוּ-נָא גּוּף דּוֹאֵב אֲשֶׁר שׁוֹכֵב

כִּשְׁכִיב-מֵרַע, לָהּ תְּנוּ יְצִירָה שֶׁזֶּה אַךְ נִבְרְאָה

עִם פְּנֵי אוֹהֵב אוֹ פְּנֵי אוֹיֵב

אוּלַי עִם צֶלֶם דְּיוֹקָנָהּ כַּאֲשֶׁר נִרְאָה

עֵת תַּלְתַּלֵּי שָׁנִי נִתְלוּ עֲלֵי מִצְחָהּ

אָדֹם עָמוּם גּוֹנָם הַמִּשְׁתַּרְבֵּב

מֵעַל שִׂמְלָה שֶׁל שֵׁשׁ וָמֶשִׁי שֶׁהֻנְּחָה

עָלֶיהָ בְּגִזְרָה תּוּרְכִּית, דֻּגְמַת נַעֲרָה.

וְאָנוּ שֶׁיָּדַעְנוּ כָּל חַיֵּינוּ לְהַנְעִים

וּתְשׁוּקָתֵנוּ לָעוֹלָם נָתַנּוּ בִּסְעָרָה,

עַתָּה לְמָוֶת אֵין לָנוּ דָּבָר לָתֵת מִלְּבַד צַעֲצוּעִים.

III

היא מסובבת את פני הבובות אל הקיר

וּמֵאַחַר שֶׁזֶּהוּ יוֹם אֲשֶׁר כֻּלּוֹ קְדֻשָּׁה

וְאֶת הַמִּסָּה יֵשׁ לָשֵׂאת בְּיוֹם כָּזֶה כְּהִלְכָתָהּ

גַּם כָּל בֻּבָּה זָרָה תָּסֵב לְקִיר רֹאשָׁהּ

בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה, אֲפִלּוּ לֹא חָטְאָה.

הַוֶּנֶצְיָאנִית, הַנְּחוּשָׁה בִּשְׁנִינוּתָהּ

שֶׁלְּתּוֹךְ קְנוּנְיָה פָּסְעָה בְּאֹדֶם נְעָלֶיהָ

גַּם יָפָתֵנוּ בִּלְבוּשׁ בִּיזַנְטְיוֹן.

וּמֵאַחַר שֶׁכֹּמֶר, כְּכָל כֶּלֶב, צָרִיךְ קָמֵעַ

כְּדֵי שֶׁעֵרָנִים נִשָּׂא תְּפִלָּה אֶל הַיָּרֵחַ

אֲנַחְנוּ וְצַעֲצוּעֵינוּ הִנְנוּ הַצֶּוֶת הַנָּכוֹן.

IV

בערוב היום

הִיא כְּמוֹ יֶלֶד קָט נוֹעַ תָּנוּעַ

וְהַמִּשְׂחָק שֶׁלָּהּ שְׁמוֹ "כַּפָּרוֹת"

עַתִּיר דִּמְיוֹן הוּא הַמִּשְׂחָק וְגַם פָּרוּעַ

כִּי עֶרֶב בָּא וּזְמַן שְׁקִיעָה קָרוֹב.

וּמִישֶׁהוּ יֵצֵא אוּלַי מִפֶּתַח

בֵּיתָהּ, יַתְרֶה בָּהּ לֶאֱמֹר

עוֹד לֹא סִיַּמְתְּ אֶת הַמִּשְׂחָק לָבֶטַח

אַךְ בָּא הַזְּמַן. הִגִּיעָה עֵת לַחְזֹר.

V

בין בני מינה ומקורביה

בְּלִי דֶּרֶךְ אֶרֶץ הִיא הֵן לֹא גֻּדְּלָה

אַף לֹא צָמְחָה בְּסֵתֶר מַדְרֵגָה.

לְפִיהָ הַתַּעֲנוּגוֹת רָעוֹת כֻּלָּן

וּבְיָמִים טוֹבִים הִיא חָגְגָה.

הִגְדִּירָה אֶת עַצְמָהּ "אִשָּׁה"

אֶת זֶהוּתָהּ הִיא לֹא קָבְעָה לְפִי הַצֶּבַע,

וְאֶת מַעֲמָדָהּ תָּמִיד רָכְשָׁה

בְּדִין, וְלֹא לְפִי תַּעֲלוּלֵי הַטֶּבַע

וְאֵיךְ עַתָּה יִבְגֹּד בָּהּ לְבָבָהּ

וְאֵיךְ יִשְׁבֹּר הַחֹלִי כֹּח שֶׁגָּוַע

מוּל אוֹת הָאֹמֶץ שֶׁל אָחִיהָ, אִישׁ צָבָא,

אֲשֶׁר נָפַל. הַדְּוַי עוֹד לֹא עָבַר.

VI

אומץ לבה

לִכְשֶׁתָּעוּף נַפְשָׁהּ אֱלֵי זִירַת הָרִקּוּדִים הַמְּיֹעֶדֶת

(אֵין לִי מִלָּה אֶלָּא תְּמוּנָה, דִּבּוּר פָּגָנִי שֶׁיָּצָא מִפִּי

בֵּין חֲלוֹמוֹת הַנְּעוּרִים), תְּנוּ לָהּ וּתְהֵא עוֹמֶדֶת

בְּרֹאשׁ גָּלוּי אֶל מוּל צֵל אַהֲבָה מַפְעִים.

הַכֹּל נִשְׁכַּח חוּץ מִמִּרְדָּף אֶחָד כֻּלּוֹ אֵימָה

שֶׁאַחֲרָיו הִיא נִקְשְׁרָה בְּמוֹלַדְתָּהּ. וְגַם חַשְׁמָן אֶחָד זָקֵן

שֶׁרָץ בְּעַפְעַפַּיִם עֲצוּמוֹת-לְמֶחֱצָה בְּאוֹר חַמָּה

וּמְלַחֵשׁ הָיָה שֵׁם גִּיּוּרְגוֹנִי עַד נְשִׁימַת אַפּוֹ הָאַחֲרוֹנָה

וְגַם אַי וְאָכִילֶס, טִימוֹר, בַּרְבֵּר וּבַרְחַיִם וְכֵן

כָּל אֵלֶּה שֶׁחָיוּ בְּרִנָּה וְצָחֲקוּ לַמָּוֶת בְּפָנָיו.

VII

ידידיה מביאים לה אשוח לחג-המולד

אוֹיֵב גָּדוֹל, מְחַל וּסְלַח-נָא לָנוּ

גָּרֵשׁ כָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁל כַּעַס וְאֵיבָה

הִכְנַסְנוּ אֶת הָעֵץ הַחֲגִיגִי שֶׁלָּנוּ

וְגַם קָנִינוּ קִשּׁוּטִים לְרַאֲוָה

לִתְלוֹת אוֹתָם עַל עֲנָפָיו כְּדֵי שֶׁיַּצְהִילוּ

אִם הִיא תַּבִּיט בָּהֶם מִתּוֹךְ הָאַפִּרְיוֹן

תִּרְאֶה דְּבָרִים יָפִים שֶׁיְּעַנְּגוּ כְּאִלּוּ

אוֹתָהּ וְאֶת מוֹחָהּ רַב-הַדִּמְיוֹן

אַל נָא תִּמְנַע מִמֶּנָּה חֶסֶד כֹּה קָטָן

וּמָה אִם צָחֲקָה עֵינָהּ אֶל מוּל עֵינֶיךָ

וּמָה עִם מַבָּטָהּ הֵישִׁירָה אֶל פָּנֶיךָ?

חֹן-נָא, הֵן הִיא הוֹלֶכֶת אֶל מוֹתָהּ.


 

Comments


bottom of page