top of page

תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 2 - William Butler Yeats

לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865-1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה" , "גג" , "ליטרטורה" , "שְׁבוֹ" ו-"הו!".


מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.

התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.

ההתגלות


סוֹבֵב סוֹבֵב הַגִּירוֹסְקוֹפּ הַמִּתְרַחֵב

הַבָּז כְּבָר לֹא יִשְׁמַע אֶת קוֹל שׁוֹלְחֵהוּ;

הַכֹּל קוֹרֵס; צִיר הָעוֹלָם נִשְׁבַּר;

תֵּבֵל – זִירָה לְתֹהוּ מִשְׁתַּלֵּחַ;

בְּשׂוֹא גַּלֵּי דָּמִים בְּמֶרְחֲבֵי אֵין-סוֹף

טֻבְּעוּ כָּל גִּנּוּנֵי תְּמִימוּת וָסֵדֶר;

הַצַּדִּיקִים אִבְּדוּ אֱמוּנָתָם

וְלֵב הָרְשָׁעִים נִמְלָא מִשְׁנֵה עֱזוּז וָמֶרֶץ.

בָּרִי, גִּלּוּי שֵׁנִי הוּא שֶׁקָּרֵב וּבָא;

בָּרִי, בִּיאַת מָשִׁיחַ לֹא תִּתְמַהְמֵהַּ.

בִּיאַת מָשִׁיחַ! טֶרֶם נִכְרְתוּ מִלִּים מִפִּי,

וּכְבָר עוֹלֶה צֵל נְפִילִים מֵעָב וָרוּחַ,

מַכְהֶה עֵינַי: אֵי שָׁם בַּיְשִׁימוֹן

גּוּפוֹ כְּשֶׁל לָבִיא, פָּנָיו כִּפְנֵי אָדָם

וּמַבָּטוֹ רֵיק וְאַכְזָר כְּעֵין חַמָּה,

מֵנִיעַ יְרֵכָיו לְאָט, וּסְבִיבוֹתָיו

תָּשׁוּט סְחַרְחֹרֶת צִלְלֵי עוֹפוֹת מִדְבָּר נִבְעֶתֶת.

וְשָׁב הַלַּיְלָה כְּשֶׁהָיָה; עַתָּה לִבִּי יַגִּיד לִי:

אַלְפַּיִם שְׁנוֹת תְּנוּמָה שַׁאֲנַנָּה כָּאֶבֶן

חָרְדוּ לְבַלָּהוֹת מִטַּלְטֵלַת הָעֶרֶשׂ;

אֵיזוֹ חַיָּה רָעָה הִגִּיעָה שְׁעָתָהּ סוֹף סוֹף,

לְהִתְנַהֵל אַט אַט כְּדֵי לְהִוָּלֵד בִּשְׂדוֹת בֵּית-לֶחֶם?

The Second Coming

Turning and turning in the widening gyre

The falcon cannot hear the falconer;

Things fall apart; the centre cannot hold;

Mere anarchy is loosed upon the world,

The blood-dimmed tide is loosed, and everywhere

The ceremony of innocence is drowned;

The best lack all conviction, while the worst

Are full of passionate intensity.

Surely some revelation is at hand;

Surely the Second Coming is at hand.

The Second Coming! Hardly are those words out

When a vast image out of Spiritus Mundi

Troubles my sight: a waste of desert sand;

A shape with lion body and the head of a man,

A gaze blank and pitiless as the sun,

Is moving its slow thighs, while all about it

Wind shadows of the indignant desert birds.

The darkness drops again but now I know

That twenty centuries of stony sleep

Were vexed to nightmare by a rocking cradle,

And what rough beast, its hour come round at last,

Slouches towards Bethlehem to be born?


 

​מקץ דממה דקה


קוֹל אֹמֶר וּדְבָרִים מִקֵּץ דְּמָמָה; אָכֵן,

כָּל אוֹהֲבַי מֵאָז אָבְדוּ, אוֹ הִתְנַכָּרוּ,

בְּחֶבְיוֹנֵי צְלָלָיו אוֹר הַמְּנוֹרָה מַה קַּר הוּא,

וִילוֹן נִיסוֹט עַל אֹפֶל זָר, צוֹנֵן.

נַכְבִּיר מִלִּים, גְּבוֹהָה-גְּבוֹהָה נַחְתּוֹרָה

אֶל מֶרְחֲבֵי הָאָמָּנוּת וּשְׂפַת שִׁירִים:

בַּגּוּף הַמִּתְרַפֵּט – תְּבוּנָה; בְּתוֹר הַנֹּעַר

אָהַבְנוּ זֶה אֶת זוֹ מִדַּעַת נְעוּרִים.

​After Long Silence


Speech after long silence; it is right,

All other lovers being estranged or dead,

Unfriendly lamplight hid under its shade,

The curtains drawn upon unfriendly night,

That we descant and yet again descant

Upon the supreme theme of Art and Song:

Bodily decrepitude is wisdom; young

We loved each other and were ignorant.

 

​מעיל


שִׁירִי הָיָה לִי כִּמְעִיל אַדֶּרֶת

כֻּלּוֹ עָשׂוּי מַסֶּכֶת רְקוּמָה

שֶׁנֶּאֶרְגָה מֵאֶרֶג אַגָּדָה קְדוּמָה

לְמִן צַוָּאר עַד אֲגוּדָל וָזֶרֶת;

אַךְ בְּנֵי אִוֶּלֶת וְעָוֹן תְּפָסוּהוּ,

לְבָשׁוּהוּ קֳבַל עַם וּלְעֵין כֹּל

כְּאִלּוּ הֵם בְּמוֹ-יְדֵיהֶם עָשׂוּהוּ.

הַנַּח לָהֶם, שִׁירִי, שֶׁיִּגְזְלוּ כָּלִיל

כִּי לִי מְזֻמָּן אֶתְגָּר רַב וְגָדוֹל

לְהִתְהַלֵּךְ בְּגוּף עֵרֹם, בְּלִי כָּל מְעִיל.

​A Coat


I made my song a coat

Covered with embroideries

Out of old mythologies

From heel to throat;

But the fools caught it,

Wore it in the world’s eyes

As though they’d wrought it.

Song, let them take it

For there’s more enterprise

In walking naked.

 

The Lake Isle of Innisfree

I will arise and go now, and go to Innisfree,

And a small cabin build there, of clay and wattles made;

Nine bean-rows will I have there, a hive for the honey-bee,

And live alone in the bee-loud glade.


And I shall have some peace there, for peace comes dropping slow,

Dropping from the veils of the morning to where the cricket sings;

There midnight’s all a glimmer, and noon a purple glow,

And evening full of the linnet’s wings.


I will arise and go now, for always night and day

I hear lake water lapping with low sounds by the shore;

While I stand on the roadway, or on the pavements grey,

I hear it in the deep heart’s core.

האי באגם אינאיזפרי

אָקוּם לִי וְאֵלֵךְ, אֵלֵךְ לְאִינְאִיזְפְרִי,

בֵּית חֹמֶר קָט אָקִים, מִגֹּפֶר וּמִקַּשׁ;

וְגַם מִכְוֶרֶת דְּבַשׁ, טוּרֵי אָפוּן כַּפְרִי,

וְאֶל אָזְנִי לְבַדָהּ נְחִיל דְּבוֹרִים יִרְחַשׁ.


וְרֹגַע שָׁם אֵדַע, כִּי הוּא נִגָּר לְאַט,

אֶל חֶרֶג הַשָּׂדֶה נִגָּר מִצְעִיף בְּקָרִים;

נִצְנוּץ אַשְׁמֹרֶת לֵיל, חַכְלִיל הַיּוֹם יִלְהַט,

הָעֶרֶב – מַקְהֵלָה שֶׁל אַנְקוֹרִים.


אָקוּם לִי וְאֵלֵךְ, כִּי יוֹם וָלֵיל לוֹחֶשֶׁת

אַדְוַת מֵימֵי אֲגַם הַלּוֹחֲכִים חוֹפָיו;

עוֹדִי עַל מִדְרָכוֹת וְדֶרֶךְ מְגַשֵּׁשׁ. אֶת

הֵדֵי קוֹלָהּ אֲנִי שׁוֹמֵע בְּעִמְקֵי לֵבָב.

 

​ארבע תקופות לו לאדם


הוּא אֶת גּוּפוֹ יָצָא לִתְקֹף

הַגּוּף נִצַּח. נִשְׁאַר זָקוּף.

אָז נֶאֱבַק הוּא עִם הַלֵּב;

עַד שֶׁהֵבִין: הַתֹּם חולֵף.

אָז עִם הָרוּחַ הִתְחָרָה

שָׂם לֵב גֵּאֶה מֵאֲחוֹרָיו.

עַתָּה עִם אֵל עֶלְיוֹן שָׂרָה

אַךְ בַּחֲצוֹת יִפֹּל, יִכְרַע.

​The Four Ages of Man


He with body waged a fight,

But body won; it walks upright.

Then he struggled with the heart;

Innocence and peace depart.

Then he struggled with the mind;

His proud heart he left behind.

Now his wars on God begin;

At stroke of midnight God shall win.

 

The Scholars


BALD heads forgetful of their sins,

Old, learned, respectable bald heads

Edit and annotate the lines

That young men, tossing on their beds,

Rhymed out in love’s despair

To flatter beauty’s ignorant ear.

They’ll cough in the ink to the world’s end;

Wear out the carpet with their shoes

Earning respect; have no strange friend;

If they have sinned nobody knows.

Lord, what would they say

Did their Catullus walk that way?

המלומדים


רָאשִׁים קֵרְחִים שֶׁשָּׁכְחוּ זֶה כְּבָר אֶת חֵטְאֵיהֶם

רָאשֵׁי שֵׂיבָה קֵרְחִים, מְלֻמָּדִים, גֵּאִים שֶׁהֵם

עוֹרְכִים וּמְפָרְשִׁים אֶת הַשִּׁירִים

אֲשֶׁר פַּיְטָן צָעִיר עִם מַצָּעִים סְתוּרִים

כָּתַב בְּלֵב גּוֹאֶה מֵאַהֲבַת-אַכְזָב

לְשֵׁם פִּתּוּי יַלְדָּה פְּתַיָּה אֲשֶׁר אָהַב.

כֻּלָּם פֹּולְטִים כָּאן כִּיחַ-דְּיוֹ וּמִשְׂתָּרְכִים

אֶת הַשְּׁטִיחִים הֵם מְבַלִּים מֵרֹב פְּסִיעוֹת

כֻּלָּם חוֹשְׁבִים כָּאן מַחְשָׁבוֹת שֶׁל אֲחֵרִים

אוֹתָם הַמַכָּרִים יוֹדְעִים, אוֹתָן הַיְּדִיעוֹת,

אֵלִּי, מַה כָּל אֶחָד מֵהֶם הָיָה אוֹמֵר

לוּ קָטוּלוּס הָיָה כָּאן לְיָדָם עוֹבֵר?



Comments


bottom of page