top of page

תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 16 - William Butler Yeats

לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865 – 1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה", "גג", "ליטרטורה", "שְׁבוֹ" ו-"הו!".


מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.

התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.

 

A Bronze Head

HERE at right of the entrance this bronze head,

Human, superhuman, a bird's round eye,

Everything else withered and mummy-dead.

What great tomb-haunter sweeps the distant sky

(Something may linger there though all else die)

And finds there nothing to make its terror less

Hysterica passio of its own emptiness?


No dark tomb-haunter once; her form all full

As though with magnanimity of light,

Yet a most gentle woman; who can tell

Which of her forms has shown her substance right?

Or maybe substance can be composite,

profound McTaggart thought so, and in a breath

A mouthful held the extreme of life and death.

פרוטומה של ארד

כָּאן, מִיָּמִין לַמְּבוֹאָה, פְּרוֹטוֹמָה שֶׁל אָרָד

הִיא אֱנוֹשִׁית וְגַם עַל-אֱנוֹשִׁית, עֵינָהּ כְּשֶׁל צִפּוֹר,

וְכָל הַשְּׁאָר בָּלֶה, אוּלַי כְּבָר לֹא שָׂרַד.

פּוֹקֶדֶת הַקְּבָרִים בָּרוּם סוֹרֶקֶת הַמִּצְבּוֹר

(אֶפְשָׁר נִשְׁאַר שָׁם מַשֶּׁהוּ, הַשְּׁאָר אָבַד)

אֵינָהּ מוֹצֵאת מָה שֶׁיּוּכַל אֵימָה הַמְעֵט

Hysterica passio. מִסָּבִיב הַכֹּל כְּבָר רֵיק וּמֵת.


אֵי-אָז פּוֹקֶדֶת הַקְּבָרִים לֹא הִתְהַלְּכָה בִּשְׁחוֹר

מוּצֶפֶת אוֹר הָיְתָה בְּרֹחַב לֵב.

כְּבַת טוֹבִים רַכָּה; וּמִי יוּכַל אֱמֹר

אֵיזוֹ מִן הַדְּמוּיוֹת אֶת הַמַּהוּת תְּשַׁקֵּף.

אֶפְשָׁר מַהוּת אֵינָהּ אֶלָּא הֶרְכֵּב:

הָגוּת מְקַ'טְגְּרֵט בְּעָמְקָהּ, בָּהּ נִמְסָכִים

חַיִּים וּמָוֶת בְּחֹד הַהֲפָכִים.

 

The Fool By The Roadside 

When all works that have

From cradle run to grave

From grave to cradle run instead;

When thoughts that a fool

Has wound upon a spool

Are but loose thread, are but loose thread;


When cradle and spool are past

And I mere shade at last

Coagulate of stuff

Transparent like the wind,

I think that I may find

A faithful love, a faithful love.

השוטה לצד הדרך

כַּאֲשֶׁר כָּל מְשִׂימוֹת חַיַּי

מֵעֲרִישָׁה עַד עֶרֶשׂ דְּוַי

אוֹ, לְהֶפֶךְ, מִן הַדְּוַי אֶל עֲרִישַׁת תִּינוֹק.

כְּשֶׁהִרְהוּרָיו שֶׁל הָאֱוִיל

מִסְתּוֹבְבִים לָהֶם עַל סְלִיל

אֲבָל הַחוּט כְּבָר נִתְרַפָּה וְאַף נִזּוֹק. כֵּן, כְּבָר נִזּוֹק.


כְּשֶׁסְּלִיל וַעֲרִישָׂה זְמַנָּם הוּא זְמַן עָבָר

וְאָנֹכִי כְּבָר צֵל אֲשֶׁר רָאָה דָּבָר,

כְּאִישׁ אֲשֶׁר נִקְרַשׁ עַשְׂרוֹת מוֹנִים

שָׁקוּף מַמָּשׁ כְּמוֹ רוּחַ שֶׁנּוֹשָׁב

אוּלַי אֶמְצָא עוֹד אַהֲבָה, אֲנִי חוֹשֵׁב,

כָּזֹאת שֶׁל אֱמוּנִים, שֶׁל אֱמוּנִים.

 

On a Political Prisoner

She that but little patience knew,

From childhood on, had now so much

A grey gull lost its fear and flew

Down to her cell and there alit,

And there endured her fingers' touch

And from her fingers ate its bit.


Did she in touching that lone wing

Recall the years before her mind

Became a bitter, an abstract thing,

Her thought some popular enmity:

Blind and leader of the blind

Drinking the foul ditch where they lie?


When long ago I saw her ride

Under Ben Bulben to the meet,

The beauty of her country-side

With all youth's lonely wildness stirred,

She seemed to have grown clean and sweet

Like any rock-bred, sea-borne bird:


Sea-borne, or balanced in the air

When first it sprang out of the nest

Upon some lofty rock to stare

Upon the cloudy canopy,

While under its storm-beaten breast

Cried out the hollows of the sea.

על אסירה פוליטית

אַף שֶׁחָסְרָה הִיא סַבְלָנוּת מִיַּלְדוּתָהּ

עַתָּה מָלְאָה הִיא אֹרֶךְ-רוּחַ עַד גְּדוֹתֶיהָ.

בַּת-שַׁחַף אֲפֹרַת כָּנָף עַתָּה

יָרְדָה לְתָא מַאֲסָרָהּ, קָרְבָה עָדֶיהָ

הִנִּיחָה לָהּ לָמוּשׁ אֶת אֶבְרָתָהּ

אָכְלָה אֶת מְזוֹנָהּ מִתּוֹךְ יָדֶיהָ.


הַאִם מַגַּע כָּנָף הוּא שֶׁהֶעֱלָה

אֶת זֵכֶר הַיָּמִים הַהֵם הָאֲחֵרִים

לִפְנֵי הֱיוֹת רוּחָהּ יֵשׁוּת מְלֵאָה כֻּלָּהּ

רַעֲיוֹנֵי שִׂנְאָה מָרִים אֲשֶׁר חוֹמְרִים בַּנֶּפֶשׁ

בְּטַעַם הֶהָמוֹן, עִוֵּר בִּקְהַל עִוְּרִים

שׁוֹתֶה לִבָּהּ מִבִּיב הַמְּסֹאָב בְּרֶפֶשׁ?


כְּשֶׁרְאִיתִיהָ אָז לְמַרְגְּלוֹת הָהָר

רוֹכֶבֶת עַל סוּסָהּ אֶל הַמִּפְגָּשׁ

הָיָה בָּהּ יְפִי אַרְצָהּ כְּצֶמַח בָּר

בְּכָל פְּרָאוּת הַנְּעוּרִים בָּהּ הִתְלַבְלֵב וְקָם.

גָּדְלָה הִיא מְתוּקָה, עִם לֵב רַגָּשׁ

כְּשֶׁל צִפּוֹר שֶׁקִּנְּנָה עַל צוּק לְחוֹף הַיָּם.


הִיא בַּת-גַּלִּים אוֹ בַּעֲלַת כָּנָף.

כַּאֲשֶׁר לָרִאשׁוֹנָה זִנְּקָה הִיא מִקִּנָּהּ

מֵעַל הַסֶּלַע מַבָּטָהּ הוּנַף

אֵלֵי חֻפַּת שָׁמַיִם, עָב כָּחֹל,

עֵת תַּחַת לֶב-הַיָּם שֶׁמִּסּוּפוֹת עֻנָּה

הוֹמִים הַתְּהוֹמוֹת בְּקוֹל גָּדוֹל.

 

The Rose Tree

'O words are lightly spoken,'

Said Pearse to Connolly,

'Maybe a breath of politic words

Has withered our Rose Tree;

Or maybe but a wind that blows

Across the bitter sea.'


'It needs to be but watered,'

James Connolly replied,

'To make the green come out again

And spread on every side,

And shake the blossom from the bud

To be the garden's pride.'


'But where can we draw water,'

Said Pearse to Connolly,

'When all the wells are parched away?

O plain as plain can be

There's nothing but our own red blood

Can make a right Rose Tree.'

עץ השושנים

מִלִּים קַלּוֹת מִתְגַּלְגְּלוֹת

שָׂח פִּירְס לְקוֹנוֹלִי,

אוּלַי אָשֵׁם הַשִּׂיחַ הַמְּדִינִי

שֶׁבְּעֶטְיוֹ אִבַּדְנוּ שִׂיחַ שׁוֹשַׁנִּים,

אוּלַי בְּגִין מַשַּׁב רוּחוֹת קְטָבִים

מֵעַל יָם מְרִירִי.


רַק מַיִם נְחוּצִים לָנוּ

גֵּ'ימְס קוֹנוֹלִי עָנָה

וְשׁוּב הַצֶּבַע הַיְּרַקְרַק

יָצוּץ בְּכָל פִּנָּה,

תִּבְקַע פְּרִיחָה מִן הַנִּצָּן

עֲטֶרֶת כָּל גִּנָּה.


אֵיכָה נוּכַל לִשְׁאֹב אוֹתָם

שָׂח פִּירְס לְקוֹנוֹלִי,

הַבְּאֵרוֹת יָבְשׁוּ כֻּלָּן

עֵצָה פְּשׁוּטָה יֵשׁ לִי

דָּמֵנוּ הָאָדֹם יַרְוֶה

אֶת עֵץ הַשּׁוֹשַׁנִּים.

 

Whence Had They Come?

(from “Supernatural Songs”)

Eternity is passion, girl or boy

Cry at the onset of their sexual joy

"For ever and for ever'; then awake

Ignorant what Dramatis personae spake;

A passion-driven exultant man sings out

Sentences that he has never thought;

The Flagellant lashes those submissive loins

Ignorant what that dramatist enjoins,

What master made the lash. Whence had they come,

The hand and lash that beat down frigid Rome?

What sacred drama through her body heaved

When world-transforming Charlemagne was conceived?

מאין באו הֵמה?

(מתוך "שירים על-טבעיים")

הַנֶּצַח הוּא תְּשׁוּקָה. כָּל אִישׁ צָעִיר

בְּבוֹא חֶדְוַת הַמִּין בְּקוֹל יַצְהִיר:

"לָעַד, לְעוֹלְמֵי עַד!", וְאָז יִתְעוֹרֵר

וְאֶת דִּבְרֵי הַנְּפָשׁוֹת הַפּוֹעֲלוֹת אֵינוֹ זוֹכֵר.

אָדָם כֻּלּוֹ תְּשׁוּקָה יָשִׁיר בְּלַהַט

פִּיּוּט שֶׁנִּשְׁמָתוֹ אֵינָהּ יוֹדַעַת;

וְהַמַּצְלִיף בְּשׁוֹט עַל גּוּף דָּוֶה

אֵינוֹ מֵבִין מָה הַבַּמַּאי מְצַוֶּה.

מִי הָאֻמָּן יוֹצֵר הַשּׁוֹט? מֵאַיִן בָּאוּ הֵמָּה

הַיָּד וְהַמַּגְלֵב אֲשֶׁר הִכּוּ אֶת רוֹמָא?

אֵיזֶה מִין מַחֲזֶה-מוּסָר בָּהּ הִתְחוֹלֵל

עֵת בְּרַחְמָהּ הֵנֵץ לוֹ קַרְל, מְשַׁנֶּה תֵּבֵל.

 

Meru

Civilisation is hooped together, brought

Under a rule, under the semblance of peace

By manifold illusion; but man's life is thought,

And he, despite his terror, cannot cease

Ravening through century after century,

Ravening, raging, and uprooting that he may come

Into the desolation of reality:

Egypt and Greece, good-bye, and good-bye, Rome!

Hermits upon Mount Meru or Everest,

Caverned in night under the drifted snow,

Or where that snow and winter's dreadful blast

Beat down upon their naked bodies, know

That day bring round the night, that before dawn

His glory and his monuments are gone.

מֵרוּ

תַּרְבּוּת אֱנוֹשׁ הֵן אֲחֻזָּה בְּחִשּׁוּקִים. נְתוּנָה

בִּידֵי מַנְהִיג, חֲלוֹם-שָׁוְא עַל שָׁלוֹם שֶׁעוֹד יִגְדַּל

נְתוּנָה בְּאַשְׁלָיוֹת רַבּוֹת-פָּנִים, אַךְ בְּאֵין תְּבוּנָה

הָאָדָם, גַּם אִם הַפַּחַד יְקַנֵּן בּוֹ לֹא יֶחְדַּל

לִזְלֹל דּוֹר אַחַר דּוֹר לְלֹא לֵאוּת

לִזְלֹל, לִזְעֹק וְלַעֲקֹר עַד שֶׁיִּגְרֹם לָהּ

לַתֵּבֵל חֻרְבָּן; יָבִיא לְהֶרֶס הַמְּצִיאוּת.

שָׁלוֹם מִצְרַיִם וְיָוָן, שָׁלוֹם לְךָ רוֹמָא

הַנְּזִירִים עַל שִׂיא הַאֵוֵרֵסְט, עַל הַר מֶרוּ

בַּלַּיְלָה תַּחַת גַּל הַשֶּׁלֶג יִתְחַפְּרוּ

אוֹ בַּתִּלִּים שֶׁבָּם גְּלִידֵי הַקֶּרַח יֵעָרְמוּ

יוֹדְעִים שֶׁלַּיְלָה רוֹדֵף יוֹם, וְעַד קֵץ הַלֵּל

תִּפְאֶרֶת מִקְדָּשִׁים הֵן תֵּעָלֵם.

Commentaires


bottom of page