תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 15 - William Butler Yeats

לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865 – 1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה", "גג", "ליטרטורה", "שְׁבוֹ" ו-"הו!".

מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים.

התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.

---

​הגלגל בְּבוֹא יְמֵי קָרָה, הֵן לָאָבִיב נִמְשַׁךְ הַלֵּב וּבְבוֹא אָבִיב, לַקַּיִץ הֵן נִכְמַהּ וּלְאַחַר שֶׁכָּל הָאָרֶץ תְּלַבְלֵב נוֹדֶה שֶׁנְּבַכֵּר הַחֹרֶף פִּי כַּמָּה. וּלְאַחַר מִכֵּן, אֵין לָנוּ שׁוּם בְּשׂוֹרָה. אָבִיב כְּבָר לֹא יָצִיץ מִכָּל הָעֲבָרִים. גַּם לֹא נֵדַע: בַּלֵּב שׁוֹרָה מָרָה כִּי הוּא נִכְסָף לִנְשֹׁם אֲוִיר קְבָרִים.

​The Wheel THROUGH winter-time we call on spring, And through the spring on summer call, And when abounding hedges ring Declare that winter's best of all; And after that there s nothing good Because the spring-time has not come — Nor know that what disturbs our blood Is but its longing for the tomb.

---

הדרך ליד דלת ביתי חַיָּל לֹא סָדִיר בְּחִיּוּךְ נָעִים מִין דְּמוּת שֶׁל פַלְסְטַף בַּהֲדָרָהּ לוֹעֵג לְמִלְחֶמֶת הָאֶזְרָחִים כְּאִלּוּ מָוֶת מִיֶּרִי תּוֹתָחִים בִּדּוּר נִפְלָא שֶׁבְּדַרְכּוֹ נִקְרָה. קָצִין זוּטָר וְחַיָּלָיו מַדֵּי צָבָא בְּרִשּׁוּל לְגוּפָם עוֹמְדִים בְּדַלְתִּי וּבְקֶשֶׁב רַב שׁוֹמְעִים מִפִּי עַל הַסְּתָו וּפְגָעָיו וְעַל עֵץ הָאַגָּס שֶׁנִּשְׁבַּר בַּסּוּפָה. כַּדּוּרֵי פְּלוּמַת נוֹצָה אֶמְנֶה כְּמוֹ אֵלֶּה שֶׁל עוֹפוֹת הַמַּיִם עַל הַפֶּלֶג הַשְׁקֵט גַּל הַקִּנְאָה שֶׁבִּי הוֹמֶה וּבְשׁוּבִי לַחֶדֶר הַנָּעוּל אֶתְעֶה בְּיַם הַחֲלוֹמוֹת הַקַּר כַּשֶּׁלֶג.​

​The Road at My Door An affable Irregular, A heavily-built Falstaffan man, Comes cracking jokes of civil war As though to die by gunshot were The finest play under the sun. A brown Lieutenant and his men, Half dressed in national uniform, Stand at my door, and I complain Of the foul weather, hail and rain, A pear tree broken by the storm. I count those feathered balls of soot The moor-hen guides upon the stream, To silence the envy in my thought; And turn towards my chamber, caught In the cold snows of a dream.

---

He Thinks of Those Who Have Spoken Evil of His Beloved

Half close your eyelids, loosen your hair,

And dream about the great and their pride;

They have spoken against you everywhere,

But weigh this song with the great and their pride;

I made it out of a mouthful of air,

Their children’s children shall say they have lied.

הוא מהרהר באלה שדיברו סרה באהובתו

עִצְמִי קַלּוֹת אֶת עַפְעַפַּיִךְ, שְׂעָרֵךְ פִּרְעִי

חִלְמִי עַל הַגְּדוֹלִים בְּרוּם גַּאֲוָתָם

אֶת דִּבָּתְךָ הֲרֵי הוֹצִיאוּ הֵם בְּכָל הָעִיר

אַךְ הַעֲמִידִי אֶת שִׁירִי מוּל רוּם גַּאֲוָתָם.

כְּתַבְתִּיו בַּהֲבֶל פֶּה, נָפַחְתִּי בּוֹ אֲוִיר

בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְּנֵיהֶם יוֹדוּ בְּעַוְלָתָם.

---

To His Heart, Bidding It Have No Fear

BE you still, be you still, trembling heart;

Remember the wisdom out of the old days:

Him who trembles before the flame and the flood,

And the winds that blow through the starry ways,

Let the starry winds and the flame and the flood

Cover over and hide, for he has no part

With the lonely, majestical multitude.

פוקד הוא על לבו לבל יחרד

הֱיֵה שָׁקֵט, שָׁקֵט הֱיֵה-נָא, לֵב רוֹעֵד

חָכְמַת קְדוּמִים הֵן תַּעֲבֹר לְבֵן מֵאָב:

מִי שֶׁרוֹעֵד לְנֹכַח אֵש וּמֵי מַבּוּל

וּמוּל רוּחוֹת אֲשֶׁר תִּשֹּׁבְנָה מִשְּׁבִילֵי הַזְּבוּל.

הוּא לָרוּחוֹת, לַמַּיִם וְלָאֵשׁ נוֹתֵן לִקְרַב

לְכַסּוֹתוֹ וּלְטָמְנוֹ, כִּי הוּא לֹא יִוָּעֵד

עִם קְהַל אַנְשֵׁי הַמַּעֲלָה אֲשֶׁר בְּסֵתֶר עָב.

---

He mourns for the Change that has come upon him and his Beloved, and longs for the End of the World

Do you not hear me calling, white deer with no horns?

I have been changed to a hound with one red ear;

I have been in the Path of Stones and the Wood of Thorns,

For somebody hid hatred and hope and desire and fear

Under my feet that they follow you night and day.

A man with a hazel wand came without sound;

He changed me suddenly; I was looking another way;

And now my calling is but the calling of a hound;

And Time and Birth and Change are hurrying by.

I would that the Boar without bristles had come from the West

And had rooted the sun and moon and stars out of the sky

And lay in the darkness, grunting, and turning to his rest.

הוא מקונן על התמורה שחלה בו ובאהובתו ומייחל לבוא קצו של היקום

הֲתִשְׁמְעִי קוֹלִי, אַיָּל צָחוֹר בְּלִי קֶרֶן לְרֹאשׁוֹ?

עָשׂוּ מִמֶּנִּי כֶּלֶב צַיִד וְלוֹ אֹזֶן אֲדֻמָּה;

בִּנְתִיב הָאֲבָנִים עָבַרְתִּי וְקוֹצִים אָסַפְתִּי בַּחֻרְשׁוֹת

כִּי מִישֶׁהוּ בִּי יָצַק שִׂנְאָה וְגַם תִּקְוָה, תְּשׁוּקָה וְגַם אֵימָה.

לְצַד רַגְלַי הָעוֹקְבוֹת אַחֲרַיִךְ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה

אָדָם עִם מַטֵּה לוּז בָּא חֶרֶשׁ בַּלָּאט

וְשִׁנָּה אֶת דְּמוּתִי בְּעוֹד עֵינַי מֻפְנוֹת הָלְאָה

וְעַתָּה מִגְּרוֹנִי עוֹלֶה קוֹל מְעֻוָּת.

זְמַנֵּי תְּמוּרָה וּמוֹעֲדֵי לֵדָה חוֹפְזִים-חוֹלְפִים

לוּ אַךְ הָיָה חֲזִיר הַבַּר בָּא מִן הַמַּעֲרָב,

עוֹקֵר מִן הָרָקִיעַ מְאוֹרוֹת וְכוֹכָבִים

וְאַחַר-כָּךְ נָח וְנוֹחֵר בָּאֹפֶל, שָׁב לִשְׁכַּב.

---

​היום הגדול הֵידָד לַהֲפֵכָה וּלְכָל יֶרִי תּוֹתָח שׁוֹטוֹ שֶׁל הַפָּרָשׁ הָרָשׁ עַל גַּב הַהֵלֶךְ יַךְ. תּוֹתָח בּוֹא הֵנָּה שׁוּב. הֵידָד לַמַּהְפָּךְ. רָשִׁים שִׁנּוּ מַעֲמָדָם, אֲבָל הַשּׁוֹט יוּטַח.

The Great Day HURRAH for revolution and more cannon-shot! A beggar upon horseback lashes a beggar on foot. Hurrah for revolution and cannon come again! The beggars have changed places, but the lash goes on.

---

​היצרים אֶגְלֵי זְמַן נְמֵסִים כְּמוֹ נֵר שֶׁאֻכַּל הֶהָרִים, הַיְּעָרִים בִּגְדֵי חַג מְכֻסִּים. מִי בַּדֶּרֶךְ נִתְקַל בִּבְנֵי-אֵשׁ, הַיְּצָרִים, וְנָפַל בְּלִי מֵשִׂים?

​The Moods TIME drops in decay, Like a candle burnt out, And the mountains and woods Have their day, have their day; What one in the rout Of the fire-born moods Has fallen away?

---

​הניחומים הם שווא והבל אֶתְמוֹל אָמַר לִי אִישׁ שׁוֹחֵר טוֹבָה: בִּשְׂעַר אֲהוּבָתְךָ כְּבָר יֵשׁ חוּטֵי שֵׂיבָה, צְלָלִים לָהּ סְבִיב עֵינֶיהָ יֵאָסֵפוּ וְעִם הַזְּמַן לָהּ הוֹד תְּבוּנָה יוֹסִיפוּ עַכְשָׁו קָשֶׁה זֹאת לְהָבִין, בֵּין כֹּה וָכֹה כָּל שֶׁנִּדְרָשׁ הוּא סַבְלָנוּת. "הוֹ, לֹא... לִי אֵין שׁוּם צֹרֶךְ בְּנֶחָמָה, אַף לֹא טִפָּה הַזְּמַן אוּלַי יַחֲזִיר לָהּ אֶת יָפְיָהּ קַב אֲצִילוּת גָּדוּשׁ שֶׁבָּהּ טָבוּעַ הָאֵשׁ שֶׁנָּעָה מִסְּבִיבָהּ בְּעֵת תָּנוּעַ הִיא בְּהִירָה יוֹתֵר מִזּוֹ שֶׁאָז עֵת חֹם פִּרְאִי נִשְׁקַף בְּמַבָּטָהּ הָעַז. לִבִּי! אִם רַק תָּסֵב רָאשָׁהּ עַכְשָׁו תָּבִין שֶׁכָּל הַנִּחוּמִים הָיוּ לַשָּׁוְא".

​The Folly Of Being Comforted One that is ever kind said yesterday: "Your well-beloved's hair has threads of grey, And little shadows come about her eyes; Time can but make it easier to be wise Though now it seems impossible, and so All that you need is patience". Heart cries, "No, I have not a crumb of comfort, not a grain. Time can but make her beauty over again: Because of that great nobleness of hers The fire that stirs about her, when she stirs, Burns but more clearly. O she had not these ways When all the wild Summer was in her gaze". Heart! O heart! if she'd but turn her head, You'd know the folly of being comforted.

---

​השיר השלישי של גברתי כִּי תִּפְגְּשִׁי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֹהַב וּבֵין רַגְלַיִךְ יְנַגֵּן צְלִילָיו אַל תְּדַבְּרִי בַּנְּשָׁמָה סָרָה וְגַם לַגּוּף אַל-נָא תִּתְּנִי בְּכוֹרָה. כִּי אָנֹכִי, שֶׁלְּאוֹר הַיּוֹם גְּבִרְתּוֹ אֵדַע אֶת רֹעַ כָּל פִּגְעֵי הַגּוּף וְתִפְלוּתוֹ. אַךְ אֶת הָאַהֲבָה חַלְּקִי-נָא בְּכָבוֹד עַד שְׁנֵינוּ נִסְתַּפֵּק (אוֹ לֹא) בָּהּ עוֹד. וְאִם נִמַּס בִּנְשִׁיקָה אוּכַל לָחוּשׁ אֵיךְ בְּמַקְבִּיל נָחָשׁ לוֹחֵשׁ בַּחוּץ. וְאַתְּ אִם יָד תָּתוּר אַחַר שׁוֹקֵךְ כָּל הַמָּרוֹם הֵן יֵאָנַח וְיִשְׁתּוֹקֵק.

​The Lady's Third Song When you and my true lover meet And he plays tunes between your feet. Speak no evil of the soul, Nor think that body is the whole, For I that am his daylight lady Know worse evil of the body; But in honour split his love Till either neither have enough, That I may hear if we should kiss A contrapuntal serpent hiss, You, should hand explore a thigh, All the labouring heavens sigh.