top of page

תרגומי ויליאם בטלר ייטס - 1 - William Butler Yeats

עודכן: 17 ביולי 2023

לפני שנות דור ויותר התחלתי לתרגם את שיריו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1865-1939), חתן פרס נובל לשנת 1923, ונכבשתי בקסמם. במרוצת השנים התפרסמו חלק מהתרגומים בעיתון "הארץ", ובכתבי העת "קשת החדשה" , "גג" , "ליטרטורה" , "שְׁבוֹ" ו-"הו!".


מדי שבוע יצטרפו לקובץ "ברבורי הפרא שביער" תרגומים נוספים. התרגומים יופיעו תחילה לפי סדר פרסומם, ואחר-כך יסודרו בסדר הכרונולוגי של מועדי חיבורם.

​​לדה והברבור


וּלְפֶתַע, הַךְ! מוּטַת כָּנָף חוֹבֶטֶת

עַלְמָה נוֹטָה לִיפּוֹל. וּכְבָר שׁוֹקָהּ לָטוּף

בִּשְׁחוֹר רַגְלָיו. פִּיו צַוָּארָהּ לוֹפֵת, וְאֶת

רַכּוּת שָׁדֶיהָ הוּא מַצְמִיד אֵלָיו לַגּוּף.


כֵּיצַד תּוּכַל יָדָהּ הַמְבֹעָתָה הֲדוֹף

אֶת פְּאֵר צִיצַת הָעוֹף מִבֵּין רַגְלֶיהָ?

וּבְלֹבֶן יְצוּעָהּ אֵיךְ לֹא תָּחוּשׁ בְּדֹפֶק

סוּפַת לִבּוֹ שֶׁל זָר הַנָּח עָלֶיהָ?


מֵרֶטֶט חֲלָצַיִם, שָׁם נוֹלָד

מִגְדָּל מָט, קִיר נוֹטֶה וְגַג בּוֹעֵר

וַאֲגָּמֶמְנוֹן מֵת.


וּמִשֶּׁכְּבָר דָּלַק, הִשִּׂיג וּבָהּ רָדָה

אַף הֲפָכָהּ כַּלַּת דָּמִים לְפֶרֶא מְכֻנָּף, הַמְּנַתֵּר

עָלֶיהָ בְּחֵמָה, הֲאִם נָסַך בָּהּ קְצָת יוֹתֵר

דֵּעָּה, בְּטֶרֶם יִשְׁמְטָהּ מִפִּיו בְּלֹא חֶמְדָּה?

​​Leda and the Swan


A sudden blow: the great wings beating still

Above the staggering girl, her thighs caressed

By the dark webs, her nape caught in his bill,

He holds her helpless breast upon his breast.


How can those terrified vague fingers push

The feathered glory from her loosening thighs?

And how can body, laid in that white rush,

But feel the strange heart beating where it lies?


A shudder in the loins engenders there

The broken wall, the burning roof and tower

And Agamemnon dead.


Being so caught up,

So mastered by the brute blood of the air,

Did she put on his knowledge with his power

Before the indifferent beak could let her drop?

 

המסע לביזנטיון


I

אֵין זוֹ אַרְצָם שֶׁל אֲנָשִׁים זְקֵנִים. הַצְּעִירִים

זֶה בְּחֵיק זֶה, הַצִּפּוֹרִים בְּרֹאשׁ עָנָף,

דּוֹרוֹת עָבָרוּ – חֹמֶר לְשִׁירִים,

מַפְּלֵי הַסַּלְמוֹן וּבַיָּם קְהַל מָקָרֶלִים צָף.

אֶת בּוֹא הַקַּיִץ חוֹגְגִים חַיּוֹת וְצִפּוֹרִים

כָּל שֶׁנּוֹלָד וְמֵת חַיָּיו חוֹלְפִים בִּיעָף;

לָכוּד בְּתוֹךְ נִגּוּן יִצְרִי. כָּך נִנְטָשִׁים

לָעַד אַנְדָּרְטָאוֹת שֶׁל הַתְּבוּנָה הָאֱנוֹשִׁית.


II

אָדָם זָקֵן חָשׁוּב כַּמֵת. דִּינוֹ כָּרֵת

דּוֹמֶה לִמְעִיל יָשָׁן תָּלוּי עַל מְשׂוּכָה בְּלוּיָה,

אֲבָל נַפְשׁוֹ מוֹחֵאת כַּפֶּיהָ וְקוֹרֵאת

עַל כָּל מוּם בְּגוּפוֹ 'הַלְלוּיָה'.

כָּל דּוֹר מְשׁוֹרְרִים אֶת דְּיוֹקָנוֹ חוֹרֵת

עַל אַנְדַּרְטָה שֶל זְמַן שֶׁכְּבָר הָיָה;

עַל כֵּן יַמִּים חָצִיתִי כְּדֵי לָבוֹא

אֶל בִּיזַנְטיוֹן – עִיר קֹדֶשׁ וְכָבוֹד.


III

אַתֶּם הַחֲכָמִים הַנִּצְרָבִים בְּאֵשׁ אֱלוֹהַּ

כְּבִפְסִיפָס-זָהָב עַל פְּנֵי הַקִּיר

צְאוּ נָא מֵאֵשׁ הַמִּזְבָּחוֹת, מִן הַמָּנוֹר וְהַמָּנוֹע

קְחוּ אֶת נַפְשִׁי, לַמְּדוּהָ תּוֹרַת שִׁיר.

אֶת נִשְׁמָתִי הַמְּלֹהָטָה אַכְּלוּ בְּכֹל לֹעַ

לְפֶגֶר חַי כְּפוּתָה הִיא כְּאָסִיר.

אַף בְּלִי לָדַעַת מַה טִּיבָם אוֹתִי תִּגְרֹר

אֶל פֵּרוֹתָיו שֶׁל תּוֹר הַנֶּצַח וְהָאוֹר.


IV

וּבְצֵאתִי מֵרְשׁוּת הַטֶּבַע, לֹא אַסְכִּים

לִמְשֹׁךְ צוּרוֹת שִׁירַי מִשּׁוּם מָקוֹר טִבְעִי,

אֶבְחַר בִּכְלֵי מְלָאכְתָּם שֶׁל הָרוֹקְעִים

צוֹרְפֵי זָהָב מֻבְחָר שֶׁיְּשֻׁבַּץ כִּרְאִי

אֶל מוּל מַבָּט לֵאֶה שֶׁל קֵיסָרִים קְרִירִים.

הֵם יוֹשִׁיבוּנִי עַל עָנָף זָהָב לָשִׁיר שִׁירִי

לִפְנֵי שׁוֹעֵי אַרְצָם וּקְהַל מַטְרוֹנִיּוֹת

אַצִּיג עָבָר, הֹֹווֶה וּמַה שֶּׁעוֹד עָתִיד לִהְיוֹת.

Sailing to Byzantium


I

That is no country for old men. The young

In one another's arms, birds in the trees,

—Those dying generations—at their song,

The salmon-falls, the mackerel-crowded seas,

Fish, flesh, or fowl, commend all summer long

Whatever is begotten, born, and dies.

Caught in that sensual music all neglect

Monuments of unageing intellect.


II

An aged man is but a paltry thing,

A tattered coat upon a stick, unless

Soul clap its hands and sing, and louder sing

For every tatter in its mortal dress,

Nor is there singing school but studying

Monuments of its own magnificence;

And therefore I have sailed the seas and come

To the holy city of Byzantium.


III

O sages standing in God's holy fire

As in the gold mosaic of a wall,

Come from the holy fire, perne in a gyre,

And be the singing-masters of my soul.

Consume my heart away; sick with desire

And fastened to a dying animal

It knows not what it is; and gather me

Into the artifice of eternity.


IV

Once out of nature I shall never take

My bodily form from any natural thing,

But such a form as Grecian goldsmiths make

Of hammered gold and gold enamelling

To keep a drowsy Emperor awake;

Or set upon a golden bough to sing

To lords and ladies of Byzantium

Of what is past, or passing, or to come.

 

The Lover Tells Of The Rose In His Heart

ALL things uncomely and broken, all things worn out and old,

The cry of a child by the roadway, the creak of a lumbering cart,

The heavy steps of the ploughman, splashing the wintry mould,

Are wronging your image that blossoms a rose in the deeps of my heart.

The wrong of unshapely things is a wrong too great to be told;

I hunger to build them anew and sit on a green knoll apart,

With the earth and the sky and the water, re-made, like a casket of gold

For my dreams of your image that blossoms a rose in the deeps of my heart.


האוהב מספר על השושן שבלבבו

הַכֹּל כֹּה בָּלֶה וּמְרֻפָּט, הַכֹּל מְשֻׁמָּשׁ וְשָׁבוּר,

קוֹל קִרְטוּעַ קָרוֹן בַּדְּרָכִים, זַעֲקוֹת יֶלֶד דַּךְ וְכוֹאֵב

בִּכְבֵדוּת מִתְהַלֵּך הָאִכָּר, וּמַתִּיז נִתְזֵי רֶפֶשׁ עָכוּר,

שֶׁיָּעִיבוּ דְּמוּתֵךְ הָעוֹלָה כְּשׁוֹשַׁן צַח בְּעֹמֶק הַלֵּב.

כְּלָל לֹא קַל לְסַפֵּר עַל דְּבָרִים שֶׁאִבְּדוּ זֶה מִכְּבָר אֶת צַלְמָם

לוּ בְּנִיתִים מֵחָדָשׁ עַל עַלְוַת תֵּל הָיִיתִי יוֹשֵׁב

כְּתֵבַת פָּז טְבוּלַת נְהָרָה מִתְחַדֵּשׁ אָז הָיָה הָעוֹלָם

וְחוֹלֵם על דְּמוּתֵךְ הָעוֹלָה כְּשׁוֹשַׁן צַח בְּעֹמֶק הַלֵּב.

 

​חלקת דשאים


תְּמוּנָה וְסֵפֶר נִשְׁאָרִים

חֶלְקַת דְּשָׁאִים לְטִיּוּלִים

לִשְׁאֹף אֲוִיר וּלְתַרְגֵּל

עַתָּה כְּשֶׁהַכֹּחוֹת בְּטֵלִים

חֲצוֹת. בַּבַּיִת שֶׁמִּכְּבָר

לֹא זָז דָּבָר, אוּלַי עַכְבָּר.


כְּבָר שׁוּם פִּתּוּי לִי לֹא יִקְרֹץ

שׁוּם מַדּוּחֵי דִּמְיוֹן פָּרוּעַ

בְּהִתְקָרְבִי אֶל יוֹם מוֹתִי

גַּם לֹא מַשַּק טַחֲנוֹת הָרוּחַ

לְכַלּוֹת בְּלוֹאִים, עַצְמוֹת הַמֵּת

לְהוֹצִיא לָאוֹר אֶת הָאֱמֶת.


הוֹ, צְקוּ-נָא בִּי טֵרוּף יָשִׁישׁ

אֶת עַצְמוֹתַי יֵשׁ לְעוֹרֵר

עַד אֶהֱיֶה טִימוֹן אוֹ לִיר

אוֹ בְּלֵייק הַמְּשׁוֹרֵר.

אֲשֶׁר הִכָּה בְּלִי הֶרֶף עַל כָּתְלוֹ

עַד שָׁחָה הָאֱמֶת אֵלָיו, שָׁמְעָה קוֹלוֹ.


וְרוּחַ כְּשֶׁל מִיכְּלְאַנגֶ'לוֹ אֲשֶׁר יָדְעָה

הַבְקֵעַ עַנְנֵי מָרוֹם בִּמְלֹא הַכֹּחַ

אוֹ שֶׁבְּטֵרוּף הַשְׁרָאָתָהּ

תַּחְרִיד מֵתִים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ מָנוֹחַ.

שֶׁאִם לֹא כֵן יִשְׁכַּח אָדָם הַקֵּן

עִם רוּחַ הַנְּשָׁרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַזָּקֵן.


An Acre of Grass


Picture and book remain,

An acre of green grass

For air and exercise,

Now strength of body goes;

Midnight, an old house

Where nothing stirs but a mouse.


My temptation is quiet.

Here at life’s end

Neither loose imagination,

Nor the mill of the mind

Consuming its rag and bone,

Can make the truth known.


Grant me an old man’s frenzy,

Myself must I remake

Till I am Timon and Lear

Or that William Blake

Who beat upon the wall

Till Truth obeyed his call;


A mind Michael Angelo knew

That can pierce the clouds,

Or inspired by frenzy

Shake the dead in their shrouds;

Forgotten else by mankind,

An old man’s eagle mind.

 

​אל סנאית בקיל-נה-נו


בּוֹאִי-נָא וּנְשַׂחֵק יַחְדָּו

לָמָּה זֶה מִמֶּנִּי תִּבְרְחִי

דֶּרֶךְ עֵץ שֶׁרוֹעֲדִים בַּדָּיו

כְּמוֹ נִשְׁקִי צָמוּד אֶל יְרֵכִי.

הֲחוֹשֶׁשֶׁת אַתְּ פֶּן אָמִיתֵךְ?

וַאֲנִי הֲרֵי כָּל שֶׁחָשְׁקָה נַפְשִׁי

הוּא לְשַׁפְשֵׁף קַלּוֹת אֶת קָדְקֳדֵךְ

וּלְהוֹצִיאֵךְ אַחַר-כָּך לַחָפְשִׁי.

​To A Squirrel At Kyle-Na-No

Come play with me;

Why should you run

Through the shaking tree

As though I'd a gun

To strike you dead?

When all I would do

Is to scratch your head

And let you go.


Comments


bottom of page