תמוטת המשטר הטוטליטרי והחזרת החירות לאנושות - אך לא ליהודים
עודכן: 20 במרץ
על טורו השלישי של אלתרמן: "מעשה בצ'רטר האטלנטי" שהתפרסם ב-19.2 לפני 80 שנה
פורסם: חדשות בן עזר ,גליון 1823 20/2/2023
פורסם: אתר נתן אלתרמן , 19/2/2023
את שירו השלישי בסדרת שירי "הטור השביעי" – "מעשה בצ'רטר האטלנטי" – פִּרסם אלתרמן בעיתון "דבר" מיום י"ד באדר א' תש"ג (19.2.1943). שירו התפרסם כמו שני קודמיו בטורו השביעי של העמוד השני של העיתון, וזה היה המיקום הקבוע של כל השירים שעתידים היו להידפס במדור זה במהלך השנים. משום כך זכו השירים הז'ורנליסטיים הללו להיקרא "הטור השביעי".
בעבר היה זה המיקום הקבוע של שירי "רגעים" שפִּרסם אלתרמן בעיתון "הארץ" (אותם 297 שירים אקטואליים שעליהם חתם בשם-העט "אגב"). שירים אלה התפרסמו במשך יותר משמונה שנים (מ-7.11.1934 ועד 1.1.1943). והנה, דווקא את המיקום הזה – את הטור השביעי של עמוד 2 – הִקצה עורך "הארץ" סמוך לעזיבת אלתרמן את עיתונו ל... שלונסקי, שהיה שושבינו של אלתרמן והכניסוֹ בברית השירה העברית.
עיקר משרתו של אלתרמן בעיתון "הארץ" היה כרוך בתרגום ידיעות שהגיעו בטלפרינטר מסוכנויות הידיעות בעולם, ואת שירי "רגעים", חיבר ללא תוספת שכר בין ידיעה לידיעה (שירו האחרון ב"רגעים" התפרסם ביום 1 בינואר.1943). והנה, כבר במהלך ינואר 1943 נתפס המקום הזה – הטור השביעי של העמוד השני – לשם פרסומו של המדור "דגש קל" מאת "אשל" (א' שלונסקי), מורהו של אלתרמן. אין זאת כי העורך הצעיר גרשון שוקן, שדחה את בקשתו של אלתרמן להעלאת שכר ונפגע כנראה כשאלתרמן עזב את עיתון "הארץ" בטריקת דלת, ביקש לאותת לעובד המסור, שהתמיד בעבודתו כעשור תמים לפני ש"ערק" לעיתון "דבר," שעיתון "הארץ" יכול להסתדר גם בלעדיו ואף למצוא לו מחליף גדול ובכיר ממנו.
ואולם, המדור "דגש קל", שבּוֹ פרסם שלונסקי בעיקר תרגומים מן השירה הרוסית ורק שיר מקורי אחד פרי-עטו, לא הצליח להתחרות עם טוריו האקטואליים הקלים והחכמים של אלתרמן בעיתון "דבר", שנתחבבו עד מהרה על ציבור הקוראים. יש להניח שהצלחתו של אלתרמן הייתה לשלונסקי לצנינים, כי הוא פסק מלפרסם את מדורו ב"הארץ" לאחר כארבעה חודשים בלבד (בפעם האחרונה נדפס המדור ביום שישי, ט"ו סיון תש"ג; 18.6.1943). לעומת זאת, מדורו של אלתרמן ב"דבר" התפרסם בהתמדה שנים רבות שהניבו כשבע מאות טורים. בהעדר מדיוּם אחר ראוי לשמו, הייתה העיתונות היומית באותה עת בשיא כוחה, וטוריו השבועיים של אלתרמן היו לשיחת היום.
*
אחרי שעקבנו אחר השיר הראשון במדור "הטור השביעי" ("נקודת ארכימדס") והשיר השני ("הגנרלים בשבי"), מגיע תורו של השיר השלישי במדור זה ("מעשה בצ'רטר האטלנטי", מיום 19.2.1943). שיר זה נסב סביב אותה אֲמָנָה שנחתמה בקיץ 1941 בידי צ'רצ'יל בשם בריטניה ובידי רוזוולט בשם ארצות-הברית בפגישתם על אוניית מלחמה באוקיינוס האטלנטי מול חופי ניו-פאונדלנד. האמנה כללה כללים ועקרונות שנועדו לאפשר את כינונה של מציאוּת חדשה בעולם עם תום המלחמה. מנהיגי העולם החופשי הצהירו בה על מטרתם להביס את המשטר הנאצי ולכונן בעולם "שלום שיאפשר לכל האומות לחיות בשלום בגבולותיהן, ותושביהן לא יחיו עוד בפחד ובמחסור".
התוועדותם של שני המנהיגים הגדולים למען ביסוסם של שלום ושוויון ברחבי העולם הנאור הייתה אחת משבע הפגישות המרכזיות של הנהגת בעלות-הברית בשנות מלחמת העולם השנייה. בטור מאוחר יותר ("הסרטיפיקט האחרון, שהתפרסם בעיתון "דבר" מיום ט"ז בניסן תש"ה, 30 במארס 1945) חזר אלתרמן והזכיר את המסמך העקרוני הזה, הקרוי "הצ'רטר האטלנטי", שכלליו קבעו בין השאר ששינויי טריטוריה ייעשו בהתאם לרצון הציבור, שתהיה לעמים זכות להגדרה עצמית ושלאחר המלחמה יפורק נִשקן של המדינות התוקפות.
בחודש פברואר 1943, במועדי פרסומם של טוריו הראשונים של אלתרמן בעיתון "דבר", התחוללו בעולם אירועים רבי-משמעות שהתחילו להחזיר לאנושות את התקווה ש"בעלות-הברית" עשויות למגר בזמן הקרוב את כוחות הרֶשע ולהחזיר לעולם את שפיוּתו. ב-2 בחודש הודיעו הכוחות הסובייטיים כי אחרון החיילים הגרמניים נכנע בקרב סטלינגרד שהתמשך 163 ימים. ב-4 בחודש נסוג הגנרל פלדמרשל רומל, מבכירי הוורמכט, מלוב לתוניס (שם הוכנע במאי של שנת 1943 – כניעה שהובילה להתאבדותו בגרמניה בשנת 1944). ב-6 בחודש הִרשה היטלר לצבאו לסגת מאיזורי כיבוש באוקראינה. ב-12 בחודש התקיימה ועידת קזבלנקה, שבָּהּ החליטו צ'רצ'יל ורוזוולט על האסטרטגיה של "בעלות-הברית" בזירה האירופית. ב-17 בחודש, לאחר שנחל סִדרת תבוסות, שבמהלכה הוטבעו שלוש צוללות גרמניות, ניסה היטלר למַנות רמטכ"ל חדש לצבאו, אך ללא הצלחה. סוף שלטונו כבר נראה באופק, במיוחד לאנשים המיטיבים לראות למרחוק כדוגמת "נתן החכם", בעל הטורים.
בטורו השלישי מיום 19.2.1943 – "מעשה בצ'רטר האטלנטי" – "התיילד" אלתרמן, וכבנו של מייסד גן-הילדים העברי, שהתחנך על סיפורי ילדים, סיפר לקוראיו בחביבות דידקטית כשל גננת היושבת מול כיתת תלמידיה מין "סיפור אגדה" הפותח במילים "יום אחד..." (במתכונת המקובלת בסיפורי אגדה לילדים קטנים). הפתיחה ב"מעשה ב..." היא גם נוסחת כותרת האופיינית למעשיות המיוחסות לרבי נחמן מברסלב, ואלתרמן – צאצא של חסידי חב"ד – השתמש בה במעשיותיו לילדים "מעשה בפ"א סופית" ו"מעשה בחיריק קטן".1
בסיפור ה"אגדה" שלפנינו האניש אלתרמן את הצ'רטר, והֲפָכוֹ לגיבור שירו – מין תייר סקרן ושוחר חידושים המגיע לביקור חווייתי במקום זר ואקזוטי, שאת מנהגיו אין הוא מכיר. אלתרמן ניצל כאן את העובדה שלמילה האנגלית "charter" יש שתי הוראות שונות, לכל הפחות (היא גם מציינת "אֲמנה" בעלת תוקף משפטי וגם "טיסת שֶׂכר"),2 וכך הפך את הדמות המואנשת (את המִסמך שעליו חתמו צ'רצ'יל ורוזוולט) למין תייר המגיע לחופשת נופש מענגת בחופיו הדרומיים של אגן הים התיכון, ושָׁם הוא מנסה להבין את המראות ואת המנהגים הנגלים לעיניו.
בהגיעו לאלג'יר חש "תיירנו" אווירת חופש קלה ונעימה. ואכן, לנגד עיניו מתגלה חבורה צוהלת, רוקדת ומזמרת בצל עצי התומר. בסגנון משחקי חֶברה שהיו נהוגים בעת היכתב השיר,3 הוא פונה אל בני החבורה ושואל אותם בסגנון ילדותי: "מִי אַתֶּם, חֲמוּדַי?", והחוגגים עונים לו לחרדתו: "חֻקֵּי נִירְנְבֶּרְג אָנוּ" (חוקים שהם, כמובן, היפוכם הגמור של הכללים הכלולים ב"צרטר האטלנטי"). ושִמחה זו של בני החבורה על שום מה? בני החבורה הצוהלת מודים שהם חוגגים את כשלונו של העולם החופשי והנאור למגר את כוחם ולהרוס את מחנות הריכוז שהוקמו בהשראתם. החוגגים – דמויותיהם המואנשות של חוקי נירנברג – אף מודים שקינן בהם החשש פן יָקיץ עליהם הקֵץ עם תבוסת המשטר הנאצי, אך מבַשרים לצ'רטר-התייר בשִׂמחה רבה שדבר לא נשתנה. הכול נשאר על כנו, כפי שהיה מאז הוכרזו לראשונה חוקי הגזע שמונה שנים קודם לכן:
מעשה בצ'רטר האטלנטי
יוֹם אֶחָד סָר הַצַּ'רְטֶר לְאֶרֶץ אַלְזִ'יר
וַיִּרְאֶה יְצוּרִים מֻפְלָאִים עַד אֵין אֹמֶר
סוֹבְבִים לְתֻמָּם בְּמָחוֹל וָשִׁיר
מוּל דִּגְלֵי בְּנוֹת-הַבְּרִית
בֵּין עֲצֵי הַתֹּמֶר.
וְהַצַּ'רְטֶר חִיֵּךְ וַיְּאֻשַּׁר עַד בְּלֵי דַּי,
לֵאמֹר – חֹפֶשׁ וּדְרוֹר... וַיְּבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ,
וַיִּשְׁאַל לַחֶבְרָה: – מִי אַתֶּם, חֲמוּדַי?
וַיֹּאמְרוּ: – חֻקֵּי נִירְנְבֶּרְג אָנוּ.
וַיְּשַׁפְשֵׁף הָאוֹרֵחַ עֵינָיו וַיֶּחֱרַד
וַיְּמַלְמֵל: אַךְ חֲלוֹם הוּא... אֶזְרֶנּוּ נָא הָלְאָה!
אַךְ לַשָּׁוְא, חֻקֵּי נִירְנְבֶּרְג כָּאן, עַד אֶחָד
וְדִגְלֵי הַשִּׁוְיוֹן
שָׁטִים מִלְּמַעְלָה.
אָז הַצַּ'רְטֶר נִרְתַּע וַיָּזוּז... וַיָּזוּז...
עַד בְּגֶדֶר-שֶׁל-תַּיִל כְּתֵפוֹ נִתְקָלָה.
וַיַּבֵּט
וַיִּרְאֶה מַחֲנֵה-רִכּוּז
וְדִגְלֵי הַשִּׁוְיוֹן
שָׁטִים מִלְּמַעְלָה...
וַיִּגְשׁוּ הַחֻקִּים אֶל אוֹרְחָם הַמְמַצְמֵץ
וַיְּדַבְּרוּ וּלְשׁוֹנָם כְּפוֹרַחַת:
הוֹי חָשַבְנוּ הֵקִיץ כָּאן עָלֵינוּ הַקֵּץ
אַך לַשָּׁוְא רַק פָּחַדְנוּ פַּחַד.
הַמַּחֲנֶה עַל תִּלּוֹ, הַגָּדֵר אֵיתָנָה
וְעַל קְהַל אֲסִירֶיהָ סוֹגֶרֶת.
וְדִגְלֵי הַחֵרוּת – לִוְיַת חֵן לַתְּמוּנָה –
מְעִידִים עַל חִלּוּף הַמִּסְגֶּרֶת.
כִּי וִכּוּחַ נִמְשָׁךְ עוֹד נוֹקֵב, חוֹדֵר
וְאוֹמְרִים (אַל תִּטְעַן: לֹא שָׁמַעְתִּי...)
שֶׁבִּכְלַל עִנְיַן הֲרִיסַת הַגָּדֵר
הוּא עִנְיָן... אֵיךְ לֹאמַר... פְּרִיבַטִי.
הָרוֹצֶה יַהֲרוֹס, וְאִם לָאו – תַּעֲמוֹד,
וּמְגִלַּת הַחֵרוּת רַק תּוֹסִיף הוֹד וָהֶדֶר.
יִהְיֶה חֹפֶשׁ הַדָּת, הַדִּבּוּר, וְכֵן עוֹד...
וְחֹפֶשׁ קִיּוּם הַגֶּדֶר.
אַך בָּזֹאת, כָּאָמוּר, עוֹד דָּנִים וְדָנִים
וּבֵינְתַיִם אִתָּנוּ שֵׁב וְתָנוּחַ,
זֹאת אָמְרוּ הַחֻקִּים, וַיַּחְצִיפוּ פָּנִים,
הַצַּ'רְטֶר יָשָׁב
כִּי לֹא קָמָה בּוֹ רוּחַ.
כָּךְ יוֹשֵׁב עִם בְּנֵי נִירְנְבֶּרְג צַ'רְטֶר אַטְלַנְטִי
וְלוּלֵא שֶׁרָאִיתִי זֹאת, לֹא הֶאֱמַנְתִּי.
נתן א.
אחת הפִּסקאות במאמר המערכת של עיתון "דבר" מיום 17.2.1943 שימשה קָטַליזטור לכתיבת שיר זה, וכך נכתב בה: "ארבעה חודשים חלפו מאז סיפוח אפריקה הצפונית לארצות הצ'רטר האטלנטי וכל ההגבלות שהוטלו על היהודים על ידי ממשלת וישי עדיין קיימות כאשר היו, והיהודים עדיין עצורים במחנות ההסגר [...] הצ'רטר האטלנטי לגבי לא יהודים וחוקי נירנברג לגבי יהודים".4
ודוק: אם שירו של אלתרמן נכתב, סודר, נשלח להגהה, חזר מִמנה ונדפס בלילה שבין 18.2.1943 לבין 19.2.1943 פחות משתי יממות לאחר פרסום מאמר המערכת הנ"ל, יש לשער באיזו מהירות הוא נכתב. ולא בכדי: מאמר מערכת זה אישר את אשר ידע אלתרמן מידיעות קודמות שנתפרסמו בעיתונות של אותו שבוע. כך, למשל, בעיתון "הארץ" מיום י' באדר א' תש"ג (15.2.1943) הופיעה מודעה קצרה בעמוד השער המספרת כי מושל מרוקו נשאל מתי יבוטלו בארצו החוקים האנטישמיים שהנהיגה ממשלת וישי; והמושל ענה כי החוקים האלה יבוטלו בהדרגה, לכשיתאפשר הדבר, והוסיף שבהווה אין הם פוגעים אלא ב-11 אלף איש בלבד מתוך שמונת המיליונים של תושבי מרוקו. בעיתון "דבר" מיום ז' באדר תש"ג (12.2.43) נדפסה בעמוד השער ידיעה על יהודים שנשלחו על נשיהם טפם למחנות הסגר וכל נכסיהם נשארו הפקר, ללא כל השגחה.
בשירו של אלתרמן, חוקי נירנברג המפזזים באלז'יר בשמחה ובצהלה תחת עצי התומר מזמינים את האורח "אִתָּנוּ שֵׁב וְתָנוּחַ",5 והצ'רטר-התייר אכן יושב "כִּי לֹא קָמָה בּוֹ רוּחַ". לזוועתו מתברר לו שבצפון אפריקה – שבָּהֹ עדיין שלטה ממשלת וישי עד סוף 1944 – דרים להם זה בצד זה באין מפריע חוקיו הנאורים של "הצ'רטר האטלנטי" ו"חוקי נירנברג" החשוכים.
לא במקרה השתמש כאן אלתרמן במילים "כִּי לֹא קָמָה בּוֹ רוּחַ", המעלות את זֵכר דברי רחב הזונה המשתפת פעולה עם כובשי עירהּ ועמהּ: "וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם" (יהושע ב, יא). את דברי רחב הזונה שם אלתרמן בפי צרפת שכּוּנתה כידוע בשם "זונה פוליטית" על שום מעשיה הלא מהוגנים וחסרי הבושה, בעת המלחמה.
גם טורו של אלתרמן "החזית השנייה" מיום 18.1.1944, שנכתב פחות משנה לאחר הטור שלפנינו, פותח בנוסח שיר-העם הביאליקאי "היא יושבה לחלון", המספר כזכור על צעירה הנחשבת פרוצה בעיני הבריות. וכך כתב אלתרמן בטורו: "הִיא יוֹשְׁבָה בַּחַלּוֹן / וְסוֹרְקָה שְׂעָרָהּ. / וְעַל יַד הַחַלּוֹן / גֶּנֶרָלִים שׁוּרָה". מדוע נטל אלתרמן מביאליק את תיאורה של נערה חסרת מוּסר וקלת-דעת שהבריות הוציאו לה שם רע ("בְּעֵינֵיכֶם הִיא פְרוּצָה") לתיאורה של החזית שפתחו בעלות הברית נגד גרמניה?
לפנינו תגובה אירונית לענייני דיומא: ב-1943 החליטו כידוע בעלות הברית לפתוח חזית שנייה באירופה, והיעד שנבחר היה חופי נורמנדי בצרפת. תכניתם הייתה להתקדם מצרפת לתוך גרמניה, ולכבוש את חבל הרוהר ואת חבר הסאר, שניהם מרכזי תעשייה חשובים, בהנחה שגרמניה לא תוכל להתמודד עם מלחמה בשתי חזיתות. ייתכן שבעקבות היותה של צרפת "שחקן ראשי" הן בבחירת יעדיה של "החזית השנייה" הן בהשתתפות פעילה במתקפה נגד גרמניה תיאר אלתרמן באירוניה אותה ואת מדיניותה בדמותה של "זונה פוליטית" (כינוי שגור זה של צרפת ניתן לה גם בשל התנהגותם ההפכפכה והליבֶּרטינית של מנהיגיה).
כאשר הציג אלתרמן שהציג את צרפת כ"זונה פוליטית", הוא גם לא שכח את הקלוּת הבלתי נתפשׂת שבָּהּ החליפה צד "מהיום למחר" בשדות הקרב של "מבצע לפיד" (1942). אף ייתכן שהכינוי דבק בצרפת כי רבים ממלכיה, ולימים גם מדינאיה רבּי ההשפעה ועתירי הממון, החזיקו פילגשים ("קורטיזנות"). היו אלה תכופות לעתים "זונות מכובדות" שנהנו מסטטוס חברתי גבוה, מדירות פאר ומאתנן רב. ואולם, הכינוי הזה שימש על-פי-רוב מטפורה והאנשה לתיאור הקלוּת הבלתי-נסבלת שבָּהּ החליפה צרפת את נאמנויותיה הפוליטיות, בהתאם לאינטרס מזדמן הכרוך בדרך-כלל בענייני ממונות. אלתרמן מראה בעקיפין איך מאבדים הפוליטיקאים את ערכיהם ונכנעים לדרישות השליט הרודן, אף מחפשים ומוצאים הצדקות לדרישות אלה מתוך אינטרסים הפכפכים וזנותיים.
גם המילים שמציעים החוגגים לתייר (לצ'רטר) – "אִתָּנוּ שֵׁב" –מופיעות בווריאנטים שונים בסיפור מעשה דינה (בראשית לד, ט; שם, טו; שם, כב) המסתיים במקור המקראי במילים "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ" (שם, לא). בצטטו את דבריה של רחב הזונה ובצטטו דברים שנאמרו בתנ"ך בפרשת אונס דינה הכניס אלתרמן ברמז דק, כמעט בהיחבא, את דעתו על צרפת בכלל, ועל ממשלת וישי בפרט.
ממשלת וישי התמידה בקיום חוקי נירנברג גם לאחר תבוסת הנאצים, והפנתה עורף לחוקי המערב. כאן שָֹם אלתרמן בפי החוגגים, חסידיה של ממשלת וישי, את המילים: "יִהְיֶה חֹפֶשׁ הַדָּת, הַדִּבּוּר, וְכֵן עוֹד... / וְחֹפֶשׁ קִיּוּם הַגֶּדֶר. / אַך בָּזֹאת, כָּאָמוּר, עוֹד דָּנִים וְדָנִים". כך הראה אלתרמן את יכולתם של מדינאים נלוזים וחסרי מצפון להשתמש בכלים דמוקרטיים למטרות אנטי-דמוקרטיות, וכן את יכולתם להקים ועדות ה"דנות במצב" כדי לדחות עד-אין-קץ בדרכי עָרמה כל עניין הדורש טיפול מיידי.
כזכור, על "כשרונם" המיוחד של הפוליטיקאים להקפיא בתחבולות את המצב ולדחות את המעשים על-ידי הקמת ועדות ה"דנות המצב", הלעיג אלתרמן עוד באחד משירי "רגעים" המוקדמים, שקדמו לשירי "הטור השביעי" בשבע שנים בערך: "מַתְחִילוֹת הַשִּׂיחוֹת בְּמִלְמוּל חֲרִישִׁי . / עוֹבֵר חֹדֶשׁ אֶחָד, הַשִּׂיחוֹת נִמְשָׁכוֹת. / עוֹבְרִים שְׁנֵי חֳדָשִׁים, וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ שְׁלִישִׁי / מוֹדִיעִים:/ בְּקָרוֹב יִמָּשְׁכוּ הַשִּׂיחות. // הַשִּׂיחוֹת נִמְשָׁכוֹת, הַנּוֹשֵׂא מִשְׁתַּכֵּחַ / וְתוֹעֶה בְּסִבְכֵי הַשִּׂיחָה הַתּוֹעָה, / וְסָבִיב לַשִּׂיחוֹת הָעוֹלָם מְשׁוֹחֵחַ, / כִּי הָיוּ הַשִּׂיחוֹת לְשִׂיחַת הַשָּׁעָה. // וּמְשִׂיחִים הַשְּׁלִיחִים, בְּנִסְתָּר וְגָלוּי / וְעוֹקֵב אַחְרֵיהֶם הָעוֹלָם, לֹא לַשָּׁוְא. / כִּי מַצַּב הָעוֹלָם, זֶה הַפַּעַם תָּלוּי / בְּמַצַּב הַשִּׂיחוֹת הַדָּנוֹת בַּמַּצָּב. // יֵשׁ אוֹמְרִים כִּי אָסוּר עוֹד לִשְׁהוֹת וְלִדְחוֹת, / כִּי תֵבֵל עֲלֵי חוּט-שַׂעֲרָה מִתְנוֹדֶדֶת, / וּבָא זְמַן לְשַׁנּוֹת אֶת דַּרְכֵי הַשִּׂיחוֹת... / אֲבָל זֶהוּ נוֹשֵׂא לְשִׁיחָה מְיֻחֶדֶת".6
כך תיאר אלתרמן בשיריו ובטוריו את הדרכים העקלקלות שבהן מצליחים הפוליטיקאים למוטט כל חזון מדיני נאצל ולהָפכוֹ למציאוּת אפורה ודלוחה. בטורו "הצ'רטר האטלנטי" הוא הראה כיצד הם מצליחים לסובב בדרכי כזב וכחש את המילים לטובת מטרותיהם הציניות ("חֹפֶשׁ קִיּוּם הַגֶּדֶר"), וכיצד הם מכַסים על ערוותם בהבטחות חסרות כיסוי ודוחים כל מעשה בהקמת ועדות ובקיום דיונים אין-סופיים חסרי כל ערך מעשי. טורו השלישי של אלתרמן מראה בעיקר איך מצליחים המשטרים הטוטליטריים להרים ראש – לקרוא לַיום "לילה" וללילה "יום" ולעוור את עיני הבריות – בהעדר מערכת משפט ראויה לשמהּ שתגן על הזקוקים להגנה.
הערות:
אלתרמן ניסח את הכותרת "מעשה ב..." במתכונת כותרות המעשיות של רבי נחמן מברסלב, שחלקן כלולות בספר "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות", כגון: "מעשה במלך וקיסר", "מעשה בבן מלך ובן שפחה שנתחלפו", "מעשה בשבעה בעטלירס" [קבצנים], או "מעשה בבן מלך שנפל לשיגעון" (המוּכּר גם בשם "מעשה בהינדיק" שעגנון שילבוֹ בסוף ספרו "סיפור פשוט"). על כן לא היטיבו עורכי הספר "הטור השביעי" בהחלטתם לשנות את כותרת השיר ל"מעשה שהיה בצ'רטר האטלנטי".
כך נהג אלתרמן גם בעת שתרגם את השיר "מכתב מאימא". הוא שם בפיה את המילים "אַל תִּתְאַמֵּץ לִסְחֹב שְׁנֵי טַנְקִים יַחַד; / מוּטָב תִּסְחֹב אוֹתָם אֶחָד אֶחָד", וכך מתוך טעות תמימה מערבבת ה"יידישע מאמע" את היוצרות בין שתי ההוראות את המילה האנגלית tank ('טנק' בהוראת 'מֵיכל לנוזלים', לבין 'טנק' בהוראת רכב צבאי משורין, שאמנם קשורים זה בזה אך לא באופן שאמא כמותה יכולה לדעת).
כגון המשחק "שלום, אדוני המלך", שבּוֹ קדה קבוצת הילדים למי שנבחר לתפקיד המלך, ומכריזה באוזניו: "שלום אדוני המלך", וה"מלך" משיב ל"נתיניו": "שלום בניי היקרים", ושואל אותם: "איפה הייתם ומה עשיתם?" השאלה ששואל הצ'רטר את החוגגים ("מִי אַתֶּם?") כלולה בגרסה טרגית בטור "מגש הכסף", שבּוֹ האומה הישישה, שאינה מזהה את בניה, כי עיניה כהו מִזוֹקֶן, ושואלת אותם: "מִי אַתֶּם?". שאלתה מזכירה את שאֵלת יצחק הזקֵן "מִי אַתָּה בְּנִי" (בראשית כז, יח); ואת שאלת יעקב הזקֵן "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה" (בראשית מח, ח). שאלה זו אף מעלה את השאלה ששואל יהושע את הגבעונים ("מִי אַתֶּם וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ"; יהושע ט, ח), שכּן הנערים הלוחמים בני הארץ, כמו הגבעונים בשעתם, מגיעים אל מפתנה של הנהגת האומה לאחר הליכה ארוכה ומעייפת ברגל, בנעליים בלות ובבגדים מוכתמים בזיעת הקְרב והדרך ("לֹא הֶחְלִיפוּ בִגְדָם, לֹא מָחוּ עוֹד בַּמַּיִם / אֶת עִקְּבוֹת יוֹם-הַפֶּרֶךְ וְלֵיל קַו-הָאֵשׁ").
ראו ביאורה של פרופ' דבורה גילולה בכרך א' של מהדורת "הטור השביעי" שבעריכתה (תל-אביב 2009), עמ' 265 – 266.
מן השיר שלפנינו, המנוסח (בניגוד סרקסטי לתכניו הקשים) בסגנון רך של שיר או סיפור לילדים, עולות גם שורותיו של שיר הילדים "פרפר נחמד" מאת פניה ברגשטיין: "בּוֹא אֵלַי פַּרְפָּר נֶחְמָד, / שֵׁב אֶצְלִי עַל כַּף הַיָּד. / שֵׁב תָּנוּחַ, אַל תִּירָא – / וְתָעוּף בַּחֲזָרָה" (שירה של ברגשטיין נכתב בהשפעת שירו של ביאליק "הפרח לפרפר").
שירו "שיחה דיפלומטית", שנדפס בעיתון " הארץ" ביום כ"א באב תרצ"ו, 9 באוגוסט 1936, עמ' 2 (במדור 'רגעים' בחתימת "אגב").