תהום הפחד והפיכחון

שמשון חלפי /"דרכים" (שירים )/ ספרית פועלים וקרן תל-אביב לספרות ואמנות, 1991

פורסם: מעריב , 19/06/1992


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)


אלבום שירי-הזמר של שמשון חלפי - 'דרכים' - הוא סיכום של תקופה והזדהרות מאוחרת של השירה הבוהמיינית, שמחוותיה ונושאיה נתגלגלו במודרנה התל-אביבית, כניגון החוזר לאין-קץ: הדרכים, העלמה, הזמר, קרקס-העולם, שבחי הבנאלי והיומיומי, וכיוצא באלה תימות המוכרות לנו מן השירה שמבית-מדרשו של אלתרמן, ושמקורן בשירה הרוסית הצבעונית ורבת-היופי של פסטרנק הצעיר, מושכים אותנו כבחבלי-קסם אל עולמם הקסום של דפי אגדות נושנות.


ואולם, היופי העולה על גדותיו מרוב רגשה ושמחת חיים הוא רק צדם האחד של שירי שמשון חלפי: מן העבר השני משתרעים תהומות של טראגיות ושל אימה, של פיכחון המכיר היטב בגזר-דינו של החלוף, ומבטל בספקנות את ערכם של הרהורים רומנטיים תמימים: "זה סימן וזה אות / כי זזות השעות, / זהו אות וסימן / כי הגיע הזמן / לחילוף משמרות" ('חילוף משמרות') או: "שעות נעות, זזות / כמו עננים גזות. / שעה למות נוטה / הגיעה שעתה." ('יום דוהר').


בין קוטבי התמימות והספקנות נעה שירה זו ללא הרף, והעיקרון המנחה אותה הוא עקרון האירוניה הרומנטית, לפי מתבונן האמן ביצירתו ביחס כפול - יחס של יוצר ומשקיף כאחד. הוא טורח בבניית אשליה של עולם רומנטי, קסום וסעור-רגשות, ובעצם ידו הוא מוחה את האשליה ומבטלה במפנה של באתוס ובהתערבות סובייקטיבית: "כל אדם בונה את מקדשיו, /כל אחד בודה את אלהיו / תולה תקוות / בקצה קולב, / אבל גם זה / הינו לשווא".


לעתים, לובש הדובר מסכה תמימה של ילד סקרן ונאיבי ("למה רץ הנהר / אל מקום לא מוכר" או "למה שט הענן ... למה נד הכוכב"), אך סקרנותו מתבררת כסקרנות תמימה, להלכה, שמאחוריה מסתתרת חקרנות פילוסופית עמוקה. שאלותיו הקיומיות של העולם לובשות חזות ילדותית לכאורה, ולמעשה זוהי אותה תמימות המאפשרת למשוררים יחידי-סגולה "לראות את העולם כפתאומיים", כמאמר אלתרמן בשיר-הווידוי שלו 'איגרת'. אלה הם שירים פסוידו-נאיביים, הנשמעים לעתים כשירים קלילים ופשטניים שלא נועדו אלא להלחנה, אך מורכבותם מתבררת בקריאה שנייה ושלילית:


... עומדים אילנות, ראשיהם ערופים,


שותקים על שבעה מנעולים.


שופכת חמה חמתה על הכל,

חומסת שלוה ומרגוע,

הכל מסביב אין-אונים ואין-קול.


חמסין - חמתו של אלה. ("חמסין")


באופן פראדוקסלי מושיט הים, השרוע ביום חמסין "על סף עילפון", את זרועותיו: "שמא תבוא ישועה מצפון" (בגיגוד לשגרת המוסכמות, כי מצפון תיפתח הרעה). כייחור של השירה המודרניסטית, שינקה את לשונה הפיגורטיבית מן השירה הצרפתית-רוסית, שהרבתה בצירופים אוקסימורוניים שנוני-חוד, גם שיריו ה"תמימים" של שמשון חלפי מרבים בפראדוקסים, אך מבלי שמתלווה אליהם התחושה המנייריסטית של השירה הלוליינית, הרואה בפראדוקסים תחבולה חיצונית, ותו לא. כאן, מאחורי כל פראדוקס מילולי - כגון "שתיקה זועקת" - מסתתרת אמת פסיכולוגית עמוקה, שרק הצירוף, המלכד בתוכו דבר והיפוכו, יכול להקיפה: "...לומר לך הכול בשתיקה ... כי את שתיקתי את שומעת ... כי את מבינה את השקט, / ואת סערת לבבי / ואת השתיקה שזועקת / ואת תחכי לשובי".


הביוגראפיה השירית של שמשון חלפי, כך מסתבר מדבריו בריאיונות, לא הלכה בנתיב המקובל: משורר נחבא אל הכלים, שלא פרסם משיריו אלא מעט שבמעט, פגש, בעת שהות בקיבוץ, במלחין המחונן דוד זהבי, שהחל להלחין משיריו: ובעקבותיו באו מיטב המלחינים, ונטלו מתוך מגירותיו של חלפי טקסטים, שאותם הלחינו. אחדים מהם נעשו אבני-דרך בתולדות הזמר העברי ('סתיו' בהלחנת משה וילנסקי, 'בוקר חדש' בהלחנת מאיר נוי, 'אביב' בהלחנת משה וילנסקי, 'בוקר של זהב' בהלחנת נורית הירש ועוד). כך, ראשית פרסומו בא דווקא מכיוון השירים המולחנים והמושרים. רק עם צאת אלבום השירים 'דרכים' מתגלה שמשון חלפי גם כמשורר, יבתו נובעת מתוכו ככורח טבעי, כצו פנימי שאין ממנו מנוס. את פתרון החידה ניתן למצוא בשיר 'לאן נוסע הענן' ("איך, כיצד מרהיב הוא עוז / וממריא אל השחקים / משוטט במרחקים, / במילא ייעלם, יגוז"). כשם שהענן אינו יכול שלא לשוט, כך נגזר על איש-הרוח להלך ולשוטט בנתיביו שלו, הגם שגורל-חייו הכפוי מועיד לו סבל ומכאוב. גם כאן גוברים המציאות והפיכחון על האשליות, והאמת על מתיקות החלום.