תגובה לדברי נעמן כהן מיום 17.11.22: "אחד העם לא היה ציוני אלא אנטי-ציוני"
- Eyal Shamir
- 19 בנוב׳ 2022
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 21 בנוב׳ 2022
תגובה לדברי נעמן כהן, כפי שפורסמו בחדשות בן-עזר מיום 17.11.22 (גליון 1800)
פורסם: חדשות בן עזר ,גליון 1801, 21/11/2022
תודה לנעמן כהן על ברכותיו בגיליון חב"ע 1800 מיום 17.11.2022, אך למען האמת הזדעזעתי עד היסוד למקרא דבריו על אחד-העם ("אחד העם לא היה ציוני אלא אנטי-ציוני"). נעמן כהן מסתמך על דברי-בלע שהשמיע יריב פוליטי של אחד-העם, בלהט המאבק על הנהגת התנועה הציונית, ורואה בהם סימוכין. ואולם, דבריו של נורדאו שנאמרו כדי להשחיר את מתחרהו של הרצל ולהשמיט את הקרקע מתחת רגליו, אינם דברים שקולים ומהימנים שניתן להסתמך עליהם. אנחנו, המנוסים לצערנו במערכות בחירות תכופות, כבר שמענו לא פעם דברים כאלה, וגרועים מאלה, שנאמרו על-ידי אישים פוליטיים, שאחר-כך לחצו את ידו של יריבם שאותו הכפישו.
לכתוב על אחד-העם שלא היה ציוני פירושו לומר שגם ביאליק וכל סופרי אודסה, שראו בו את מנהיגם הבלתי-מעורער, לא היו ציונים. האמת הייתה שבעוד שהרצל דיבר על "מדינת היהודים" כעל הישג שניתן להגיע אליו "מהיום למחר", אחד-העם חשב שצריך קודם לחנך את העם (שרוב בניו עדיין החזיקו בהשקפת-עולם הדומה לזו של העדה החרדית של ימינו), כבימי "דור המִדבּר" שהועלה לארץ בהנהגת משה. לשם כך הקים אחד-העם באודסה מערכת חינוך חדשה שבה בנים ובנות חבשו אותו ספסל לימודים; הוא יזם הכנת ספרי לימוד חדשים ומודרניים, הקים עיתונים וכתבי-עת חדשים לבני כל הגילים והמגזרים. בימי קדם ארכה "הכשרת הלבבות" ארבעים שנה, ובדורות האחרונים היא ארכה חמישים שנה (מהקונגרס הראשון ועד הקמת המדינה). התחזית של אחד-העם הייתה אפוא הגיונית וריאלית יותר מזו של הרצל.
ההישגים של חוג אודסה שהלך לשיטתו של אחד-העם היו גדולים מהמשוער. הנה, אנחנו רגילים להאמין שבן-יהודה, איש מחנהו של הרצל, היה "מחיה השפה העברית". זו טיבה של פרסומת שאינה מדייקת בעובדות. האמת היא שבן-יהודה הוסיף לעברית כמאתיים תחדישים, שרבים מהם נדחו ולא נשתגרו. ביאליק לעומתו חידש כחמש מאות מילים, שרובן נשתגרו (חוץ מצירופי מילים וממימרות). הרצל, שידע היטב את כוחם של תעלולי הפרסומת ויחסי-הציבור עוד מימי עבודתו בעיתונות, ידע לכוון זרקורים ומגבירי-קול כלפי כל הישג והישג של בני-חוגו ומעריציו. בימינו, ניתן מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית לשאוף לחקר האמת ולא להיגרר ללא ביקורת אחרי תדמיות ופעלולי תקשורת.
אנשי חוג אודסה לגלגו על מופעי הראווה של הרצל: מסעות מתוקשרים במרכבה מפוארת לחצרות קיסרים ורוזנים, ביקור אחד ויחיד בארץ כדי להיפגש בירושלים עם הקיסר הגרמני וילהלם השני (לשם השוואה, אחד-העם החולה במחלת הטרשת ביקר בארץ פעמים אחדות וכתב בעקבות ביקוריו את רשמיו והמלצותיו בסדרת מאמריו המהימנה "אמת מארץ-ישראל"). גם הקונגרס הראשון שנערך באולם הקזינו של בזל עורר את לעגם של סופרי אודסה. באותה עת כתב ביאליק שירים סטיריים שהצליפו בהרצל ותיארו באירוניה את רצונו להשיג הישגי בִּן-לילה. ואולם, אחד-העם, שיכול היה להפיק הון פוליטי בלתי מבוטל משירים כאלה, לא הסכים לפרסמם בעיתוניו, כי אסור – כך אמר – לזלזל ולהטיל רפש בתנועה היקרה ללבבות רבים – תנועה היכולה ללכד קהילות נידחות לעם אחד. כך תיאר ביאליק הצעיר, מעריצו של אחד-העם, את הישגיו של הרצל בקונגרס:
בִּכְרַכֵּי יָם בִּמְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ יֵשׁ – בָּרוּךְ שֶׁכָּכָה לוֹ בָּעוֹלָם! – אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים כַּעֲנָקִים, עַםָ רָם – מִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם. וְאַנְשֵׁי פְּלָאוֹת הֵמָּה כֻלָּם, מֵהֶם כָּל דָּבָר לֹא יִפָּלֵא; בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה יַעֲשׂוּ מְדִינָה, וּבְבֹהֶן יָדָם – עוֹלָם מָלֵא… גַּם עַתָּה, אֹמְרִים, - לֹא, מַכְרִיזִים! – כְּבָר מוּכָן הַכֹּל שָׁם בְּוִינָא; - מִקֵּץ שְׁנֵי רְגָעִים וְדַקִּים חֲמִשָּׁה – וּתְהִי, לְמַזָּל טוֹב, מְדִינָה!.. | וּמְבַשְּׂרִים יוֹצְאִים – לֹא, הֵם רָצִים! – וּשְׁקָלִים אֹסְפִים, אֹסְפִים, אֹסְפִים; וְעַל הַנִּסִּים, עַל הַפֻּרְקָן הֵם כֹּתְבִים סְפָרִים, כֹּתְבִים, כֹּתְבִים. וּמִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ מְדִינָה! וּמִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים! – קְנוּ, קְנוּ יְהוּדִים בְּנֵי רַחֲמָנִים! בְּזוּזִים שְׁנָיִם, זוּזִים שְׁנָיִם! וּבְעוֹד הֵד פַּעֲמֵי הָעֲנָקִים בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת וּבָרְחוֹבוֹת – אֲנַחְנוּ חֲגָבִים נִסָּתֵרָה – מֵרָחוֹק נִשְׁמַע בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת… |
אולם, כאמור, אחד-העם לא התיר לביאליק לפרסם את הדברים (המשורר וחבריו כתבו גם דברים בוטים יותר בגנותו של הרצל), וביאליק למד מרבו ומורו מידות נאצלות של כיבוד זכותו של היריב הפוליטי להשמיע את דברו בלי חשש של חרם וביזוי. הוא גם למד מאחד-העם שטובת העם קודמת לטובתו האישית של המנהיג.
מי משני היריבים הפוליטיים השיג הישגים חשובים יותר בהמשך הדרך? את זאת אשאיר להיסטוריונים. אומַר רק שלא קל להפריד בין מילים למעשים, בין רוח לחומר. הנה, ביאליק שכָּתב את "בעיר ההרגה" אחרי פרעות קישינב, גרם בעקיפין להקמת כוח המגן העברי. כתביהם של יצחק בן-צבי מזה ושל זאב ז'בוטינסקי מזה, מקימי ה"גדודים העבריים", מעידים על ההשפעה המיידית והסוחפת שהייתה לשירו של ביאליק בכיווּן של התארגנות להגנה עצמית. רבים מבני הדור גמרו אומר, לאחר שקראו את השיר, בין שבַּמקור ובין שבְּתִרגומיו לרוסית וּלְיידיש, שעליהם לפרוץ את המעגל הטרגי של הגורל היהודי הנצחי; ששוב לא יסכימו למות "מות כלבים", לנוס "מנוסת עכברים" וּלהתחבּא "מַחֲבא פשפשים". גם בספרי ההיסטוריה נזכר השיר כגורם מֵאיץ וּמתסיס שהביא צעירים יהודים רבים להחלטה שיש להסיר את חטוטרת הגלות וְלִתבוע את הכבוד הלאומי שחולל.
שירו של ביאליק "בעיר ההרגה" מצטרף אפוא אל אותה רשימה מצומצמת ונבחרת של יצירות מופת מספרות העולם, שבראו מציאוּת חדשה, ולא רק שיקפו מציאות קיימת. אין רבות כאלה בתולדות הספרות. אפשר להעלות על הדעת, למשל, את "אוהל הדוד תום" של הריאט ביצ'ר סטו, ספר ששימש כלי-נשק בִּידי מדינות הצפון שדגלו בְּבִיטול העבדות, או את ספרו של אמיל זולא "אני מאשים", שתרם לזיכויו של דרייפוס, השפיע כידוע רבות על הרצל, וּבַעקיפין על דרכה של התנועה הציונית כולה. למרבה הפרדוקס, דווקא שיר תוכחה ניהיליסטי של אפס כוח ותקווה, שאינו מַבּיע כל אמון בִּיכולתו של העם להתעורר וּלחולל שינוי במצבו, חולל שינוי ערכים אופטימי בהשקפת העולם הלאומית, והוליד את הארגונים הטרוֹם צבאיים, למן "השומר" ועד לַ"הגנה". היהודי הֶחדש, לא כמושג לדיון מופשט, אלא כמציאות ממשית וקיימת, הוא במידה רבה תוצאה של הפואמה "בעיר ההרגה".
הרצל, למרבה הצער, הלך לעולמו בדמי ימיו, אך אם מתבוננים מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית על הישגיו, האין רוב הישגיו ניכרים דווקא בתחום הרוח? ספריו "מדינת היהודים" ו"אלטנוילנד", שבהם פרש את חזונו בדבר הקמתה של מדינה יהודית מודרנית, עיצבו את התודעה הלאומית ושינו את מהלך ההיסטוריה. אכן, למרבה האירוניה הטרגית, רוב הישגיו של הרצל – איש "הציונות המדינית" – התבטאו בתחום הרוח, בעוד שברוחה של "הציונות הרוחנית" האודסאית נולדו מהויות מעשיות וממשיות: הוקמו מוסדות כדוגמת האוניברסיטה העברית והוקמו מרכזים של חיי-מעשה כדוגמת העיר תל-אביב.
על כן, אין לזלזל באחד-העם ובממשיכי דרכו, אנשי "הציונות הרוחנית", שכביכול הסתפקו בענייני רוח. אמונים עליי דבריו של ביאליק שקבע: "אין רואים את הרוח, אבל היא הנוהגת את הספינה. היא – ולא הסמרטוטים האלה המתנפנפים מעל התורן לעיני כול".
