שתהא המוזיקה ים-תיכונית

עודכן: 14 ביוני

הגיגים ציוניים ופוסט-ציוניים ב"חגיגת בקיץ" של אלתרמן וב"אותו הים" של עוז

פורסם: מאזנים /‎,7 אפריל 1999


( טקסט מלא בהמשך הדף )






לחצו לקריאה כקובץ PDF

 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

שתהא המוזיקה ים תיכונית


הגיגים ציוניים ופוסט-ציוניים ב"חגיגת הקיץ" של אלתרמן וב"אותו הים" של עוז


לא מכבר יצא לאור ספרו של עמוס עוז "אותו הים“ שאותו השווה אבנר הולצמן, ראשון המגיבים על ספר חדשני ומפתיע זה, ל"חגיגת קיץ“ של אלתרמן.>1 הערה< ובדין, שתי היצירות אכן מגלות, כדברי החוקר, הטרוגניות מרובה: עירוב של ז'אנרים שונים, עלילה מלודרמטית עם קטעים של הגות קיומית. בשתיהן מתערב המחבר בין הנפשות הפועלות, עורך מאזן חיים שלם - ביוגראפי וספרותי - רומז ליצירות מפרי עטו ומפרי עטם של זולתו ואף משלח חצים שנונים במקטרגיו. מעניין הוא אף הנתון הקלנדרי, שאותו העלה אבנר הולצמן: קובץ שיריו האחרון של אלתרמן "חגיגת קיץ“ התפרסם בשנת 1965, באותה שנה עצמה שבה פרסם עוז את בכור ספריו "ארצות התן".

אני מבקשת לצאת כאן מן האבחנה הנכונה הזאת הקושרת בין שתי היצירות האפילות הללו, הנוגות והמחויכות כאחת, לפרוט אותה לפרטיה, אך גם להגיע באמצעות פרטים אלה אל האמירה הפוליטית הכוללת שלשמה נועדה כמדומה כל אחת מהן בדרכה. נפתח ונאמר כי שתיהן צבועות בשלל צבעי פירות, מיבולי הקיץ ושלהי הקיץ של אגן הים התיכון ("קיץ" בעברית מקראית פירושו "פירות שגמלו והבשילו", יש אומרים "תאנים בשלות", כגון בפסוק "אספו יין וקיץ ושמן ושימו בכליכם", ירמיהו מ, י). צדן הגלוי של שתי היצירות הוא "קרנבל" קיצי מרהיב עין ורב-משתתפים שזירתו היא "סטמבול" תל-אביב רבתי ובה שוק הפירות העולה על גדותיו מרוב תנובה ויבול (אצל אלתרמן),>2 הערה< או בת-ים ולב תל-אביב המנומרים בשלל טיפוסים אוהבי חיים ונהנתניים, ולא באינטלקטואלים צחיחים המתנזרים מהנאות החיים הפשוטות (אצל עוז). ממבט ראשון, לא קיץ יבש וחדגוני לפנינו כי אם קיץ דיוניסי ומטיף עסיס.


אך גם ההפך הוא הנכון. "קיץ" ו"קץ" אמנם משורשים שונים נגזרו, אך הקיץ הוא גם עונה כמושה ויבשה המלמדת על סוף השנה, ובאופן מטאפורי על קץ החיים. ואם "קיץ" פירושו "תאנים", הרי שהתאנים טיבן שהן הולכות ומבשילות, מתייבשות והופכות לדבלים, כבתיאור הזקנים שפניהם כדבלים (אלתרמן, 19), או כבתיאור מר סימן טוב שאשתו פוקחת עליו עין גם לאחר מותה, יצור עלוב ויבש "כדבלה" (שם, 119). גם ריקו, בנה של נדיה דנון, מקבילתה של מרת סימן טוב בספרו של עוז, הממשיכה להדריך את מנוחת שאריה לאחר מותה, נקשר למרים שגורשה ממנזר והייתה לזונה, והוא מדמה "את דמותה בבוא זקנתה, דבלת תאנה נושנה" (עוז, 103). ובנדודיורמילאי הוא נקלע למקום בבנגלה דש שבו הוא חש "משב של ריח תועה (ה)מזכיר תאנים בשלות" (שם, 141), וריח זה מעורר בו את זכר אהובתו דיתה שאותה הפקיר בארץ למחזריה ולמנצליה.


שתי היצירות הן אפוא יצירות בשלות של קיץ וקץ: יצירות המטיפות עסיס תאנים ושרף סמיך כדבש, הרואות את קו הקץ מנגד. המחבר האלתרמני היושב בסטמבול מסכם: "תמיד סברתי שהחורף, הכלב החי, טוב מן הקיץ, הארי המת, / ואף על פי כן,ת אני בוחר / לראות את הקיץ באור אחר" (אלתרמן, 41). וגם המספר ב"אותו הים“ יוצא למדבר ומהרהר בו הרהורים נוסח קוהלת, בחריזה פנימית המזכירה את נוסח המקאמה, בפסוקים שלא כצורתם ובאליטרציות מרובות: "רוע וחולי ומוות עוברים ושבים. לא כן המדבר הזה. לא כן כוכבי השמים. אלה קבועים. וגם זה הלוא רק לכאורה. טוב הכלב החי וחכמת המסכן מסכנה, ערער ערבה ערירי שהרוח עוררה ונטשה לנפשו. תמיד היא נוטשת. באה משם ושטה לשם, סובבת ושבה דומם. לא המתים יראוה ומתוק עוד האור לעיניים". (עוז, 113 הקיץ מדומה אם כן לא לכלב החי כי אם לארי המת: לעונה מפוארת, אך גם צהובה וכמושה, ולא רק לעונת אסיף ססגונית ושופעת פריון.


המימרה "טוב כלב חי מן האריה המת", המדברת בעקבות קוהלת בשבח החיים, ולו גם חיים דלים ונקלים, משמשת כאן לא רק בסיס לאמירה אקזיסטנציאלית אלא גם לאמירה ארס פואטית רבת פנים. אלתרמן רומז כאן להעדפתו את הספרות האירופאית הססגונית מאסכולת שלונסקי על ספרות הקיץ והמדבר החדגונית של ה"כנענים", ועל כךב כידוע את שירו האנטי-כנעני "מריבת קיץ". השיר עורר את זעמו של רטוש, והוא שלמד לימודי איסלם, בלשנות שמית והיסטוריה של עם ישראל, החליט להיתמם וללמד את אלתרמן - אגרונום על-פי הכשרתו האקדמית - שהקיץ הישראלי הוא זמן הבשלתם של התאנה והזית, הרימון והתמר, "שלא להביא בחשבון ... את האבטיח" (וזאת במאמרו "מנגד לארץ" ב"אלף“ מינואר 1950).>3 הערה< רטוש שעלה בילדותו עם משפחתו כשנתיים לפני עלייתה ארצה של משפחת אלתרמן, אף הגדיל עשות. הוא תקף את אלתרמן "אד הומינם" והציג את רעהו כטיפוס "גלותי", עולה חדש שאינו מכיר את הקיץ הישראלי ואינו מסוגל להסתגל אליו בנקל. האמת החוץ ספרותית הייתה כידוע שונה במקצת. אלתרמן נדד אז "פה ושם בארץ ישראל" עם ההנהגה המדינית ואנשי מע הביטחון כדי להתרשם באופן בלתי אמצעי ולאסוף חומר לטוריו, ואילו רטוש הכיר את הקיץ לא ממסעות התנועה והצבא, כי אם ממרפסתו המוצלת של בית קפה תל-אביבי.>4<


מתקפה זאת של רטוש שהייתה אות הפתיחה למרד בסמכותו של אלתרמן, עלתה מן הסתם בזיכרונו של המשורר בעת שחיבר את "חגיגת קיץ“ באמצע שנות השישים, בשיא השפעת המלחמה שהכריזו עליו נתן זך ובני חבורת "לקראת". אלתרמן נענה כאן לאתגרים שהציבו לפניו רטוש וזך, אף דחה אותם, הודה ב"אשמה" וכפר בה בחיוך - הכול בעת ובעונה אחת. המחבר האלתרמני גוער כביכול בעצמו על קוצר השגתו, כמי שטופח על מצחו ומאשים את עצמו בבורות ("אם דמית את הקיץ כנזיר / עולה יחף וחגור שק, / עתיד עתה לא להכיר / פניו בשוק. שוטפים עדרי ירק / ופרי"), אך למעשה הוא מלגלג כאן בטוב לב קליל על ההתנשאות חסרת החן ועל הידענות "המופלגת" שהפגין כלפיו רטוש במאמרו הנ"ל. כשם שרטוש היתמם ודן בקיץ האלתרמני כבקיץ ממשי, חוץ-ספרותי, תוך שהוא מתעלם ממשמעותו הסמלית הפנים-ספרותית המכוונת כנגד ה"כנענים", כך שקל אלתרמן לרעהו כגמולו, היתמם והעמיד פנים כאילו נתגלתה לו לפתע במאוחר אמת בוטאנית מפתיעה שאותה לא שיער כלל, בעוד שלאמיתו של דבר אין היא אלא אמת טריוויאלית שאינה צריכה ראיה, וכבר ב"כוכבים בחוץ“ מצויים שירים לא מעטים המתארים את הקיץונה של יבולי השדה והכרם, הבוסתן והפרדס.>5 הערה< בתחומים פואטיים אחרים - כגון דרכי המשקל והחריזה - ניהל כאן, כפי שהראתה רות קרטון-בלום בספרה "הלץ והצל", דיאלוג סמוי עם זך, שדיבר כזכור בגנות הריתמוס המיכאני של אלתרמן.>6 הערה< דומה שגם עוז מנהל כאן דיאלוג עם חורפיו ומקטרגיו כגון בקטע "חידת הנגר הטוב שהיה לו קול בס תהומי" על הנגר אלימלך שעשה למחבר שולחן ושמע ושר אופרות מהבוקר ועד הלילה, ובסופו של דבר התאבד כמי שהשיל מעליו תחפושת רבת שנים. קטע זה מעלה על הדעת את הביקורת הקטלנית של ד' מירון על "קופסה שחורה“ של עוז, שהיה בה יסוד מצמית וחסר הגינות אלמנטרית: יצירה מסוגננת, מלאכותית במודע ומנריסטית במתכוון שעוז כינה אותה באירוניה עצמית בשם "אופרה" של מסכות (בתוך הרומאן עצמו הואשמה על-ידי המבקר ב... "אופראיות",>7 הערה< אגב הקצפת ה"אבחנה" הביקורתית הזאת לממדים קולוסליים. ב"אותו הים“ משיל עמוס עוז, לפחות לכאורה ולהלכה, רבות מהמסכות שהעטה על עצמו כל השנים: את הפאתוס האופייני לכתיבתו, את ההיפרבולות ואת המחוות האופראיות הגדולות מן החיים, לטובת לשון המעטה חרישית וחיוך וולטריאני מוצנע, ואגב כך הוא נוהג באוטו-אירוניה גם בתולדותיו ואף ביצירותיו, שנרמזות כאן פה ושם בדרכים גלויות וסמויות. אפילו הרהורי עברה של גילוי עריות, כעין אלה שעוצבו ביצירה המוקדמת בפאתוס נשגב נוסח ברדיצ'בסקי, יורדים כאן ממרום שבתם וזוכים לעיצוב נמוך ויום-יומי, בדמותו האנטי-הירואית של אלברט דנון החושק במי שיכולה הייתה להיות כלתו, אשת בנו.>8 הערה< ואולם, גם אמת זו - כמו שאר אמיתות ביקורתיות שניתן להעניק לרומאן החדש - היא אמת חלקית בלבד.


"חגיגת קיץ“ היא מצד אחד חג אסיף נהנתני, ומצד שני היא DANSE MACABRE מבעית - ריקוד עיוועים של רוחות העבר וצלליו (ין פארודיה על כל דמויותיו של אלתרמן וכל סגנונותיו וכן מחול השחת של הגוף ההולך אל בית עולמו. כבר באמצע שנות השישים חש אלתרמן שגופו בוגד בו, וב"חגיגת קיץ“ ערךין מאזן של כל קנייניו - המוחשיים והרוחניים - שעליהם השקיף באירוניה, ללא שמץ של התרפקות נוסטלגית. גם מתקפתם של זך וסופרי "לקראת“ שהציגה את שירתו כאופציה שירית שאבד עליה כלח, גרמה לו לחשבון נפש ולער מאזן חיים. אחד משירי המחזור "שירים שבאמצע" (אלתרמן, 93-94 הוא "מחול מוות" יידי שזכה כאן לעיבוד מקורי: "שלושה כלי-זמר ניגנו בעיר / על כינור, על חליל, על תוף. / עבר על פניהם איש צעיר,/ אמרו לו: מילים לניגון הזהוב. /ב ומחק וחזר / ומחק ב ותיקן ... וכשראה כי ערב כבר, ... קם ויצא אל הקול המנגן / וצחק בפה שאין בו שן / ובידו הצהובה בדל נייר / וגופו גוחן, שמן, זקן" (והשווה לשורותיו של עוז בפרק "אדג'ו": "רק אתה, עפר וליחה / עד הבוקר כותב ומוחק, מחפש סיבה מחפש תיקון." עוז, 125). בגידת הגוף מעסיקה כאן לא במעט גם את עמוס עוז, שמדבר בספרו החדש על רקמות, תרתי משמע: על הרקמות המתפוררות של נדיה דנון שמתה מסרטן ועל מפיות הרקמה, מעשי ידיה, שהותירה באמצע המלאכה. אלתרמן ועוז כאחד מדברים על חוסר התוחלת שבצבירת קנייני חומר: מעשי הרקמה של נדיה אשר ישרדו הרבה אחרי מותה מהווים כאן רמז למעשה היצירה שהוא הוא הישארות הנפש של היוצר, הוא ולא הבית או חשבון הבנק שיותיר לשאריו.

ליל הקיץ, כפי שעולה ממחזהו של שיקספיר "חלום ליל קיץ“ או משירו של ביאליק "היה ערב הקיץ", הוא זמן של ארוטיקה וזנונים, המשבש את שיקול דעתו של כל אדם רציונלי (עד כי במחזהו של שיקספיר האישה המאוהבת מתקשה, עקב התעוררות הליבידו, להבחין בין גבר לבין חמור בשירו של ביאליק היא מתקשה להבחין בין כוהן גדול למגדל חזירים, והגבר מתקשה להבחין בין בנות חווה לבנות לילית). התשוקה הליבידינלית מתגברת אפילו אצל סמן-טוב הרפה והנרפס, איש כחרס הנשבר, עד כי אינו מבחין בין אישה נחשקת לבין המכשפה הרוקחת מרקחת אהבים משכרת. ובן-דמותו ביצירת עוז - יועץ המס עדין-הנפש אלברט דנון - מתקשה להחליט בין אהבת-פתע אסורה לדיתה ענבר, חברתו של הבן, לבין אהבה בשלה, נינוחה ומותרת לבטין, האלמנה בת השישים. ואגב, גם אלתרמן שהתקשה באמצע שנות השישים לבחור בין אשת חוק לאשת חיק, הגיע בשיר "שקר החן" מתוך המחזור "דברים שבאמצע" שב"חגיגת קיץ", למסקנה המצדדת בזכות אשת הנעורים שסר חנה: "האש המבשלת / אדומה עינה / פניה עשן / כפני הזקנה. // יפה ממנה / אחותה ברק, / אך לא היא תאכיל גבר / בשר וירק" (אלתרמן, 84-85).


תפיסת הקיץ תלויה כמובן גם לא במעט בגיאוגראפיה ובלוח השנה: במזרח הקיץ הוא עונה של מוות וכמישה, ויעידו פולחני מות התמוז שנתגלגלו גם אל השירה ה"כנענית" ואילו באיזורים צפוניים הקיץ הוא עונה רעננה ושאננה, ותעיד פתיחת הסיפור "ספיח" המתארת קיץ שכולו תכלת. לכן, סוף השנה בלוח העברי אינו חל בחורף, כי אם בשלהי הקיץ. וכך, בעוד ששירת הברבור של שיקספיר היא הרומאנסה "אגדת חורף“ המכוסה בגלידי הכפור הלבנים של הזקנה, שירת הברבור של אלתרמן (שתרגומיו המקובצים לארבעה ממחזות שיקספיר ראו אור במהדורה מחודשת בזמן חיבור ה"חגיגה">9< היא הפארסה "חגיגת קיץ“ האפופה באובך שרבי והמוארת באורו העמום של ירח ענק ש"גדלו הרב בשעת זריחה הוא חזיון טבע / של השתברות האור מבעד לאוויר" (אלתרמן, 14 - תיאור המהווה דמיסטיפיקציה של הפיגורות המופלאות של אלתרמן ב"כוכבים בחוץ“ כגון "שם לוהט ירח כנשיקת טבחת". וכדאי להשוות לתיאורו האקספרסיוניסטי של הירח בספרו של עוז: "אדום עולה הירח, דומה לעין שפוכה, צורב את ח השמים, שומם אך לא משתומם" (עוז, 125). שתי היצירות הן יצירות של קיץ ושל קץ: הן פוסחות בין שיר השירים לקוהלת, (אצל עוז יש גם פסיחה בין דוד-שלמה הצעיר והארוטי, נעים זמירות ישראל ומחבר שיר השירים, לדוד-שלמה הזקן, מחבר קוהלת העומד מול בן סורר ומורה). שתיהן מהוות גם "מחול שחת" של משיכה לקבר וגם "חלום ליל קיץ" של משיכה מינית שאפילו הגיל אינו משכך ואינו משכיח.


אמרנו ששתי היצירות העצובות והמחויכות הללו, שארוס ותנטוס משמשים בהן בערבוביה, הן יצירות ים תיכוניות ביסודן: "חגיגת קיץ“ מתארת - בשחוק ובדמע - את תקופת "כור ההיתוך" על שסעיה ופילוגיה תקופה של מפגש רב מתחים בין ותיקים ל"עולים חדשים", בין אשכנזים לספרדים, בין יושבי העיר הגדולה לתושבי עיירות הפיתוח, בין אידיאליסטים תמימים לבורגנים אבוסים, בין חלוצים ובונים לבין קרימינלים מושחתים וכן הלאה (כדי להפר את הסימטריה הבינארית הזאת מצוי בתוכם גם פושע אחד טוב לב ברחסיד שמו -ין אלטר אגו של אלתרמן עצמו, שהיה כידוע צאצא למשפחת חסידי חב"ד>10 הערה< - המוכן כאן לחרף את חייו כדי להציל עלמה אומללה אחת, מלצרית בקפה סטמבול, מיד טיפוס נקלה המבקש לחיות על חשבונה). המקבילה בת-זמננו של הנבל וולדרסקי, המנסה להוריד את מרים לזנות, מתגלמת אצל עוז בדמותו המאוסה למדי של דובי דומברוב המנסה לנצל את תמימותה של דיתה ענבר - תסריטאית מתחילה העובדת לפרנסתה כפקידת קבלה במלון - ולהשתלט בדרכי מרמה על כספה). שתי היצירות מתארות אותן דיכוטומיות שפילגו וממשיכות לפלג - בהתגוונויות אחדות שהזמן גרמן - את המדינה ואת אזרחיה עד עצם היום הזה. את בני העליתות הישנות והדקדנטיות מייצג אצל עוז גיגי בן-גל הבליין המבוסס שמסתכל על בת-יםל בומביי מאצ'ו ישראלי יהיר שהוריו העשירים ציידו אותו בסמלי סטטוס - בדירה מפוארת ובמכונית ב.מ.וו - הנגנבת ממנו בפרק הסיום ומותירה אותו עירום ועריה. מולו עומדים תושבי בת-ים שהגיעו אליה בשנותיה הראשונות של המדינה מארצות הבלקן, מצפון אפריקה ומשאר ארצות הים התיכון וששמותיהם שמבית (אלברט ונדין דנון, בנם ריקו, האלמנה בטין ועוד מעידים שאפילו לא נזרקו ולא זרקו את עצמם לתוך היורה הרותחת של "כור ההיתוך".


אבות הציונות, והרצל בראשם, דימו את הארץ ואת עריה בדימויים אירופאיים, נאמר כאן וכאן בלא מילים, אך ימי קיבוץ הגלויות שינו את חזותה לבלי הכר. רטוש דיבר על סכנת הלבנטיניזציה האורבת לפתחנו, ואילו אלתרמן - כמתוך היענות לתביעתו של ניצשה שתהא המוזיקה ים-תיכונית, ולא טרקלינית אירופאית (המלצה שנתגלגלה למימרה הצרפתית IL FAUT MEDITERRANIZER LA MUSIQUE), הפך את יצירתו לים-תיכונית יותר ויותר. בטוריו ובפזמוניו המאוחרים שר על העולים מצפון אפריקה (כגון בטור על החייל אלבז שהקריב את חייו והציל את חיי חבריו,>11 הערה< או בטור על ריצתו של העולה דנינו, שב בגנות העלייה הסלקטיבית>12< וכן על שלל הטיפוסים שהביאו העליות החדשות מאגן הים התיכון, כגון הפזמון על אוריאנה האומרת "מניאנה",>13 הערה< או הפזמון שבמרכזו בתי-יין וטאברנות ואחת ושמה מרים.>14 הערה< ב"חגיגת קיץ“ב לא רק על בני הזוג סמן-טוב, או על מר שלמה קטן העסקן הקטן מעיירת הפיתוח, אלא גם על בני משפחת תשובה ועל בעלת הקפה "סטמבול", מקבילתה של הפונדקאית שלו, הלא היא ה"מטרונה קלרה, האיטלקית היווניה, הטרנסילוונית מבולגריה" (אלתרמן, 135).

גם מוצאן של הדמויות בספרו החדש של עוז הוא מארצות שונות סביב "אותו הים": ישנם נדיה מבולגריה, אלברט בעלה מסרייבו, קרובו הנגר אלימלך, אף הוא מן הבלקן, ישנה בטין - כנראה מצפון אפריקה - המכנה את אלברט בשם "אלבר". ישנן גם דמויות משנה ים תיכוניות: הרוקח האיטלקי בבית המרקחת התורן בבת-ים, היווני מיפו שפותח בקלפים, בעלה הראשון של נדיה, סוחר האריגים האדיב, שאולי חי בשלום באחד מפרווריה של מרסיי או של ניס. וישנה קשת רחבה של צברים בדרגה זו או אחרת של סיאוב, למן דיתה ענבר, שיש בה "משהו זול" ושהוריה נמצאים בחו"ל, ועד לגיגי בן-גל היזם הנעזר בכספי משפחתו המבוססת לסדר במיני "קומבינות" מיני אנשים תמימים או מיתממים. רבים מהשמות נולדו כאן מן הים ומקצף הגלים: העיר בת-ים, היזם בן-גל, ואפילו השם מרים החורז ב"ים", שמה של הקדושה הקדשה, שריקו מנשק את רגליה, וששמה מעלה על הדעת את המדונה ואת מרים המגדלית כאחת (אצל אלתרמן זהו שמה של צעירה מרוקאית תמימה שנקלעה לעיר הגדולה ונבל חסר לב מבקש להורידה לזנות ומאיים עליה שישחית את פניה).>15 הערה<


שמות אחדים משותפים לשתי היצירות: כמו מרים הקדושה-הקדשה וכמו קלרה (שם הדודה של ריקו מגבול יפו בת-ים ושם בעלת המסעדה אצל אלתרמן). ואם קרא עמוס עוז את ספרה של רות קרטון-בלום על "חגיגת קיץ", ולמיטב ידיעתי הוא אכן קראו, הוא בוודאי הבחין בכך ששמו של הגיבור המרוקאי היה בנוסח ראשון "אלברט", אך המחבר העביר על השם קולמוס והמירו בשם המקראי הטעון "ציבא". וישנם גם מוטיבים משותפים לשני הספרים כגון מוטיב הכילי משירו האחרון של אלתרמן על "כילי רובץ ער. ערמת צרורותיו שומר" (אלתרמן, 201-202 שנתגלגל לקטע "כמו כילי שהריח שמועת זהב" (עוז, 57-58 או הגיפוף עם בטין שבא "לחן ולחסד" (עוז, 65), המזכיר את תיאור הערב שבא "לחסד ולרחמים, לא למורא" (אלתרמן, 35), או האזהרה לבן ההרפתקן "רחק מן המים בני. רחק משפלת הנהר" (עוז, 134 המזכירה את אזהרת אלתרמן ב"שיר משמר": "שמרי נפשך, מן השורף, מן החותך, ... והממית כמו באר ואש כיריים ... עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך." (אלתרמן, 34), המזכירה גם את שמירתה של בטין את נכדיה "מחלום רע ומקרה" (עוז, 164). ותלונת אלברט לאשתו המתה: "תראי מה שיצא באשמתך. מילאת לו את הראש פיות וערפל ובעצמך לבשת נוצות צימחת מקור ועפת לקור" (עוז, 167 הרומזת לשיר האחרון מן המחזור "שירים שבאמצע", המתאר את בעל הבית המונה את כספו ואחר כך מצמח נוצה, כנפיים ומקור "על אדן החלון ניתר עלה, / חלף על העיר כציפור גדולה" (אלתרמן, 99). ולא מנינו את כל המוטיבים המשותפים: ישנם עשרות כאלה, גדולים כקטנים,>16 הערה< לרבות הלטאות העומדות כדינוזאורים במדבר כזכר לפרה-היסטוריה או כאזהרה מפני חורבן העולם וקץ האנושות.>17 הערה< שני הספרים הם ככלות הכול ספרים אסכטולוגיים העוסקים בשקיעה - האישית והקולטיבית, בבליית הגוף ובבלייה המצערת של המפעל הציוני, שזה אך נולד וכבר הזדקן ללא חן, ואפילו בחששות מפני שואה גרעינית וקץ האנושות. מותר אפוא להניח ש"חגיגת קיץ“ - המערבת שירה ופרוזה, ז'אנרים מוגבהים ונמוכים - עלתה גם עלתה בתודעתו של עוז בזמן שחיבר את ספרו החדש. אמנם את הצירוף "אותו הים" לא מצאתי ב"חגיגת קיץ", אך מצאתי בה צירופים כגון "אותו שרב" (אלתרמן, 120), "אותה שעה" (שם, 131), "אותו יו"ר" (שם, 136), ואפילו "אותה שעה הים" (שם, 18), המלמדים על המבנה האנלוגי האסוציאטיבי של שני הספרים הללו שבהם עלילות נשזרות ונקטעות לסירוגין, ובשניהם הכול זורם. בשניהם גם מפעמת תערובת של פסימיות עמוקה, החוזה שקיעה שללא מוצא, ושל אופטימיות ואמונה בצמיחתן של תופעות חדשות ורעננות, שאותן מייצגים אצל אלתרמן תריסר בניה הגבוהים והחסונים של מרת סימן-טוב ואצל עוז - הנכדים הרכים של בטין ושל המחבר.


לקראת סיום מוטל עליי לפרוע את השטר שהבטחתי בראשית דבריי באשר ל-SUBTEXT האידיאולוגי-פוליטי של יצירות אלה. ובכן, בשנות השואה, המלחמה והקמת המדינה לא הצטרף אלתרמן למקהלת שוללי הגולה, בנוסח רטוש או אפילו בנוסח בן-גוריון: הוא אמנם האמין בצורך הלאומי למחות את עקמומיות הגולה וחולייה, אך גם הזהיר לבל ישליך העם את כל המטען שהביא עמו מביתו הישן לביתו החדש, וחשב שיש לשמר בעת עיצוב דמותו של היהודי החדש כמה ערכים ששמרו על הקיום היהודי בגולה (כגון למדנות, תושייה, הכורח להצטיין, כושר התמצאות והישרדות, רדיפת צדק, ניצוץ של מרי ועוד). חששו פן יאבדו בסופה כל אותם קניינים הרוחניים, שעליהם עמל העם ושאותם צבר במשך אלפיים שנות גולה (ובאופן מיוחד העברית המרובדת שנתרדדה בפי בני הארץ וה"עולים החדשים" עד לזרא), התערב באופטימיזם של היסטוריוסוף היודע שבצד כל שקיעה באה גם תקומה, וכי במוביליות החברתית טמונה גם ברכה לא מועטה, ולא קללה בלבד. בתוך מהומת התחייה והבנייה יש שבני רבנים ודיינים הופכים על כורחם לסבלים בשוק, אך יש גם שבני עניים מעוררים את התרבות מרבצה ודואגים לה לבל תעלה עובש.>18<


את עיקרי העלילה ההטרוגנית והטראגי-קומית שלו שהגרוטסקה מבצבצת מבין שיטיה, סיכם אלתרמן, או המספר האלתרמני, כך: ברחסיד שגדל בתל-אביב הקטנה, בבית דודו, שהגיע ארצה מאודסה והיה מבוני העיר, הסתבך "בגלל צעירה מקיירואן או קזבלנקה", לאחר שלקה מידיה של מכשפה זקנה שזרקה עליו פתיליה תוך כדי כך דקר אותו הנוכל וולדרסקי מפריס-מונקו בקפה "סטמבול" של מרת קלרה מפיריאוס-יאס. עתה מוסרת האחות צ'שקה מגרוכוב מסוללי כביש צמח, שהוא נמסר לטיפולו של ד"ר בעלול מבגדד-בומביי וגו' (אלתרמן, 170). אין ספק שהשם "סטמבול" שמה של עיר המקובצת מפרצופים הרבה, מלאה בזארים ססגוניים וערב-רב של טיפוסים מכל קצוות תבל, יאה לאכלס את הגלריה ההטרוגנית של הדמויות, גיבורי ה"חגיגה" האלתרמנית, שנתקבצו מכל התרבויות ומכל הגלויות. "סטמבול" (שיבוש שמה של קונסטנטינופול משמשת כאן דגם לעיר רבת-פנים המגשרת בין מזרח למערב, בין אסיה לאירופה, בין דתות שונות ותרבויות שונות, קדומות ומודרניות. היא משמשת כאן משל לתל-אביב-יפו, שנבנתה לחוף ימים, ולארץ-ישראל כולה - ערשן של דתות שנתגלגלה במאה העשרים מיד ליד: מן האימפריה העות'מנית לידי הכובש הבריטי, וממנו - אל בעליה החוקיים: אל עם ישראל המוכה והחבול, שהוכה עד עפר ושב והרים ראש. ספרו של אלתרמן, הגם שיש בו ציניות שמתוך אכזבה וייאוש, הוא ספר ציוני עד מאוד המאמין בכל לב (כמו ג' שקד בספרו "אין מקום אחר" שהמפעל הציוני אינו זקוק לאפולוגטיקה, כי "האיש הנרדף ונס / תכליתו לזנק עד מחסה, / ולבו הצועק חמס / את כל הספק מהסה." (אלתרמן, 181).


לעומת ההוויה הציונית העולה ובוקעת מתוך ספרו של אלתרמן, ספרו של עוז הוא ספר העומד בין המודרניזם לבין הפוסט מודרניזם והפוסט ציונות. זהו ספר המתבונן אחרת על "האחר". אמנם אלתרמן מבקש לשמר משהו מן האנומליה היהודית, ששמרה על העם בגלות, ואילו עמוס עוז - כחברו א"ב יהושע - מדבר בגנות הגולה ובזכות הנורמליות (כביכול הם דור אחרון לציונות, ואילו אחריהם באים הצעירים - שולליה של שלילת הגולה). ואולם, לגביהם הנורמליות פירושה, בעיקר, ביטולה של תחושת "אתה בחרתנו מכל העמים", וכן הגם של כל גילויי המצ'ואיזם, ההתנשאות ושאר סממניו של דוד שהפך לגולית ושל "עם סגולה" ש"העולם כולו נגדו". שניהם מדברים בזכות יום קטנות של אנשים קשי יום, המכונים בטעות "ישראל השנייה" והמכונים בכינוי הגורף והבעייתי "עדות המזרח", למרות שרבות מארצות המוצא שלהם משתרעות מערבה לערבות אוקראינה (באופן קומי למדי, ה"צ'חצ'חים" האמיתיים בספר זה הם דווקא אשכנזים טהורים!). זהו ספר המבטל את ההייררכיות הישנות שנתקבעו בחברה הישראלית, מגחיך את העליתות הישנות ואת היחס הפטרנליסטי-האדנותי שלהן כלפי "האחר", ומראה שערכי ההגינות וההיגיון הישנים והטובים שהקימו את המדינה מצויים לא אחת דווקא אצל אלברט ובטין שאפילו לא עברתו את שמותיהם - שני עכברי משרד אפורים, הרכונים כל היום על טורי מספרים,>19 הערה< ולא אצל דובי דומברוב וגיגי בן-גל (זה מכוער מלגו ומלבר, וזה בעל חיצוניות מרשימה ונפש חלולה המנתרים מפרוייקט כושל למשנהו (צאצאיהם הדקדנטיים של בני דור תש"ח, "יפי הבלורית והתואר"). זהו ספר הנכנס לזווית הראייה של "האחר", קובע יחס חדש בין המרכז לשוליים, ובתחומי הפואטיקה לומד גם להלך בנעליהם של הצעירים ממנו (בעיקר ניכרת כאן השראת "מחזיר אהבות קודמות“ של י' קנז ו"כריסטוס של דגים“ של יואל הופמן), תוך שהוא מצטט מהתנ"ך ומהברית החדשה, מביאליק ומאחרוני הסופרים בני ימינו, בלי עדיפות נראית לעין לקלאסיקה המכובדת או לקנייני התרבות הלאומיים.


הפרדס היבש עם בית האריזה המתפורר שגיגי עומד להקים עליו פרוייקט נדל"ן יוקרתי הוא סמל החלום הציוני הקמל והיפוך היפוכה של הפירמידה ההפוכה. מרת סימן טוב ב"חגיגת קיץ“ השאירה אחריה תריסר בנים התורמים "בעיר ובכפר / ובקיבוץ ומושב ... בהם חרש מסגר / ואיש פרדס וכרם / ואחד חוגר / בצבא והוא סרן" (אפילו העולה החדש עובד עבודות דחק במחצבה ומרים תרומה צנועה משלו למדינה). נדיה דנון השאירה אחריה בן אחד ויחיד המשוטט במזרח הרחוק, מתרחק מהנעשה בארץ (אפילו לשלום חברתו, שלא לומר אביו, אין הוא דואג). כל אחת מהדמויות בספרו של עוז שרויה בבדידות כלל לא מזהרת, דואגת לסיפוקיה המיידיים ואינה מתעניינת במה שמעבר למעגל קיומה הצר, כמו בימינו אנו, בעת שההפרטה היא "שם המשחק", ואילו הקולקטיביזם וערכיו כמו פסו מן העולם.


זהו ספר שבו כל הסודות גלויים, כמו באינטרנט וכמו בטילים המבוייתים של המלחמה הפוסט-מודרנית הרואה הכול ויודעת הכול, אפילו בחשכה. עמוס עוז מסיר כאן את האבק מדמותו המזולזלת של המספר הכל-יודע ומספר בסגנון פסבדו-רכילותי על כל מקלחת וכל תגלחת וכן על שאר ענייני טריוויה ששייכים לצנעת הפרט. ורק המחבר ואלברט (שהם ה"אגו" וה"אלטר אגו" שלו השייכים לקודים של עולם האתמול מתעניינים לדעת על מה חושבת דיתה, מה מביא לה חיוך סודי. לפני עשור, בריאיון עם הלית ישורון (שנתפרסם ב"חדרים", 8, 1989),>20 הערה< אמר עוז, כשערך את מאזן הישגיו דאז: "מה חסר עוד? וידוי? - '64 WHEN I'M', אם יתחשק לי, אכתוב וידוי". כאן לכאורה פרע את השטר, ועוד לפני מועד פרעונו, שכן הוא מזכיר את בני משפחתו בשמותיהם המפורשים ומסגיר לכאורה רגעים אינטימיים שבינו לבין אמו המנוחה, אך בסופו של דבר דומה שעוז לא נחשף כאן הרבה יותר מאשר בספריו האחרים, ונכנע רק לכאורה לאופנת ה-TALK SHOW הפוסטמודרניסטית, שבה לדבריו "ביטול הפרטיות הפך להיות עניין כמעט וולונטרי ... כל אדם שנבחר להיות סגן שלישי לראש מועצת כרכור נותן ריאיון חושפני".>21 הערה< אכן, בספרו של עוז, שבו כמעט כל אחד חולק את יצועו עם השני, לעתים רחוקות נוצרת אינטימיות נעימה מן הסוג ש"ללא מילים".


עם זאת, זהו ספר רגשי ומסתורי יותר מאשר רציונלי או הגותי. אלתרמן שלמד מדעים מדויקים שר ב"חגיגת קיץ" שיר הלל ל"שפת הסרגל", והסביר בו באופן מטאפורי עניינים מסובכים באופטיקה ובתורת היחסות. ספרו של עוז מלגלג על האמונה בלחשים ובקמעות, אך גם נמשך אל המסתורין ושרוי בחיפוש שאפשר לקרוא לו דתי או מיסטי. כעדותו, "זה ספר שיש בו מין קומוניון מיסטי של הנפשות הפועלות. כבר אחרי שניים או שלושה עמודים הקורא לומד שבספר זה כל התודעות רוויות זו בזו".>22 הערה< ואף על פי כן, כאמור, כל אחת מ"הנפשות הפועלות" שרויה בבדידות, בבועה, בספירה משל עצמה. ככלות הכול, עוז מאמין בפתגם האנגלי "GOOD FENCES MAKE GOOD NEIGHBOURS", הן במישור האישי והן במישור הבין-אישי והמדיני, יותר מאשר בחשיפה ובהתערטלות. את חששו מפני אובדן הגבולות והתבוללות ה"אני" בתוך הים שמסביבו הביע באמצעות מעין משל פרטי על תהליך הכתיבה:


זה ספר שהתייאשתי ממנו יותר פעמים מאשר מכל דבר אחר בתי. וזה ספר שהבהיל אותי תוך כדי כתיבה. הייתה לי הרגשה שאני פה הולך ומסתבך. מסתבך כמו איזה אדם הגון מן השורה, אב טוב ואזרח טוב ומשלם מסים זהיר שפתאום נקלע לאיזו ספקולציה פרועה והשקיע בה עוד ועוד ונסחף אל איזה דבר קוביוסטוסי כזה שהולך ומסבך אותו. שעלול להיגמר בשערורייה גדולה, או באסון. ... הייתה לי הרגשה שאולי זה לא ייגמר טוב לא מבחינת איך יתקבל הספר, אלא מבחינת ההשלכה שלו על הזהות שלי. ... הדמויות שבספר היו נכנסות ויוצאות בי כאילו לא אני כותב אותן אלא הן כותבות אותי. ותקפה אותי חרדה אם אני לא מאבד את הזהות שלי. אם אינני יוצא מדעתי. אם תהיה חזרה מהמעשה הזה של ביטול הגבולות בין אני ללא אני. הייתה לי הרגשה שאני בים ושלא בטוח שאוכל להגיע אל שום חוף. שלא אוכל לחזור. ששוב לא תהיה לי קרקע מוצקה תחת רגליי.>23<


החלף במובאה שלעיל את הצירוף "תהליך כתיבתו של הספר" בצירוף "התקדמותו של תהליך השלום", והרי לך ביטוי הולם לתחושת החרדה והאמביוולנטיות שחש כל אדם אחראי בארץ, אם איננו חסיד שוטה של תיזה דוגמטית זו או אחרת, גם אם אינו חש להודות ולהתוודות על ספקותיו וחששותיו. תהא זו הגזמה אם נטען כי לפנינו התלבטות של עוז בין התורה הרוויזיוניסטית שמבית לבין התורה היונית של "שלום עכשיו". אדרבה, מקומו של עוז במפה הפוליטית ידוע היטב, אלא שהוא אינו נגרר אחרי שום אוטופיה, גם לא האוטופיות של ה"שמאל" שאליו הוא משתייך, ועוקב בדאגה, אפילו בחרדה, אחר דרך התקדמותו (או אי-התקדמותו של "תהליך השלום". הפחדים הקיומיים שאותם ביטא ב"מיכאל שלי", ב"אהבה מאוחרת", ב"פנתר במרתף“ ובמקומות אחרים חוזרים ומקננים, והפעם ביתר שאת, כראוי לתקופה של הסלמה ושל אבדן בלמים שאחריתה מי ישורנה. יש כאן גם ביקורת גלויה למדי על ידידיו למחנה השמאל: על ריקו יפה הנפש, המתעניין בכל אופנה חולפת, אך שוכח לרצות את הוריו ולדאוג לשלום עמו ("על מדף נשארו ערימות ספריו, / חוברות, עיתונים, פרסומים על עוולות / מסוגים שונים: בלק סטדיז, וימנ'ס סטדיז, גאים וגאות, צ'יילד אביוז, סמים, גזענות, / ריין פורסט, החור בשכבת האוזון, וגם אי הצדק / במזרח התיכון" 7), וכן על גיגי בן-גל ש"מתפרנס מייעוץ ביטחוני אך דוגל בדעה יונית, הולך לפעמים להפגין וחותם כשאוספים חתימות" (79). זהו ספר שבו לכל כלל יש יוצא מן הכלל, וכל אמת נכונה רק לחצאין, לשליש ולרביע. בלגלוג זה על שמאלנים סטריאוטיפיים - יפי-נפש תמימים מזה ו"יאפים" אופורטוניסטים מזה - אין משום נסיגה מן האמונה בצורך לחתור ללא לאות לעבר פשרות שימנעו אסון והתרסקות (כשם שבווידוי יש רק לכאורה נכונות להיחשף ולקרוע את סגור הלב).


זהו ספר של תהליך השלום, ולא רק משום שבבת-ים חונכים בצד קניון חדש גן נוי ע"ש יצחק רבין (175), אלא משום שזהו גם ספר פוסט קולוניאליסטי, היוצא נגד כל כיבוש ומושך קו של אנלוגיה, שכולה חשש ואזהרה, מסופה של איירין, בתם של דפנה והמייג'ור ג'פרי הומר שמתה ממלריה בקיץ 1896 בסרי לנקה, בזמן שבני העלייה הראשונה מתו כאן אף הם ממלריה.>24 הערה< זהו ספר שמחפש פשרות קטנות ואנטי-הירואיות של אנשים קטנים בשר ודם, ויורד אליהם כשם שישו ירד אל הדייגים. הידרשותו של עמוס עוז לחולון בת-ים של החולין והפשטות היפוכן של ירושלים האינטלקטואלית, הקדושה והפנאטית אינה עניין חדש והיא ניכרת כבר ב"מיכאל שלי". באותו ריאיון עם הלית ישורון, שכבר צוטט לעיל, אמר הסופר: "חשוב לי מה אומרים בעיתון "צומת חולון" מאשר מה אומרים בעיתון "לה מונד", כי אני פה", ובריאיון שניתן סמוך להופעת "אותו הים“ טען: "הספר הזה הוא ספר עוקף ירושלים. ... הפעם לקחתי פסק זמן מירושלים. ירדתי אל הים".>25 הערה< מותר כמדומה לסכם ולומר: אלברט שנולד בסרייבו, שר לנכדיה של בטין שיר ערש בסרבית, ויש לדאוג ולשמור היטב - כך נאמר כאן בלא מילים - שישראל לא תהפוך לבוסניה שנייה.



הערות:

  1. ברשימה "חושפני, משועשע, מצמרר", "ידיעות אחרונות", תרבות ספרות אמנות (1.12.11.98), עמ' 26. ברשימה "וידוי ועלילתו", "ספרים", "הארץ“ (1.12.23.98), עמ' 13, טען גרשון שקד כי הריתמוס של קטעי השירה קרוב לריתמים אלתרמניים והשנינה שלהם קרובה דווקא לשירת נתן זך.

  2. על קובץ שיריו האחרון של אלתרמן - "חגיגת קיץ“ - ראה ספרה של רות קרטון-בלום "הלץ והצל“ (חגיגת קיץ: הפואמה המניפאית של נתן אלתרמן), תל-אביב 1994, עמ' 47, 97-115.

  3. שכונס בספר מסותיו של רטוש "ספרות יהודית בלשון העברית", בער ש' שפרה, תל-אביב 1982.

  4. ראה ספרי "להתחיל מאלף“ (שירת רטוש: מקוריות ומקורותיה), תל-אביב 1993, עמ' 163-164, 167-176.

  5. כדוגמת "השוק בשמש" ("בזוהב, בירק, בכאב שדמות הלחם. ... בכל נערותיך אדומות הלחי!" וכדוגמת "יום השוק" ("על גבעות תפוחיו הגבוהות, / מתנפח השוק מחמה ומצחוק ... שולמית בנעלים, אשכולית הילולים, / את קולי בקריאות לך אצרידה ... כל חילות הצבעים לטווסת העיר / הררי האסיף בזהב הצעיר"). על דיאלוג שבין אלתרמן לרטוש בנושא הקיץ הישראלי נאמר (ד' מירון, "הופעת הבכורה", "צפון", כרך ה, חיפה 1998, עמ' 66, הערה 2 כי ב"חגיגת קיץ“ אלתרמן מודה למעשה בצדקת טענתו של רטוש, אך טענה כזאת יוצאת מתוך הבנת הדברים כפשוטם ואינה מביאה בחשבון את האירוניה המחו שבה נאמרו דברים אלה.

  6. "הלץ והצל" (הערה 2 לעיל), עמ' 93, 193.

  7. דן מירון "ערב באופרה" על "קופסה שחורה", "העולם הזה", 11.2.1987.

  8. מוטיבים של גילוי עריות, שמקורם ביצירת ברדיצ'בסקי (כגון המשיכה של שלמה האדום לכלתו ברומן הקצר "בסתר רעם"), זכו ביצירתו המוקדמת של עמוס עוז (שבתחילת דרכו הודה בריש גלי על היות ברדיצ'בסקי מקור השראה מרכזי לגביו לעיצוב מלא פאתוס ופיוט, כגון בסיפור "ארצות התן". דומה שהשם דמקוב אדם קוף? אדם עקוב? עקוב מדם? מ"ארצות התן" נתגלגל כאן לשם "דומברוב", וארץ מוצאו של דמקוב - בולגריה - הייתה כאן לארץ מוצאה של נדיה דנון.

  9. תרגומי אלתרמן לארבעה ממחזות שיקספיר נדפסו במהדורה שראתה אור בשישה כרכים בין השנים 1961-1963, בסמיכות לחיבור "חגיגת קיץ".

  10. במאמרו של אהרן צייטלין, מבתי ביתו של יצחק אלתרמן ("פון פרייטאג ביז פרייטאג", "פארווערטס", 28.5.1954 מתוארים הטמפרמנט האלגי של יחיאל הלפרין, אבי רטוש, ושמחת החיים החב"דית של שותפו, אביו של אלתרמן (וראה ספרי "עוד חוזר הניגון", תל-אביב 1989, עמ' 286).

  11. ה"טור" "על החייל אלבז" נתפרסם לראשונה ב"דבר“ מיום כ"ג באדר א' תשי"ד (26.2.1954) ראה "הטור השביעי", כרך ב, תל-אביב תשל"ה, עמ' 47.

  12. ה"טור" "ריצתו של העולה דנינו" נתפרסם לראשונה ב"דבר“ מיום ט"ו בטבת תשט"ז (1.12.30.55) ראה "הטור השביעי", כרך ב, תל-אביב תשל"ה, עמ' 55.

  13. הפזמון "אוריאנה" כלול בספר "פזמונים ושירי זמר", כרך ב, תל-אביב תשל"ט, עמ' 275.

  14. הפזמון "זמר מפוחית" כלול בספר "פזמונים ושירי זמר", כרך ב, תל-אביב תשל"ט, עמ' 359.

  15. יש לציין בהקשר זה כי אלתרמן תרגם בשנות השלושים את "המכשפה“ מאת גולדפאדן (המחזה המתורגם אבד, אך התכנייה נותרה למזכרת בין גנזיו של המשורר). הגיבורה הראשית באופרטה מלודרמטית זו, מירל'ה מרים, אף היא קדושה שכמעט הפכה לקדשה (היא נחטפת בסיועה של המכשפה לבית קלון בסטמבול, וברגע האחרון נפדית וחוזרת אל חתנה). אין ספק כי מוטיבים מאופרטה זו - שמה של הגיבורה, דמותה של המכשפה, זירת ההתרחשות בסטמבול, סיפורה של גיבורה נשית המוש על לא עוול בכפה אל תהומות הקלון ונמשית משם בסיועו של "אביר" אציל נפש - מצאו דרכם אל היצירה שלפנינו, אלא שאלתרמן השתמש במוטיבים הפחותים האלה - הנטולים מן המלודרמה הסנטימנטלית - לשמה של אמירה אלגוריסטית רבת השלכות על מציאות חיינו בארץ בעת הב היצירה, המעובה באמירות היסטוריוסופיות ועתידניות על דמות דיוקנה של החברה הישראלית.

  16. לשם דוגמה נזכיר כי ההלך האלתרמני, הנזכר ב"חגיגת קיץ“ בדמות מוקטנת של חיפושית-העפר הזוחלת "כהלך במעיל בלה" (אלתרמן, 6), נזכר פעמים אחדות בספרו של עוז, כגון "מתת גופה להלך מנגן" (עוז, 52), "אם אומרים ... הלך, גשם, חמלה, מייד הוא דולק כמו כילי שהריח שמועת זהב" (שם, 57), "לפי דעתו של דובי ההלך הזה בהחלט מוסיף מסתורין עמוק בסיום" (שם, 134).

  17. ב"חגיגת קיץ“ מופיע ראש לטאה בפתח הספר (אלתרמן, 17-18 ובסופו (שם, 159), וגם ב"אותו הים“ מופיעה לטאה בפתח הספר (עוז, 5).

  18. ראה "שיר האותיות" (שיר י"ג מן המחזור "שירים שבאמצע"): "מן העם המוכה בקיעים, / אשר מפניו במורא / רועדות, לדברי יראים, / מחשבה ולשון נאורה, / יבואו בני העניים / שלקראתם תצא תורה. // להם, שכוחם חדש / וגאוותם נשכה בשרה, / מחכות, לבל יאכלן העש, / מחשבתה של אומה ולשונה." דברים מעין אלה מצויים גם בשירי "עיר היונה", "שירים על רעות הרוח" ועוד.

  19. סיפורו של אלברט דנון, יועץ המס, שאשתו מתה מסרטן, המנהלין רומאן מהוסס עם בטין האלמנה, פקידה במס-רכוש, מזכירה את דמותו של מולכו - גיבורו של א"ב יהושע - פקיד אפור במשרד הפנים, שהתאלמן אף הוא מאשתו חולת הסרטן, והחל בסדרת רומאנים, לרבות רומאן עם היועצת המשפטית בת גילו.

  20. נדפס שוב בספרו של י' מזור, "ליטוף באפלה", ירושלים 1998, עמ' 307-340.

  21. בריאיון עם ארי שביט, במוסף "הארץ", מיום 1.12.11.98, עמ' 22 דברים דומים השמיע עוז בריאיון עם הלית ישורון ("חדרים", 8, 1989): "ההגנה על הפרטיות זה אצלי קו ביצורים. החברה הזאת היא חברה שמכרסמת בפרטיות עד העצם. הרס הפרטיות הוא הדבר שמעביר את החברה על דעתה. בחלקו היא וולונטארי. אנשים הולכים לעיתון ומוכרים את עצמם. ... אני לא עובד ציבור ואני לא חייב לדווח לציבור על חיי הפרטיים. ... אני באמת חושב שיש משהו אנטי-תרבותי באוגיית החשיפה של כולם מול כולם כל הזמן. אדם עוד לא הוציא חצי ספר שירים, עוד לא נכנס להיות סגן ראש המועצה המקומית עפולה עלית, וכבר מופיע בעיתון סיפור חייו".

  22. ראה הדברים שבו על גב הספר, והריאיון ב"הארץ“ (הערה 20 לעיל), עמ' 26. ואגב, עוז משתמש במושג "הנפשות הפועלות", וגם יו"ר הנהלת הבנק ב"חגיגת קיץ", בנתחו את העלילה רבת-המפנים המתרחשת לנגד עיניו, מגיע למסקנה שהגיוון העצום של "הנפשות הפועלות" (לא במקרה הוא משתמש במונח המקובל בתחומי הדרמטורגיה והתיאטרון אופייני לתקופה של קיבוץ הגלויות (אלתרמן, 169).

  23. בריאיון הנ"ל ב"הארץ" (הערה 20 לעיל), עמ' 24.

  24. הפרק "יתוש" (עוז, 12), המתאר יתוש על גופו העירום של גיגי בן-גל ה"יאפי", עשוי לשמשין שריד אנטי-הירואי וקריקטורי למלחמת החלוצים ביתושים, כשם שהפרק האחרון עשוי ללמד על הפ החלום הציוני (שחלמוהו צעירים אידיאליסטים שתרמו למדינה שבדרך ללא חסך וללא בקשת טובה אישית לחלום נדל"ן יוקרתי (שכולו אינטרסים אגואיסטיים שתכליתם התעשרות מהירה).

  25. ראה הערה 20 לעיל. אפשר שהשם "דנון" מושפע מהשם "דנינו" מן ה"טור" האלתרמני (ראה הערה 12 לעיל), ואפשר שהוא מהווה את הטיפוס האנטי אינטלקטואלי ואוהב החיים מגוש דן, המקבילה השפויה של דמויות ירושלמיות אינטלקטואליות סגפניות או יוקדות באש האידיאולוגיה, שמפניהן ומפני הפנאטיות שלהן ירא עמוס עוז ביצירתו לסוגיה ולתקופותיה.