שלווה מדומה

דליה רביקוביץ / אמא עם ילד (שירים) / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992

פורסם: ידיעות אחרונות , 18/09/1992


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

ספר שיריה החדש של דליה רביקוביץ הוא ספר הנוגע בבשר החי ובעצב החשוף, ומטלטל את הקורא משלוותו. על פני השטח, נסוכה כביכול על פני השירים האלהין תחושה של לאות נעימה, של רוגע ושלווה. אין זו הפסוידו-אידיליה של נתן זך או של משה דור, המו אל נופים קרירים וירוקים, המשתרעים צפונית-מערבית לאגן הים התיכון (גיחותיהם המעטות של שירים אלה אל מחוץ לגבולות הארץ אינן חורגות מאגן הים התיכון). לפנינו שלווה כפרית ישראלית, טיפוסית ומוכרת, מעין זו המצויה בבתי-הבראה של קופת-חולים, הנטועים בנוף חקלאי של ההתיישבות העובדת: "לאט לאט מצטייר לי בברור / איך נלכדתי פה, / עשר בבוקר, שלווה כפרית מקץ ליל שימורים / עציצים פורחים באשר תנוח העין. / - - והשלווה בפנים / וקולו של פעוט בלתי מרוצה עולה מבחוץ. / לקחו לו את הנדנדה".


לאט-לאט מתברר גם לקורא, כי האידיליה מדומה היא, ש"בית ההבראה" אינו אלא מוסד גריאטרי (או "הוספיס" לחולים סופניים), וכי הכלים החקלאיים הפשוטים, המצויים בשטח, הם כלים שאבד עליהם הכלח, כמו ערכים סוציאליסטיים אחדים, שנתיישנו ועברו מן העולם, וכמו הגוף האנושי, המתפורר אל כיליונו. השאלה התמימה של הילד לאמו ("ועידו אמר: אולי זאת שנת עולמים? / חס וחלילה, אמרתי" נותרת ללא תשובה אמיתית. רק בינה לבינה, מצליחה המשוררת, אמו של עידו, להגיע אל אותה אמת נוראה, שאותה אין הפה מסוגל להגות. מלים בעלות מטען חיובי, כגון "שקט ושלווה" ו"שנת ישרים", מתגלות לפתע במערומיהן, כפתרון אאופמיסטי, שנועד לרכך באמצעות לשון פייסנית את האכזרי והנואש שבמצביו של האדם. לאט לאט, על פי דרכה, כאילו בשלווה, מתגלות כאן לעינינו כל אותן אמיתות קיומיות קשות, המובנות כאילו מאליהן, שאותן מבכרים רוב בני-האדם להדחיק ולהעלים מן התודעה, ומכל מקום, שלא להעלות על דל שפתיהם.


שיריה החדשים של דליה רביקוביץ מתייצבים באומץ ובהכרה מול הנושאים הללו, שאינם אידיליים כל עיקר (ייסורי הגוף המתפורר, עמידתם של בנים מול קץ הוריהם, ההתמודדות עם השכול של הזולת, הבנאליות הבלתי-נסבלת של הקיום האנושי), ואגב כך מגלים במוות שבעים פנים. מצד אחד - ייסוריה של האם הזקנה השרויה בתרדמת "קומה" בת שלושה ימים, והמוות האטי והמיוסר של הזקן, מן השיר 'על החיים ועל המוות' ("הוא ראה נכוחה את חייו המשתרכים, / הוא ראה אותם פרושים לפניו ופוחתים, / פשוטים כמו צנצנת ירקות שהוחמצו": החיים המוחמצים וצנצנת הירקות החמוצים, ההו ופוחתת, הופכים כאן למקשה אחת). מצד שני - נפילתו של חייל צעיר במרדף בבקעה, או מותו של ערבי שהיה במפתיע למאכולת אש. ובין לבין, מצויים עוד ייסורים ועוד עוולות, שהלב והמוח מתקשים לעכלם, ושרק האמן מסוגל להעלותם על ב, ולתת לזעקה האילמת מלים ומשמעות.

*

האם המוציאה אט-אט את נשמתה במוסד גריאטרי היא רק אחת האימהות שבקובץ השירים 'אמא עם ילד'. לידה יושבת בתה, שאף היא אם לילד, הנזכר בספר בשמו. וברקע - אימהות נוספות: רחל האמיתית ורחל הארכיטיפית, המבכות את הבן שנפל בקרב, וממאנות להינחם. וישנן גם אימהות ערביות וילדים ערביים חבולים, שאף הם קרבנות המצב הישראלי.


אלה הם שירים ישראליים עד מאוד, באווירתם ובבעיות הגלויות והלאטנטיות העולות מהם: כמעט מבלי שיוזכרו בהם אתרים קונקרטיים, מוצגת בשירים אלה המציאות של "הזמן הצהוב", בכל חדותה וקיטובה. בתוך כך, יש כאן שירים של דיאלוג מדומה עם הצד שכנגד, עם ה"מתנחלים", המוכיח - באופן פראדוקסלי - שדיאלוג אמיתי בינה לבינם לא יוכל כנראה להתממש. ואולם, בשיר 'אסוציאציות', המשוררת נכנסת לעורו של הציבור, שיחסי איבה ועוינות שוררים בינה לבינו, ומנחשת את הרהורי הצד השני: "מה יש לה להגיד? / מה יש לה להגיד? / היא סתם מחפשת דרכים לסבול / ולהגיד מלה רעה. / היא לא אחת מאיתנו, / היא לא רואה את כל הטוב והיפה שבחיים / היא לא רואה אותנו כמו שאנחנו. / אנו באנו ארצה".


לשון השירים נזירית ומדויקת. דווקא דליה רביקוביץ, היכולה להתהדר במיטב הצירופים והמטאפורות, גוזרת על עצמה התנזרות מרצון מכל עושר לשוני ופיגורטיבי, ורק זעיר פה זעיר שם, מבליח איזה זכר מקרא, או צירוף מתוך פזמון ישן או עדכני. ודווקא בשל הלשון הנקייה מכל קישוט ואפקטציה, עובר בקורא מין רטט, וסיפור על חתול אשפתות פשוט מקבל משמעות כמעט מיסטית, כלמקרא שיר הנמר הנודע של ויליאם בלייק: "עידו אמר לי: פועלים עובדים בחוץ / ואני התכופפתי וראיתי, עבר חתול. / חתול בעל גוף מנומר מים אפורים ומים, / צירוף בלתי רגיל. / עבר בין הסרפדים / נעלם במהרה, / חמק עבר. / עלי האזד שאינה עבותה די צורכה / ירוקים כהים. / בוקר בלתי היסטורי / בגבולות הבית והחצר. / משהו דמוי רוח קלה מרחף בין העלים. / החצר מצד מזרח כבר שרויה בצל, / קישוטים דלים על קיר הדירה שממול, / נראים היטב מדירתי. / כולנו אילמים. / החתול הציל את חיי". השפה ה"פשוטה" אינה פשוטה, ה"אידיליה" אינה אידיליה, האמירות ה"בנאליות" אינן בנאליות, והטון הדיווחי ה"יבש" והמינורי אך מרמז על סערת-הנפש ועל השאלות הגדולות, הנשאלות כאן. שאלות נוקבות אלה ממשיכות לנסר בחלל ולהדריך את מנוחת הקוראים, גם לאחר שהם מניחים את הספר מידם.


ומלים אחרונות על קובץ השירים החדש: השיר האחרון בקובץ זה - 'שאלונו שובינו דברי שיר' - הוא שיר המשקף נאמנה מצב של עוינות קשה, השורר בין מחנות פוליטיים מנוגדים בציבור הישראלי. השיר פותח במוטו, העושה שימוש מסורס במקצת במלים הישירות, החותמות את שירה של לאה גולדברג 'לילה', שמתוך המחזור 'מלים אחרונות': "שירו לנו משירי ציון! / איך נשיר שיר ציון על אדמת ציון / ועוד לא התחלנו לשמוע?". לאה גולדברג התריסה בשיר זה (אגב התנצלות אירונית שמתוך גאווה גדולה), כנגד ציבור הקוראים, המבקש ממנה ומבני-דורה המודרניסטים להפיק מ"כינורם" שירי מולדת ואהבת-הארץ, עוד בטרם נתחדדה שמיעתם לשמוע את קולות הארץ ורחשיה. אמירתה של לאה גולדברג היא טרוניה פואטית בעיקרה, הטוענת כי דרוש לו למשורר רוחק אסתטי כדי שיוכל לראות נכוחה וכדי שיוכל למצוא את הקול הנכון.


אמירתה של דליה רביקוביץ היא פוליטית, ולא פואטית, בעיקרה. עולים ממנה סרקזם חריף ומשטמה עזה כנגד בני-הפלוגתא, בתמורה על שנאתם כלפיה וכלפי עמדתה. האמירה רחוקה מרחק ת"ק פרסה מאמירתה המינורית והמעודנת של לאה גולדברג, ואף המרחק המנטאלי הדורי עולה בהרבה על שלושים וחמש השנים, המפרידות בין השיר הרומז לשיר הנרמז: "מהרו ושירו לנו שיר חדש / את השיר נעקור מגרונכם בצבת שולפת. / מה הפר ומה המקדש / לכם? / יש לנו צורך פראי לגרום כאב / ולענות. / כי מה אנו בלי יגונכם? / חרס נשבר. / חרס נשבר גם שנאתכם בגרונכם. / הביטו בנו: / כינורותיכם תלינו / הרחק / על ערבי נחל. / ואתם נסרו בקולות סדוקים / כחמור העולה בסולם צור / או כגעות השור / ככה וככה". אינני יודעת אם אי-פעם בו בשירה העברית - משירי-החרפות של אורי צבי ועד לשירי המחאה שבעקבות מלחמת לבנון - שורות כה חריפות כנגד ציבור פוליטי. דליה רביקוביץ "הסירה את הכפפות" זה מכבר.


*

מידידתי עפרה יגלין, החוקרת את יצירתה של לאה גולדברג, למדתי שאין זה הדיאלוג הראשון, שמנהלת דליה רביקוביץ עם המשוררת המודרניסטית ילידת קובנה שבליטא, ודומני שאין זה מקרה. לאה גולדברג הייתה אולי הראשונה מבין המשוררות העבריות, שהצליחה לערער במקצת את המשפטים הקדומים על שירת הנשים, שהיו מושרשים היטב, גם בקרב הקהיליה הספרותית הנאורה, עשרות שנים לאחר הופעת המשוררות העבריות הראשונות. שירת נשים נתפשה בדרך-כללופעה צנועה של שרטוטים חטופים, ריטוטי רגש והלוך-רוח של ליריקה צרופה - טבעית, נעימה והרמונית. באה לאה גולדברג, והראתה הלכה למעשה כיצד יכולה משוררת מודרנית לומר, גם בלי דימוייו הבוטים של שלונסקי, דברים קשים ומורכבים, שאינם מתייחדים דווקא לשירת נשים. היא אף העזה לשלוח ידה בביקורת תיאטרון ר"ל (!), ולחדור למה שנחשב עד אז תחום שנועד "לגברים בלבד".


משפטים קדומים כאלה ואחרים על יצירתן של נשים עלו ובקעו אפילו ממאמר ביקורת נלהב, ב אלתרמן על ידידתו יוכבד בת-מרים בינואר 1963, כדי לקבל בברכה את פני שיריה המקובצים. אין תימה אפוא, שאפילו בשנות הששים, בעיצומה של עליית משמרת חדשה של משוררים צעירים, כינה ב' קורצוויל את המשוררת הצעירה דליה רביקוביץ בשם "דליה" (על-משקל "רחל", "אלישבע" ו"מירי". ברור שלא היה עולה בדעתו לכנות במקביל את צעירי המשוררים דאז, את יהודה עמיחי או את נתן זך, בשמותיהם הפרטיים, כמתוך לבביות פטרונית, פמיליארית ומנמיכה). ואולם, דומה כי דווקא "דליה", כמי שסירבה לימים, מתוך התרסה, להתיר ששיריה ייכללו באסופת שירי משוררות, היא שהצליחה בפעם הראשונה להזים כמה מן ה"אמתות" הגורפות והכוללות, ששררו עד אז בביקורת לגבי שירתן של נשים, ולהוכיח קבל עם ועדה שמשורר/ת בעל/ת שיעור-קומה אינו/ה זקוק/ה לשיוך סקטנטי, כזה או אחר.

<