"שלא תצא להתקפה בלי סוודר"
- Eyal Shamir
- 11 ביולי 2022
- זמן קריאה 5 דקות
על תרגומו של אלתרמן לפזמון "מכתב מאמא"
פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) ,גליון 1763, 11/07/2022
ראינו כי השיר האֶפִּיסטולרי (מכתב בחרוזים) הוא ז'אנר שעבר גלגולים אחדים למן מופעיו הראשונים בקלסיקה הרומית. במרוצת הדורות ירד מעמדו של ז'אנר זה, ועבר מן השירה ה"קנונית" אל השירה הקלה: אל הפזמונים, אל שירי העת והעיתון ואל חרוזי ההזדמנות. במקום שירי-מכתב בנוסח שיריו הקנוניים של אובידיוס נכתבו פזמונים ובהם איגרות מחורזות. לפעמים חיבר סופר זה או אחר מכתבים פרטיים מחורזים שלא נועדו לפרסום (כגון המכתבים הכתובים בחרוזים בנוסח המָקָמה ששלחו ביאליק ועגנון איש לרעהו בשנות העשרים).1
כמו חידושים רבים בשירה העברית החדשה, גם את החייאתו של השיר האֶפִּיסטולרי ניתן לייחס לביאליק. כמי שכָּתב את שירי-העם העבריים הראשונים (שאת דפוסיהם שאב משירי עם אותנטיים ביידיש, אך הטיל בהם שינויים יסודיים), הוא העביר את שיר-האיגרת מן השירה העממית אל לב לִבּה של השירה ה"קַנונית" (וראו שיריו "איגרת קטנה", "מכתב קטן לי כתבה", "איגרת" [פואמה בלתי ידועה של ביאליק שאותה גיליתי באקראי בשנת 1987],2 ועוד. אפילו שירו הראשון "אל הציפור" שבּוֹ הדובר שולח בפי הציפור "מִזִּמְרַת הָאָרֶץ" [שיר וזמורה, רמז ליונה מפּרשת המבול שהביאה ענף-זית בפיה וליונת הדואר המביאה בפיה מעטפה ובה מכתב] הוא בעצם שיר אֶפּיסטולרי. האני-הדובר בשיר זה שולח בפי הציפור איגרת שלומים לאֶחיו הרחוקים-הקרובים.
•
גם אלתרמן הִרבּה לִפנות אל השיר האיגרוני-האֶפּיסטולרי, וראו שירו הגנוז "מות הנפש", וכן שיריו ה"קנוניים" "איגרת" ו"השיר הזר" ("כוכבים בחוץ"), וראו גם "דף של מיכאל" ("עיר היונה"). וגם בשירה הקלה של אלתרמן רוֹוח הז'נר הזה, כבטורו "מכתב של מנחם מנדל" ("הטור השביעי") ובפזמונו "מכתב מאמא" – עיבוד קומי למען תאטרון "המטאטא" של הפזמון הסנטימנטלי ביידיש "אַ בריוועלע דער מאַמען":3
שָׁלוֹם לְךָ, יַלְדִּי, שָׁלוֹם מֵאִמָּא, אֶת מִכְתָּבְךָ קִבַּלְתִּי, בְּנִי הַטּוֹב, וְלוּ יָדַעְתָּ מַה שָּׂמְחָה בּוֹ אִמָּא, הָיִיתָ קְצָת יוֹתֵר מַרְבֶּה לִכְתֹּב. וְשׁוּב אֲנִי חוֹבֶשֶׁת מִשְׁקָפַיִם וְשָׁבָה בּוֹ לִקְרֹא, גַּם לְשַׁנֵּן. חֲבָל רַק שֶׁכָּהוּ קְצָת הָעֵינַיִם וְהַדִּמְעָה קְצָת מַפְרִיעָה גַּם כֵּן. אַתָּה כּוֹתֵב לִי שֶׁקִּבַּלְתָּ סֶרֶט וְשֶׁלְּקוֹרְפּוֹרָל אַתָּה מַתְאִים; אֵינֶנִּי מְבִינָה מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת אַךְ אִם זֶה טוֹב אֶשְׁלַח לְךָ סְרָטִים – סְרָטִים לְךָ שׁוֹלַחַת אִמָּא, בַּחֲבִילָה אוֹתָם אָשִׂימָה. צְמַח וּגְדַל, קוֹרְפּוֹרָל, אֲבָל זְכֹר אֶת אִמָּא. גַּם קְצָת רִבָּה הִכְנַסְתִּי פְּנִימָה, מִתַּפּוּזִים הֵכִינָה אִמָּא, שֶׁתֹּאכַל, קוֹרְפּוֹרָל, וְאֶת הַצְּלוֹחִית תָּשִׁיב לְאִמָּא. | וְאִם בְּאֵיזוֹ נְקֻדָּה נִדַּחַת תַּקִּיף אֶת הָאוֹיֵב בְּהַצְלָחָה, תַּקִּיף אוֹתוֹ עִם מִישֶׁהוּ בְּיַחַד וְאַל תַּקִּיף אוֹתוֹ בְּעַצְמְךָ. תְּפַסְתֶּם שָׁם אֶת הַשְּׁטָאבּ הַגֶּנֶרָלִי, אֲבָל, יַלְדִּי ,הַקְשִׁיבָה לִדְבָרַי: מוּטָב אַל תִּתְנַפֵּל עַל גֵּנֵרָלִים, תִּתְפֹּס דִּיבִיזְיַת חַיָּלִים וְדַי! לֹא אַאֲרִיךְ יוֹתֵר, אֲנִי שׁוֹתֶקֶת, אֲבָל אֶת זֹאת, יַלְדִּי, אַזְכִּיר לְךָ: שֶׁאִם תִּתְפֹּס אֵיזוֹ עֶמְדָּה סְטְרָטֶגִית תִּתְלֶה מִיָּד פִּתְקָה שֶׁהִיא שֶׁלְּךָ! שָׁלוֹם לְךָ יַלְדִּי מֵאִמָּא, לִבָּהּ לְךָ הוֹמֶה בָּהּ פְּנִימָה. אִם תּוּכַל, קוֹרְפּוֹרָל, כְּתֹב יוֹתֵר לְאִמָּא. וְאַל תִּשְׁכַּח וְלֵב תָּשִׂימָה שֶׁגַּם צְלוֹחִית רִבָּה יֵשׁ פְּנִימָה שֶׁתֹּאכַל, קוֹרְפּוֹרָל, וְתָשׁוּב, תָּשׁוּב בָּרִיא לְאִמָּא! |
את שיר זה של שלמה שמולביץ' (שמולעוויטש) תִּרגם אלתרמן בסוף 1941, בעיצומה של מלחמתם של הבריטים בצבאו של רומל – מלחמה שתוצאותיה איימו על קיומו של היישוב היהודי בארץ-ישראל. בחירתו של אלתרמן לתת לקהל פזמון צבאי, אך כזה המעורר פִּרצי צחוק שמפיגים את המתח, הייתה בחירה מושכלת בימים שבהם שאלת הגנתה של ארץ ישראל מפני פלישה גרמנית נעשתה שאלה חדה, שהלכה ונתחדדה לאחר נפילת יוון בידי הגרמנים באפריל 1941.
אלתרמן הוסיף לפזמון המקורי תוספות המחזקות את טיבו הקומי: לפי הקלטות שנשארו מתכניות "המטאטא" היו בתים נוספים:
"חֲשֹׁב נָא גַּם עַל זֹאת, גַּם עַל הַיֶּתֶר / אֶצְלֵנוּ כְּבָר קָרִיר, הַיָּם סוֹעֵר / שֶׁלֹּא תֵּצֵא לַהַתְקָפָה בְּלִי סְוֶדֶר / בַּחֹרֶף, בְּנִי, צָרִיךְ לְהִזָּהֵר. // וְאִם בַּשֶּׁלֶג טַנְקִים יֵשׁ לָקַחַת, / אַל תַּעֲשֶׂה זֹאת בְּבַת אַחַת / אַל תִּתְאַמֵּץ לִסְחֹב שְׁנֵי טַנְקִים יַחַד; / מוּטָב תִּסְחֹב אוֹתָם אֶחָד אֶחָד.// אַתֶּם שָׁם מִתְקַדְּמִים לְפִי הַלּוּחַ / אֲבָל אֲנִי אֶתֵּן לְךָ תָּכְנִית: / קְצָת תִּתְקַדֵּם, יַלְדִּי, וּקְצָת תָּנוּחַ / וּכְשֶׁתָּנוּחַ תִּתְקַדֵּם שֵׁנִית".
עיקרו של ההומור נעוץ בהשגותיה הקטנות של האם היהודייה ואי-יכולתה להבחין בין עיקר לטפל. בנהּ נלחם לחיים ולמוות, והיא טורחת להזכיר לו שישמור על צלוחית הריבּה ששלחה אליו בחבילה. נדמה לה שהבן עדיין ברשותה, והיא נוהגת בו כאילו הוא עדיין חוסה תחת כנפיה: מזכירה לו לקחת סוודר טרם צאתו להתקפה,4 מציעה לשלוח אליו סרטים כדי להעלותו בדרגה, אף הופכת לרגע ל"קצין מִבצעים" של החטיבה, ונותנת לבנה עצות אסטרטגיות: שלא להקיף את האויב לבד אלא בליווּי חבריו, שלא להתנפל על גנרלים (די לו, לִבנהּ של האם היהודייה, בהכנעת דיוויזיה של חיילים פשוטים), או לשים פתק על העֶמדה – פתק שיעיד נאמנה שהעֶמדה שייכת לו. בידע-חושף-בּוּרוּת היא מייעצת לו לסחוב את הטנקים אחד-אחד (תוך ערבוב היוצרות בין 'טנק', בהוראת 'מֵיכל לנוזלים', לבין רכב צבאי משורין). גם הלשון שלה צולעת ומקרטעת, באָמרה: "וְשׁוּב אֲנִי חוֹבֶשֶׁת מִשְׁקָפַיִם" (משקפיים הרי מרכיבים ואת הכובע חובשים). אף-על-פי-כן, היא מפגינה גם בקיאוּת פילולוגית מרשימה, שאינה מתאימה ל"יִידישע מאַמע", באָמרה: "חֲבָל רַק שֶׁכָּהוּ קְצָת הָעֵינַיִם" (בדומה לדברי הפסוק המקראי: "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶינָה עֵינָיו מֵרְאֹת"; בראשית כז, א)
בדומה לפזמון "מכתב מאמא", גם אחד משירי המַפתח של "כוכבים בחוץ" – השיר האַרְס-פואטי "השיר הזָּר" – מכיל בתוכו איגרת שאותה משגר בן הכלוא בצינוק לאִמו היושבת בבית ומחכה לאות חיים שיגיע ממנו. הבן, החושש לחייו ולחיי בני משפחתו (אווירת הפחד שהשרו המִשטרים הטוטליטריים ערב מלחמת העולם השנייה עולה ובוקעת מבּין השורות), משגר לאִמו מכתב בלשון סתרים קריפּטית, מכתב הכתוב בקוֹדים הברורים רק למחברו ולקרובים לו מכול, לבל יסגיר סודות אסורים, וכמוהו כשיר מודרני. זר לא יבין זאת, אך האֵם המתבוננת במכתבו של בנה יכולה לקרוא בין השורות ולהבין כל מילה:
אַל תִּרְאִיהוּ כְּזָר… הָהּ, מַה קַּל לְעוֹרֵר
אֶת לִבּוֹ
הַשּׁוֹאֵל – אַיֵּךְ?
הֵן יָדַעַתְּ – כִּי תֵּשְׁבִי לְקָרְאוֹ לְאוֹר נֵר,
כָּל אוֹת בּוֹ אֵלַיִךְ תְּחַיֵּךְ.
מתואר כאן אותו רגע נדיר של חסד, שעליו דיבר אלתרמן במאמרו "על הבלתי מובן בשירה";5 רגע שבּוֹ השיר קולע ללב קוראו כאותו מכתב קצר אך טעון רגשות וסודות נעלמים, המגיע מבּן הסובל ונאנק בתא העצירים, שבּו עוברת עליו סִדרה של חקירות ועינויים, לאֵם אוהבת הנמצאת במרחקים ומצַפָּה לאוֹת חיים ממנו; רגע חסד נדיר, שבּו – בהֶבזק אחד – שיר זר ומוזר הכתוב בקודים בלתי מובנים נעשֶֹה בהיר ושקוף כזכוכית (כי רק אֵם תבין את הצפנים הנסתרים – את המילים הכמוסות שאותן אין הבן האומלל יכול להביע במכתבו באופן גלוי ומפורש). זהו רגע שבּוֹ שיר מודרניסטי זָר ומוזר, שנכתב במחוזות מרוחקים וערפִליים, מגיע ליעדוֹ ב"בית אבא-אימא", בכל מובניו של מושג זה, ומבקיע ללִבּו של הקורא.
ובסוף השיר "איגרת" – משיריו החשובים ביותר של קובץ שיריו הראשון של אלתרמן – נכונה לקורא הפתעה גדולה. בעוד הקורא משוכנע שהשיר הוא הוא האיגרת שכּתב הבן הביולוגי לאביו ולאביו שבשמַים, בסוף השיר מתברר שלמרבה הפרדוקס האיגרת לא חוּבּרה כלל, שכּן "אֶל לֶב הַזֶּמֶר נִשְׁבְּרָה הָעֵט" בטרם היה סיפּק בידו לחבּרהּ. "איגרת" הוא כמדומה שיר-האיגרת היחיד בתולדות השירה האיגרונית המסַפּר על איגרת שמעולם לא חוּבּרה ומעולם לא נשלחה.
הערות:
בתקופה שבה ישבו שני הסופרים בבאד הומבורג וגם לאחריה התכתבו ביאליק ועגנון בחרוזים, ושלחו איש לרעהו שירי הקדשה מפולפלים (שירים אלה התפרסמו בספרו של משה אונגרפלד ביאליק וסופרי דורו, בספרו של חיים באר גם אהבתם, גם שנאתם ובכרך ג' של שירי ביאליק: מהדורה מדעית). וראו גם בסיפורו של עגנון "המכתב" (מתוך "ספר המעשים"), בקטע הפותח במילים "בעל הבית מבקש שכר דירה", שבּו חלק מהחרוזים הם חרוזים צמודים (דירה-בירה) וחלקם חרוזים מסורגים.
ראו מאמרי "האם השיר 'איגרת' הוא מִשל ביאליק", מאזנים, ס, 9-8 (שבט-אדר תשמ"ז), עמ' 13-1.
השיר "אַ בריוועלע דער מאָמען" חוּבּר על ידי שלמה שמולביץ (שמולעוויטש) ותורגם על ידי אלתרמן בעבור תכנית נ"ט של תאטרון "המטאטא" מיום 23.12.1941 "אוצר אייך? ... ויתרוצצו". מאיר נוי (בספרו מעייני הזמר, תל-אביב תשנ"ט) משווה את הגרסאות השורות של שיר זה, המבוסס על שיר עַם אותנטי, בטרם עבר עיבוד אמנותי. סרט קולנוע בשם "אַ בריוועלע דער מאַמען" מאת הבמאי היהודי-אמריקני יוסף גרין הוצג ב-1938 (הקרנת הבכורה בפולין: אפריל 1938; בארצות-הברית: ספטמבר 1938).
לימים כתב אלתרמן בטור "מסביב למדורה" (ניסן תש"ח) על הפלמ"ח ש"אֻמָּתָם לֹא הָיְתָה לָהֶם אֵם", וניכּר שהיא לא שילחה אותם מן הבית עם סוודר, כשם שאם מציידת את בניה היוצאים אל הקור. אילו נהגה האומה כאֵם אוהבת ודואגת, היא הייתה מציידת את בניה בצאתם לדרך במלבושים חמים שיגֵנו עליהם מפני הקור ובצֵידה לדרך, מעשה ידיה. הנערים שלפנינו, לוחמי הפלמ"ח, "לֹא לֻטַּף קָדְקֳדָם בְּלֵיל-חֹרֶף" ו"רַק הַסְּוֶדֶר חִבְּקָם מֵעֹרֶף". שרווּלי הסוודר הקשורים לצווארם והמחבקים אותם מעורף מלמד על כך שהם לא זכו מאִמם לברכת הדרך בטרם יצאו אל הקרב ("לֹא יָדְעָה בְּצֵאתָם לַדֶּרֶךְ"). מה רב ההבדל בין האם היהודייה הקלסית בפזמון "מכתב מאמא" לבין האם ב"מסביב לנקודה" וב"מגש הכסף" שעיניה כהו מראות.
"על הבלתי מובן בשירה", טורים, ו' בכסלו תרצ"ד (24.11.1933); נדפס שוב בספרו של אלתרמן במעגל (מהדורה שנייה, מורחבת [תל-אביב 1975]), עמ' 17-11.
