שירת הים של מרים

סיפור לדתו של עם מתוך המים - על גלגוליה של מרים אחות משה בספרות העברית והכללית


פורסם: שבילים ,6 , 2011



סיפורו של משה, שאחותו משתה אותו מן המים, ואחר-כך הוא עצמו משה את עמו מן הטיט והיוון של עמק הבכא ומטביעה בים סוף, ואף הטביע את אויביו במים רבים, הוא סיפור לדתה של אומה. כבסיפורים מיתולוגיים רבים, הוא מבוסס על אמת אנושית נצחית, הקשורה בחייו של כל אדם (everyman): כשם שהתינוק בוקע מרחם אמו עם מי השפיר, כך נולדה אומה מתוך המים. לימים עתיד היה הסופר משה שמיר לפתוח את ספרו "פרקי אליק" במשפט המיתולוגי "אליק נולד מן הים", שתלי תלים של פירושים נתלו בו.


פרעה רצה להכחיד את האומה, ולהשליך כל בן שייוולד לה לתוך היאור, להטביעו במים רבים, ונענש על תכנית ההשמדה שלו, המנוגדת לתכנית האלוהית, בעשר מכות, שהראשונה שבהן גוזלת ממנו ומעמי את מי השתייה, את יסוד החיים, ומחליפה אותם בדם. גם העונש על מעשה העוולה והאיוולת של המלך המצרי הוא עונש סמלי: הדם הוא נוזל החיים, הזורם בעורקי הגוף, והמים הם נוזל החיים, הזורם במקווי המים שבטבע. ההחלטה "מי לחיים ומי למוות" היא החלטה אלוהית, ומרגע שפרעה מפקיע זכות זו לעצמו, מפר את חוקי הטבע, מחליט להחיות את הבנות ולהכחיד את הבנים, ונוטל לעצמו סמכות אלוהית הכרוכה בדיני נפשות, גם העונש על מעשהו מפר את חוקי הטבע: הדם, שאמור לזרום בעורקי האדם ולהעניק לו חיים, זורם מעתה בעורקי המים שבמרחבי הטבע, וגוזל חיי אנוש.


יתר על כן, הוצאת בני ישראל ממצרים דרך הים אל המדבר הוא סיפור הוצאתם ממקום לימינלי אחד למשנהו. הים והמדבר הם no man’s land , וכל הנכנס אליהם שם נפשו בכפו. יורדי ימים ומדבריות אף חייבים לפעול כצוות, כי רק בצוותא יש בכוחם לצלוח את סכנות הדרך ולהגיע לחוף מבטחים. על כן, אין מקום מתאים יותר לגיבושו של עם מאשר הים או המדבר - תאומים ניגודיים שחוט של אנלוגיה מקשר ביניהם. מבין השניים, הים הוא גם הקבוע ביותר וגם המשתנה והזורם ביותר. בעוד שביכולתו של האדם לכבוש חלקים ממדבריות השממה, ולהופכם לארץ נושבת, הרי שהים קשה פי כמה לכיבוש. מצד אחד נאמר על הים בספר איוב כי אלוהים שם לו גבול, וכך תמיד ייסוגו גליו לאחור ולא יציפו את היבשה. מצד שני, בתוך חוקיותו הנצחית של הים מתגלות בו מדי יום תופעות בלתי צפויות בעליל, המקשות על יורדי הים לבטוח בו: הים בלתי צפוי ובוגדני ממש כשם שהוא נאמן ונצחי. בכך דומה הים לחיי אנוש ולהיסטוריה האנושית, שבהם הכול צפוי והרשות נתונה: בתוך גבולות הלֵדה והמוות, שהם ודאיים ומוחלטים, יש אין ספור תמורות ואפשרויות (panta rhei = הכול זורם).

סיפורו של משה, או סיפור לֵדתה של אומה, מתחיל בילדותו - בסיפורו של משה התינוק בתבה השטה ביאור (כעוּבּר המוקף במי השפיר בתוך הרחם), שאותו סיפר ביאליק בסיפורו האישי-הלאומי "ספיח" בגרסה מוקטנת, דרך עיניו של ילד קטן, הלומד את סיפורי החומש ב"חדר", ומעטה עליהם דוק דמיוני, לפי השגותיו הילדותיות. סיפורו של גיבור "ספיח" נוטע את הסיפור המקראי במציאות מזרח-אירופית של ראשית המאה העשרים, כאילו התרחש בנוף האוקראיני שבתוכו גדל וצמח (בנוסח אנכרוניסטי דומה חיבר לימים איציק מאנגר את שירי החומש שלו). ילד זה יודע בחושיו שכדי להציל את משה התינוק מטביעה במים רבים יש צורך בעין פקוחה של דמות נשית, הנוצרת אותו כבבת עינה (לא במקרה משותף הצירוף "בת עין" לאיבר הראייה ולמקווה המים גם יחד). ילד זה אף משוכנא שהוא יודע היטב היכן בדיוק מתפתל המשעול שבו ירדה בתיה בת פרעה עם נערותיה לרדת אל היאור:


המשעול – עִתִּים משתלשל וּמלבין מִבֵּין מעלות וּמוֹרדות קטנים וּדשוּאים ועִתִּים מתעלם ונבלע בין שיחים וקמה. בת המלכה הולכת הלוך וטפוף בראש ונערותיה אחריה, היא – מוּסך של משי תכלת, וּמלל כסף לו, על ראשה, שמלה דקה וּצחורה על בּשׂרהּ, וּברגליה נעלי תחש דקות מרוקמות זהב, והן – הולכות אחריה יחפות וּפעמי רגליהן נִכְווֹת כְּוִיָּה נעימה באבק הלוהט של המשעול. [...] וּבין קנה וסוּף שעל שפת נְהַר טיטירוב, בתוך מסכת הצללים הדקים והמתוקים שם, שוכב לו באותה השעה התינוק משה חבוש בתיבתו הקטנה והוא פועה וּבוכה: אַ הוּ, אַ הוּ! ואינו יודע, הפטיט, שאחותו מרים, היא זלאטה בת דבורה האלמנה, נִצֶּבֶת גם היא פה מרחוק חבוּיה מאחורי אילן של אגסי כל-נדרי ועטופה במטפחתה, וּבסוככהּ בכפה על עיניה, תביט בדאגה וּבחרדה כלפי הנהר ולבה הולם פעם…


מרים, אחות משה, שהצילה את אחיה התינוק, אשר הציל לימים את עמו, הפכה לאחות ולאם הגדולה של הדתות. שמה בלשונות העמים – מריה, מארי, מרינה ועוד – נקשר תמיד בים ובמים, וגם השם "משה" קשור במים. מרים הפכה לדמות של קבע ברומן העברי – למן "מרים" של ברדיצ'בסקי, דרך שירה של עגנון (ששמה מזכיר את "שירת הים" של מרים, ופרישתה לבית מצורעים מזכירה את נגע הצרעת שבו לקתה מרים), דרך מרים של אלתרמן ב"חגיגת קיץ", מרים של עמוס עוז ב"אותו הים" ומרים של חיים באר ב"לפני המקום". נתבונן כאן בחטף בשירה של עגנון ובמרים של חיים באר, ששתיהן קשורות למרים המקראית ולמרים מן האוונגליונים – דמויות של נשים המשגיחות על התינוק שהפך למנהיג לאומי ולמכוננה של דת חדשה.


עגנון מתאר אמנם את פרישתם של ד"ר מנפרד הרבסט ושל אהובתו שירה אל בית המצורעים כביטוי לחששותיו פן יהפכו ארץ-ישראל ויהודיה למקומם של מצורעים, שהושלכו אל מחוץ למחנה האנושי. עם זאת, תיאור זה מותח קו של דמיון בין שירה, האחות הרחמנייה, למרים אחות משה שהוענשה כזכור בצרעת. המדרש אומר כי מרים הייתה מיילדת, והיא ששרה את "שירת הים" בצאת ישראל ממצרים ובהיחלצו מיד המצרים. האחות שירה היא גלגולה של האחות מרים (העברית מזמנת מלה אחת ששתי הוראות שונות לה, ועגנון עושה שימוש בשתיהן). שירה של עגנון היא אחות רחמנייה (וגם "אם ואחות" במשמעות האלגורית), המתקרבת אל המלומד המזדקן שעה שאישתו הנרייטה ( = איילה) כורעת ללדת.


לימים כתב חיים באר, אף הוא מתלמידיו של עגנון, את הרומן "לפני המקום" שהוא רומן על אנשי מחקר היושבים בד' אמות של ספריותיהם. יוצר דופן ביניהם הוא המצנט זוסמן, שהממון ולא עולם הרוח עומד במרכז חייו. מוסר כפול מדריך את חייו של זוסמן. מצד אחד, הוא מנהל רומן לוהט בעודו נשוי לאישתו החוקית; מצד שני, הוא אינו מרשה לבתו לשאת ברחמה את פרי אהבתה מרומן שניהלה מחוץ לנישואין, בעת שנישואיה האומללים עלו על שרטון. כך מפסיד זוסמן את כל דור העתיד שלו במין קללת מידאס מודרנית. מי שכל חייו הוקדשו לעשיית ממון בממדים אגדיים, נפל קרבן לקללה אגדית שנטלה ממנו את כל צאצאיו ויורשיו. בתו מירי-מרים – נכדתה של אם המשפחה ההולנדית מריה הנוצרייה – צוללת במים רבים ומקפחת את חייה ואת חיי ולדהּ. בתו מאהובתו הנוצרייה קתרינה זיגל לא תישא את שמה של מירי, בתו המתה, כי אם תיקרא "שולמית" ותישא שמו של שלמה-סלומון רפופורט, שלא הקשיח את לבו כלפי קתרינה, וסייע לה ברגעיה הקשים.


מרים הנביאה, השומרת על התינוק שבתיבה, ומרים מנצרת, המערסלת את התינוק שבעריסה, קשורות כאן זו בזו, ושתי הדתות והתרבויות כרוכות זו בזו במעגל אין-סופי של השפעה הדדית ושל יחסי אהבה ואיבה, משיכה ודחייה. "ראשיתם של המעשים שבכוונתי לגולל בספר הזה אחוזה באחריתו של ספר אחר (...) כזנבה הלכוד בין מלתעותיה של הברייה המיתולוגית – ספק דרקון ספק לווייתן", מודיע המחבר לקוראיו בפתח ספרו, וגם דמויותיו ורעיונותיו של ספר זה אחוזים זה בזה כבמעגל אין-סופי ונצחי, שאין לו התחלה ואין לו סוף, כמו הנצרות והיהדות: זו נולדה מזו, וממשיכה להימשך לאויבתה ולצרור אותה חליפות.


מותה של מירי-מרים במים רבים, נכדתה של מריה הנוצרייה ההולנדית שאף גופתה הושלכה למים, פותח מניפה רחבה של גוונים מן הספרות העברית לדורותיה, למן המקרא וספרות חז"ל ועד ימינו אנו. "nomen omen" אומר הפתגם הלטיני, השם הוא הגורל, ואכן הספרות מאז ומעולם ייחסה לשמו של הגיבור משמעות עמוקה והרת גורל. לא אחת מפגיש אותנו המספר המקראי עם האטימולוגיה של שמות הגיבורים, כדי לבאר לנו את מאפייני דמותם, את מהלך חייהם אפילו כדי לנבא את עתידם. מעניין שדמותה של מרים, למן הסיפור המקראי ועד לגלגוליה המודרניים, מופיעה על-פי-רוב על רקע של מקור מים כלשהו: יאור, או ים או באר. בתחילה מרים המקראית משגיחה על משה ששט בתיבה על היאור (גם שמו של משה נקשר בשדה הסמנטי שעניינו מים, שהרי קודם הוא משוי מן המים, ואחר-כך הוא מושה את עמו ממצרים ומוליכו דרך הים והמדבר לארץ חדשה). אחר-כך מרים שרה את "שירת הים" לאחר הניצחון על המצרים, ובהמשך נזכרת גם "בארה של מרים", שנדדה עם בני ישראל במדבר ובסופו של דבר נקבעה לפי האגדה בכינרת (ואגב, כשביאליק היה נוסע להבריא בעיר המרחצאות מריאנבד הוא היה כותב לידידיו שהוא נוסע לחודש ימים אל "בארה של מרים"). מעניין ומוזר להיווכח שגם השם בגלגולו הנכרי "מארי", "מריה", "מרינה", מכיל קונוטציות ימיות, ייתכן שמן המילה הלאטינית מארֶה = ים. והנה, מידידתי המשוררת והמתרגמת ש' שפרה, שמעתי ש"מרים" פירושו "אהובת האל ים", או "ברוכת האל ים", והאל הקרוי "ים", יריבו של האל "בעל", הוא אלוהי הים והסערה.


כותבי רומנים בדורות הקודמים הרבו לכתוב על דמויות נשים ולהכתיר את ספריהם בכותרות שנושאות את שם הגיבורה הראשית: "פמלה", "ג'יין אייר", "רֶבֶּקה" ועוד, כי הצטרפות הנשים אל מעגל הקוראים האיצה כידוע את התפתחות הרומן, והנשים, אף שעשו אז כברת דרך עצומה, היו סגורות עדיין בד' אמות, ואהבו עד מאוד לקרוא רומנים רומנטיים על גיבורות שעברו תהפוכות גורל סוערות. גם המחזאי הצרפתי רסין הכתיר את מחזותיו בשמות נשיים: "אסתר", "ברניקה", "פדרה", "עתליה" ועוד, אך לא משום שחובב נשים היה, או פמיניסט טרם זמנו. להפך, רסין הקלסיציסט רצה להפנות זרקור אל הניגוד הדרמטי יצר מול חובה, ובמאבק בין השניים נוח היה לו להראות כי אישה, גם כשהיא מלכה מורמת מעם, תיכנע ליצריה ותשכח את חובותיה כלפי הממלכה ביתר קלות מאשר גיבור גבר, כי נשים נחשבו כידוע עד לדור האחרון כמי ש"דעתן קלה עליהן" – כבריות רפות, שאצלן הרגש גובר על השכל.


בספרות העברית לא היו רומנים שנשאו את שם הגיבורה עד לרומן "שירה" של עגנון, שנכתב אמנם בשנות המלחמה והשואה, אך עגנון לא השלימו מעולם, והספר ראה אור רק לאחר מותו, בשנות השבעים. למעשה, קדם לו הרומן "מרים" של ברדיצ'בסקי שאף הוא כתיבתו לא נשלמה והוא נותר בבחינת "סימפוניה בלתי גמורה". מעניין שדווקא הרומנים הראשונים בספרות העברית שנקראו על-שם גיבורה אישה, לא נשלמו מעולם, ולא אחת היו שירת הברבור של מחבריהם. ביומנו כתב ברדיצ'בסקי את הסקיצה לרומן "מרים", ובסופו – כך אנו למדים – מתאהבת מרים בבעלה של חברתה (יש בכך, כמובן, הפרה איומה ונוראה של הדיבר האחרון, "לא תחמוד אשת רעך" בגירסה מהופכת, נשית). מרים המבוהלת מהפרת הטאבו, מן ההתאהבות האסורה, הממלאת את כל חדרי לִבּה, "משליכה את עצמה בדמי חייה לתהומות היאור", כך כתוב במשפט האחרון של תכנית הרומן.


ראינו אפוא שגם בשירה, גיבורת ספרו של עגנון הנושא את שמה, יש קווים מדמותה של מרים, הנביאה ששרה את שירת הים (לפנינו פירוש אפשרי לשמה הבלתי שגרתי של האחות הירושלמית, שנוגעה כמו אחותו של משה, אדון הנביאים, בנגע הצרעת). אך חיים באר, חוקר עגנון מובהק בזכות עצמו, שולח את קוראיו דווקא לסיפור גנוז של עגנון בשם "בארה של מרים", שהתפרסם בהמשכים באביב 1909 ב"הפועל הצעיר", ובסצנת הסיום שלו, המתרחשת לחוף הכינרת, נראה חמדת (בן דמות דיוקנו של ש"י עגנון הצעיר) משליך עצמו אל תוך המים, לאחר שדימה בנפשו כי ראה את מרים, אהובתו במשכבר הימים, שוקעת לתוך מצולות האגם. הספר אף מזכיר את מארינקה הנוצרייה, גיבורת סיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר", העומדת בחצר ליד אגן מלא במי בורית, שגם שמה נגזר מן השם "מרים".


ואגב, סיפורו זה של ביאליק נקרא בגרסתו שביידיש "מארינקה", צורת ההקטנה של "מאַריה", שהרי בסוף הסיפור עומדת הנערה הנכרייה מאחורי הגדר והתינוק בזרועותיה, כמרים מנצרת, בעוד נוח ואישתו היהודייה מתייחדים בחצר ומתעלמים ממנה ומפרי בטנה. ובמאמר מוסגר אפשר להזכיר בהקשר זה גם את הרומן הנידח "מַאריה" (1932) מאת הסופרת הארץ-ישראלית, בת העדה הספרדית, שושנה שבבו (1910 – 1992), שגילתה כישרון כתיבה בלתי מבוטל, אך פסקה לכתוב לאחר נישואיה, כמנהג אותם ימים. מעניין להיווכח שגם רומן זה, שלא זכה לעמוד באור הזרקורים בשל עיסוקו בחיי הנזירות, נושא זר לספרות העברית של ימי העליות הראשונות, עוסק בדמותה של מרים-מַאריה, כמו הרומן הראשון שכותרתו גיבורה נשית - "מרים" של ברדיצ´בסקי. דמותה של מרים ניצבה אפוא בפתחו של הרומן העברי כגיבורה אישה אקזמפלרית – נעלה ומושפלת, נאמנה וסוררת, יהודייה ונכרייה – האם הגדולה של כל הזמנים ושל כל התרבויות.